בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טרמיטים

בימים אלו, כאשר טילים (טוב, רקטות, אבל כבר אמרתי שאין הבדל מהותי, לפחות מבחינת מי שזה פוגע בו) מתעופפים ונוחתים בעירי, יצא לי להרהר מעט בנושא.

אולי זה העובדה שהטילים מגיעים מלמעלה (כלומר אחרי שכבר משגרים אותם מהקרקע), אולי זה משום שהם פוגעים ללא הבחנה, כך סתם, יצא לי להגיע לאנאלוגיה די מעניינת לגבי ההרגשה שלי.

במובן מסוים, אני מרגיש קצת כמו נמלה בשדה. החיים שלי די בטוחים ושלווים, אלא אם פתאום יחליט איזה ילד זב חוטם לבוא ולמעוך אותי, סתם כך, ללא סיבה, פשוט כי אני שם.

קשים ומסוכנים הם חייה של נמלה, בעיקר כאשר היא סתם מסתובבת לה בחוץ, מחפשת מזון, הרבה יותר מאשר היא נמצאת לה בנחת בקן שלה.

וגרוע מהילדים הללו שסתם באים והורגים חרקים, יכול להיות שאהיה בכלל זבוב וילכוד אותי אחד הילדים המרגיזים הללו שאוהבים להתעלל בבעלי חיים ויתלוש לי את הכנפיים.

ומה שווים חייו של זבוב שלא מסוגל לעופף?

נראה לי מפחיד שבעתיים להיות נמלה מעוכה ומתה מאשר זבוב נטול כנפיים.

לא שאני חושב שכך טרמיטים מרגישים. אני בספק אם הם מתעסקים בילדים הרעים שיבואו וימעכו אותם. אם כי ודאי יש בהם אינסטינקטים המורים להם לברוח מסכנות של מזיקים ובהם גם אנשים.

אך זה מה שעולם הדימויים שלי מצליח לנפק, בימים טרופים אלו.

טרור

לפני מספר ימים, היגגתי מעט על המילה טרור.

אחרי דיון קצר, ביני לבין עצמי, הגעתי למסקנה המתבקשת, שכאשר משתמשים במילה טרור יותר מידי, היא מאבדת ממשמעותה, שכן אם המן ומרדכי מוגדרים אחד על ידי השני טרוריסטים, לא צריך להיות שיכור כדי להגיע לעד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. פשוט אין ביניהם הבדל.

הימים האחרונים, גרמו לי להרהר בנושא שוב.

כן. אני עדיין חושב שמטופש להשתמש במילה "טרוריסט" על כל מי שאתה רואה כאויב. זה חסר ערך.

אבל אם אני לוקח את המשמעות המילולית של המילה – פחד או אימה, הרי אין ספק שחיזבאללה מתגלה בימים האחרונים כארגון טרור.

אמנע מלהתייחס למספר בודד של חברים שעזבו את חיפה מאימת הרקטות (הרוב אגב נשארו).

אתייחס רק לאימא שלי.

היא אמנם רחוקה מאיבוד עשתונות מוחלט.

אבל אין לי ספק שהיא מאוד מתוחה...

אחסוך בתיאור פרטים.

רק אומר ששלשום בערב, נסענו לאחותי בתל אביב, בעיקר בשל החרדה של אחותי לשלומנו וגם הפאניקה של אימא שלי, שנבעה בעיקר מהמטח הראשון בו הרקטות שרקו מעל ראשה.

שמחתי לבקר את האחיינית שלי ואמרתי שאחזור ביום המחרת לחיפה.

הגיע יום המחרת, כלומר אתמול, וכאשר אמרתי שאתפוס אוטובוס לחיפה, אימא שלי החליטה שאם אני הולך, גם היא באה.

מידי פעם, לאורך הדרך, שמעתי אותה אומרת דברים נוסח "ואם תהיה אזעקה" (לא, אין אזעקה, זה שטח בין-עירוני), "ואם יפלו טילים" (אז נמות, רבאק. מה הסיכוי שזה יקרה דווקא היכן שאנחנו עוברים, ברגע שאנחנו עוברים?) ודברים כאלה.

אין ספק, מבחינה הזו, בהנחה שאימא שלי משקפת הלך רוח באזור חיפה והצפון, שנראית לי הגיונית למדי, גם לאור מה שאני שומע מעוד אנשים, אין ספק שחיזבאללה הוא ארגון טרור!

הוא זורע אימה ופחד בלבבותיהם של לא מעט אנשים!

הצעד הבא והמתבקש כמובן, הוא שעל פי הקריטריון הזה, גם הצבא האמריקני הוא ארגון טרור (ראו את אותם אנשים מפוחדים בעיראק), הצבא הבריטי הוא ארגון טרוריסטי וכך הלאה.

כולל צה"ל.

מי שזורע פחד בקרב אנשים תמימים הוא טרוריסט, לפחות על פי ההגדרה הנ"ל.

מי שהורג אנשים, יהיו מניעיו נאצלים ואציליים אשר יהיו, הוא רע בעיני.

אין לי ספק שאין בעיה גדולה למצוא הצדקה וצידוקים נוסח הגנה מפני טרור, הגנה עצמית וכדומה. אבל במערכות מסדר גודל שכזה, נדמה לי שזה מאבד במידה מסוימת מהמשמעות.

פחד זה מדבק

ואם כבר בטרור, אימה ופחד עסקינן, פחד, כך מסתבר, הוא עניין מדבק.

אני רחוק מלהיות בפאניקה או היסטריה. לפחות לעת עתה וככל הנראה שכך זה יימשך.

אבל שהייה עם אמא שלי באותו רכב במשך הנסיעה מתל אביב לחיפה, כמו גם השהייה איתה באותה מבנה, כמו גם נזיפות מאחותי במסנג'ר אחרי שאני מתלונן שהצפירה העירה אותי משנת צהריים בשלוש ורבע – "פה יכולת לישון בלי צפירות", כמו גם תמונות ומראות שאני רואה בטלוויזיה כאשר אני צופה בה מידי פעם, כן מעלים בי אי אילו ספקות באשר למידת ביטחוני בביטחוני.

זולת אזעקות שווא מתנת פיקוד העורף, מידי פעם, אני שומע אזעקות שווא מתנת ראשי. זה קורה בעיקר אם אימא שלי הולכת לישון עם רדיו בחדר סמוך ויש צלילי כינורות.

האם אי פעם שמתם לב עד כמה הרעש שמשמיע המאוורר של המחשב לצליל סירנה עולה ויורד?

 ועל אף שאני מודע לסבירות הנמוכה לפגיעה ישירה של רקטה בבית, אני מתקשה להתחמק ממחשבות והרהורים על כך מידי פעם.

אני זוכר מהעבר הלא רחוק, את ההשפעות של פחד וחרדה על יעילות בביצוע דברים.

מצד אחד, אם אתה אדיש לחלוטין, זה לא מצב מבורך כל כך, הואיל וזה לא בדיוק מדרבן אותך לפעול.

מצד שני, עודף פחד, גם כן עשוי להיות משתק, שכן הוא מפריע לפעול באופן תקין.

מבחינה הזו, אני חושב שמידת הפחד הקיים בי, היא בדיוק במנה הרצויה. מצד אחד, אני לא שאנן ואדיש למתרחש סביבי. אני כן דרוך על מנת לקלוט צפירות, באם ישנן. מצד שני, לא נתתי לפחד להשתלט עלי עד לכדי קבלת החלטה לעזוב את חיפה לצמיתות, עד יעבור זעם.

אני מניח שאלא אם אפגע בצורה ישירה מרקטה, מה שכאמור לא סביר במיוחד (אני לא מהאנשים המחפשים סכנה. אם הייתי חושבת שחיפה מסוכנת באופן כזה שלא סביר להיות בה, אז לא הייתי בה!), הבחירה שלי להישאר בחיפה תתגלה כמוצלחת.

אחרי הכול, לא הייתי רוצה להחמיץ את הכיף!

חדשות טובות?

למי שנמאס מחדשות רעות, האתר הזה, עשוי להתגלות כאתר חביב למדי.

אין בו מעבר לעמוד הראשי, למיטב ידיעתי.

אגב, קצת קשה לי עם השם Good news, כאשר מודיעים שם על מוות של אנשים.

גם אויבינו הם אנשים ואני מתקשה להיות שמח על מותם של אנשים באשר הם. גם אם הם "רעים".

כזה אני.

גם "פינוי הרצועה מפלסטינאים" לא ממש לרוחי ומצביע, כמו כל האתר הזה, על מין דברים שנכנסו לקונסנסוס הישראלי, לפחות לזה של רבים בישראל, שהם די מחרידים כאשר חושבים עליהם (נסו לחשוב על דרך הפינוי שתיאר לנגד עיניו מי שכתב את אותה ידיעת כזבים, ואולי תבינו את כוונתי).

לכן, זה גם לא ממש מצחיק אותי.

אולי חוץ מהקטע שלהקת Green Day תגיע בשבוע הבא לארץ...

פליטים

במשך כ-24 השעות שבילינו אצל אחותי, התבדחנו פעם או פעמיים על כך שאימא שלי ואנוכי פליטים מחיפה.

כמו אותם פלשתינים, שבאמת צר לי עליהם, שברחו מחיפה במלחמת 1948 בעקבות המאורעות, כך גם אנו נמלטנו מחיפה, אם כי רק ליממה, בעקבות המאורעות (לפחות במידה מסוימת).

הואיל ונכון לעת עתה, לא ידוע לי על צבא זר שפלש לחיפה, אנשים אחרים ששואפים להתיישב בביתי, המצב נראה לי שונה לחלוטין, אבל קווי דמיון כאמור, ישנם.

כאשר אמרתי בסרקזם שאני אדאג להנחיל את מורשת הפליט המסכן לאחיינית שלי, בעלה של אחותי אמר שאני צריך ללכת על פי צו האופנה האחרון שבמחנות הפליטים שמסביב לגבולות ארצנו ולתת לה שרשרת עם המפתחות של הבית, כדי שהיא תוכל לרוץ ולהצטלם איתם ולהראות את הבית שסבתא שלה גרה...

ואני לתומי חשבתי שפעם, המצב בארץ היה נפלא וטוב, איש לא פחד מגנבים ולדלתות הבתים לא היו מפתחות.

אולי בכל זאת, פעם לא באמת היה טוב יותר.

אגב פליטים, אם אשוב למלוא הרצינות לרגע, זו נראית לי בעיה חריפה, כאשר כ-60 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, שזה כשניים עד שלושה דורות, פחות או יותר, עדיין אין פתרון לבעייתם.

הואיל ובמובן מסוים, גם אני נצר למשפחת פליטים, אם כי מאדמת אירופה, אני סמוך ובטוח שאפשר למצוא בפרק זמן קצר בהרבה פתרון לבעיה הזו, שהיא אחת ממספר הבעיות העיקריות המהוות מכשול לשלום בינינו לבין הפלשתינים (ואגב כך עוד כמה מדינות ערביות, אם כי במרוצת השנים חלה מגמת שיפור בעניין זה).

אם אנשים רואים עצמם כפליטים, אפילו שהם רק נכדים לאנשים שגרו במקום ממנו ברחו/גורשו/נסו, ישנה בעיה, שהיא, כך נראה לי, נובעת מהרצון של מישהו לשמר אותה, בין אם מתוך נוחות שבאי-עשייה, ובין אם מהאינטרסים שלו שזה משרת.

אני לא רואה אשם אחד בלבדי לבעיה הזו. יש לו מעט גורמים בעלי אינטרס בהנצחת המצב הזה. חלקם בישראל, חלקם בקרב הפלשתינים וחלקם במדינות אחרות.

לא אנסה להצביע כאן על כולם ואף לא על חלק.

אבל אני חושב שבמקום הבעת משאלות לב ותשלום מס שפתיים על רצון לשלום, צריך לשבת ברצינות על מנת לפתור את הבעיות הקונקרטיות.

או, הנה עוד משהו שקל לכתוב עליו, אך קשה מאוד לבצע, לפחות כל עוד אין רצון של ממש לבצע.

פינוי מלבנון

ואם כבר בפליטים עסקינן, דווחנו בתקשורת על כמות נכבדה (רבבות לפחות) של פליטים חדשים בארצם, מתנת המבצע של צה"ל (וכלל אין זה משנה אם חיזבאללה התחיל, התוצאה היא שהם עוזבים לאור הפעילות הישראלית, אשר בין היתר כללה המלצה לתושבים לעזוב).

אני מקווה שעם שוך הקרבות, יוכלו לשוב לבתיהם. אין לי ספק אגב את מי הם לא יאהבו במיוחד לאחר שובם.

נוסף עליהם, דווחנו גם על גל אנשים המפונים מביירות (אגב, המילה evacuees ממש חביבה לטעמי) על ידי מספר מדינות מערביות.

הדבר שממש מרתק אותי בנוגע לפינוי, הוא מי מפונה ומי לא.

המפתח כמובן, הוא על פי לאום.

מי שמחזיק דרכון זר – בריטי, אמריקני, צרפתי, איטלקי וכך הלאה (פיליפינים נגיד לא, כי לממשלה שלהם אין מספיק כסף לפנות אותם), יזכה להינצל מהתופת הלבנונית.

מי שלא. רבים סיכוייו להישאר בבירות ולסמוך על חוכמתם של הטילים החכמים של מטוסי חיל האוויר הישראלי ועל טוב לבם של אלו המחליטים על קביעת המטרות להפצצה.

אמנם אח שלי מתגורר בבריטניה. אך בכל זאת, התפתיתי לעשות את המשחק המחשבתי הזה, בו אח שלי נמצא בישראל, נאמר חיפה המופגזת על ידי צבא זר (זה לא כל כך רחוק מהמצב הנוכחי, אם כי מצבנו טוב בהרבה מזה שבביירות, למרבה המזל).

אח שלי מחזיק דרכון בריטי וישראל, אני רק ישראלי.

הבריטים מפנים את אזרחיהם מישראל, בשל מצב הביש.

כל ההבדל בין אח שלי לביני, באופן עקרוני, מעבר לניואנסים הקטנים, שהוא נולד בלונדון ואני בחיפה.

הסיבה לכך מקרית – ההורים שלי גרו שנה באנגליה, כאשר אבא שלי עשה פוסט-דוקטורט באימפריאל קולג' כאשר אח שלי נולד ולא כאשר אני נולדתי, כשמונה שנים לאחר מכן.

אני מניח שיהיה זה על פי בחירה שלו, אך אח שלי יוכל לברוח מישראל המסוכנת, בעוד אני אאלץ להישאר כאן. הרי מי באמת אוהב פליטים, אם אין להם אזרחות?

ועידת אוויאן עוד אומרת משהו למישהו?

וכך, צפיתי לי ב-BBC, במבצע ההרואי-משהו של הצלת כמה אלפי בעלי אזרחות זרה והעברתם מביירות לאי קפריסין, כ-11 שעות הפלגה משם.

ולא יכולתי שלא לחשוב על הצביעות הלא מבוטלת שקיימת בהחלטות על מבצעים מהסוג הזה.

במה טובים אזרחים בריטים מאזרחים לבנונים?

במה שונים אזרחים אוסטרלים מאזרחים לבנונים?

מדוע חיילי מארינס מפנים אזרחים אמריקנים ולא אזרחים לבנונים מהתופת?

הרי הראיתי כבר שהאזרחות היא עניין שרירותי למדי.

מהתרשמותי מהטלוויזיה, חלק מהמפונים הם באמת תיירים שנקלעו למצב טראגי לאחר שהצבא הישראלי הטיל סגר על לבנון ואחרים הם אזרחים לבנונים בעלי אזרחות כפולה או משולשת.

שוב, חזרתי לישראל במחשבותיי.

יש לי לא מעט חברים וקרובי משפחה בעלי כל מיני אזרחויות אירופאיות. רומנים, פולנים, בולגרים, גרמנים, אוסטרים, צרפתים, קנדים, בריטים ואחרים, נוסף על האזרחות הישראלית.

אני מקווה שלא נגיע לכך, אך אולי יבוא היום שיהיה צורך לעשות מבצע הצלה מן הסוג הזה מישראל העומדת בפני סכנת התמוטטות.

אני כבר מתאר לי את קבלת הפנים שיזכו במדינות אליהם יגיעו, כאשר ברוב המקרים הן אפילו לא דוברים את השפה הרשמית באותה מדינה...

גיבורים אשר ניצלו מהתופת, לפחות בעיני התקשורת המקומית.

ואני. רק אזרח ישראלי, אולי אף אחד לא ירצה לקבל אותי.

אולי אזכה למעמד מיוחד של פליט באיזו מדינה טובת לב מעבר לאוקיאנוס.

בימים כאלו, בהם מפנים בעלי אזרחות זרה מביירות, נראה לי שהגיעה השעה שאתחיל לראות כיצד אני רוכש לי אזרחות זרה, רצוי של מדינה שאהיה מוכן לחיות בה ביום מן הימים.

שוויץ, קנדה, גרמניה?

ימים יגידו.

דור שלישי

ברגעים בהם צפיתי בשידורי החדשות (או מה שזה לא יהיה) בערוץ 10, שמתי לב שהפך להיות מאוד אופנתי להציג צילומים מ"מקום ההתרחשות" באמצעות "הדור השלישי".

על מסך הטלוויזיה נראים מרוחים כל מיני פיקסלים שלא בדיוק ניתן להבין מהם במה דברים אמורים (באופן די דומה לצילומים הירקרקים מבגדאד המופצצת בטילי שיוט במהלומות שספגה ב-1991, 1998 ו-2003).

הכיתוב המודיע כי מדובר בצילומים של "הדור השלישי" לא מותירים לי מקום גדול לספק שמדובר בפרסום סמוי (הידוע בשם המכובס "תוכן שיווקי") שמטרתו לעשות פרסומת לחברות המספקות את השירות (נכון לעתה פלאפון לא ולגבי סלקום אני לא בטוח, אז כנראה זה מותיר אותנו עם אורנג').

המסר המתבקש – ראו את הכתבים להם יש טלפון מגניב לכן הם יכולים לצלם ולשדר בזמן אמת. אם לכם יהיה, אולי גם אתם תזכו להיות כאלו.

ובנוסף, כדי שלא יהיה מקום לספק, אם במקרה יש לכם מצלמה בטלפון הסלולארי, ויכולת לשלוח סרטונים ותמונות מזירת הקרב בה אתם נמצאים, אתם מוזמנים. יש לצורך כך מספר מיוחד.

עלות המשלוח אגב, לא מצוינת. מעניין למה...

נכון שמאז ב-7/7/2005, עת מצלמות סלולאריות היוו אמצעי שנטען כי שינה את האופן בו מסקרים אירועים דרמטיים, כאשר הוצגו תמונות רבות מאזורי הפיצוצים בלונדון, שצולמו באמצעות מצלמות סלולאריות (וגם באמצעות מצלמות אבטחה רבות, הפרוסות בעיר הארורה והמצולמת הזו. זה אגב מזכיר תמונות של בקרת הרמזורים בחיפה, המציגות עיר נטושה למחצה וספונה בבתים ובמקלטים בחציה השני), מדובר במגמה פופולארית בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם.

אבל כמדומני, נכון לעתה, הטכנולוגיה לא הבשילה מספיק, כך שיתכן ובמכשיר הטלפון עצמו, התמונות נראות טוב יותר. אך התמונות של הדור השלישי בטלוויזיה, גורמות לי רק להרגיש טוב שאני נשאר עם המכשיר בעל המסך השחור והלבן שלי ולא משקיע ולו שקל אחד במכשיר חדש שלא שווה כלום.

אגב דור שלישי, הכתבה הזו מרמזת שתוכנית ניידות המספרים שאמורה להיות מבוצעת לקראת סוף השנה עשויה להידחות (וכידוע, בישראל דברים שנדחים, עשויים להידחות להרבה מאוד זמן עד להיות מבוטלים לגמרי).

לי יש זמן. הרי התוכניות החדשות שמציעים, לא בהכרח מעודדות, לא בפלאפון, אך גם לא אצל החברות המתחרות.

משדרים מהשטח

נחמד לראות קצת טלוויזיה בימים אלו.

בעיקר נהניתי לצפות אתמול והיום ב-Hard talk ב-BBC, שם אתמול למשל ראיתי ריאיון עם סעיב עריקאת שעסק גם בלבנון וגם בשטחים. השאלות היו נוקבות והמראיין, סטפן סאקור, לא הרפה ממנו לרגע והיה די עקבי עם הקו הישראלי, כלומר של מדינה המתגוננת מפני טרוריסטים צמאי דם. כאשר צופים בזה, באמת קשה להבין מדוע רבים מלינים על ה-BBC שהוא אנטי-ישראלי.

היום למשל ראיינו את השר יצחק (בוז'י) הרצוג. ראיתי אמנם רק את סוף הריאיון, אך מהמעט שהספקתי להתרשם, המראיין, אותו Stephen Sackur, היה קצת יותר ידידותי, כך שהבעיה לא הייתה עצם הפעילות הישראלית, אלא דרך ביצועה (לגיטימי, פשוט קצת קשה להאשים אותו בהיותו אנטי-ישראלי לאור זה)

את שני הראיונות אפשר לראות בקישורים שהבאתי אגב.

אך כאמור, אינני צופה רק בערוצים זרים (על אף שהם מאפשרים לראות תמונה שונה במקצת משיר ההלל לקורבניותנו). יצא לי לצפות גם בערוצים הישראלים. אפילו יותר מאשר באלו שבאנגלית.

אני מבזבז די הרבה זמן (יחסית למה שהייתי מעוניין, כי בפועל, אני צופה כשעה עד שעתיים ביום, שזה אמנם הרבה יותר מה-0 שאני צופה בדרך כלל, אבל לא יותר מידי) על צפייה.

ולא בדיוק ברור לי למה.

צפייה במהדורות החדשות שבטלוויזיה, בעיקר בימים אלו המכונים עיתות משבר, אך כמובן לא רק, היא חסרת ערך לחלוטין.

הצנזורה, גם הפורמאלית, אך בעיקר זו שערוצי הטלוויזיה הישראלים מטילים על עצמם בהתנדבות המגיעה עד לכדי גיחוך לעיתים ("אני נמצא כאן, אבל לא יכול להגיד לכם איפה זה כאן", "הייתה פגיעה ישירה במתקן הזה, שאני לא יכול להגיד לכם מה הוא" ועוד כל מיני אנשים שתחילה לא מוסרים מה תפקידם הבכיר, לאחר מכן כן מוסרים, מידי פעם שמם נחשף, אך מידי פעם מקפידים שלא להגיד אותו ושאר רעות חולות הנובעות מבלבול מובן בין מה מותר למה אסור בגבול שבין עיתונות מדווחת לעיתונות מגויסת), לא מאפשרת לדעת יותר מידי.

שאלות בסיסיות לגבי היעדים (הלא מוצהרים) של המבצע, המטרות שנבחרות, מידת ההצלחה בהשגת היעדים והמשימות, דרכי הפעולה, מה הן נקודות החולשה ועוד שאלות רבות נותרות ללא תשובה או עם תשובה מניפולטיבית כזו שלא ניתן להסיק ממנה דבר.

ובל נשכח, שמדובר רק במחצית התמונה ואף פחות, שכן הס מלצפות בכלל לשיתוף פעולה תקשורתי של חיזבאללה ואף לא של ממשלת לבנון או המתווכים שהגיעו לאזור.

מה שהצופה נותר איתו הוא הרבה מאוד דרמה וסנסציות ובנוסף ניתוחים שלא מבוססים על מידע.

מכאן, ודאי אתם מצליחים להבין מדוע אני טוען שהצפייה בטלוויזיה היא חסרת ערך. לכל היותר, היא מצליחה לעזור לאנשים להיכנס לפאניקה ולחיות בפאניקה.

אבל כאשר התותחים רועמים, ההיגיון לעיתים מפסיק לעבוד, וכך אני מוצא עצמי צופה מידי פעם בדברים שלא תורמים לי הרבה.

מין בידור מעוות כזה מהצער של אחרים, קתרזיס, בידיעה שאם יקרה לי אותו דבר, גם אני איהפך לכמה דקות למושא הבידור המעוות של כמה אנשים לזמן קצר עד אשר יהיה סיפור חדש ומעניין יותר.

וכך, אני מתרשם שהצבא משקיע ממש הרבה בתקשורת.

אחרי שספגו ביקורת על הפסד ב"זירת המלחמה התקשורתית", משקיעים בצה"ל לא מעט בתקשורת.

זה כולל למשל לובש מדי משטרה בחיפה שדובר אנגלית רהוטה להפליא שצפיתי בו ב-BBC. אך בעיקר כוונתי לאלופים ותתי אלופים שרואים מידי יום מדברים על הא ועל דא ובין לבין גם מספרים כמה הפעילות של הצבא מוצלחת ואף מציגים כמה סרטונים שאמורים להציג הצלחות או הצלחות לכאורה.

מלבד עדכון יומי לעיתונאים, יצא לי לראות באחד הערוצים (שתיים או עשר) שתי תוכניות, בזו אחר זו, שהופיעו בהם שני מפקדי בסיסים של חיל האוויר.

זו רק דוגמא למצג הראווה של המטכ"ל והקצונה הבחירה שנמצאת דרג אחד מתחת.

מצד אחד, מייצר צה"ל מצג לפיו ישנה פתיחות בצבא, הצבא הוא צבא העם שמשרת את האנשים ולכן קציניו הבכירים עומדים מולו ומסבירים את הפעילות שלו.

אך מצד שני, כפי שכבר הסברתי, הם לא באמת יכולים להגיד הרבה. אין לי גם ציפייה מזו.

כאסטרטגיה תקשורתית זה אולי טוב.

בפועל, לי באופן אישי זה לא תורם הרבה.

דבר נוסף שאני מתרשם ממנו, הוא הכתבים העומדים בחוץ, גם בשעה שנשמעות צפירות וברקע ישנם קולות פיצוצים.

כפי שאמרתי, אני מעריך את הסיכוי להיפגע מרקטות כמאוד נמוך.

אבל כאשר הן פוגעות, זה עשוי להיות מעט כואב, בלשון המעטה.

זו הסיבה שכאשר יש לי אפשרות, אני מעדיף להיכנס למקלט למספר דקות, עד יעבור זעם, ולו בשביל הסיכוי הקטן, שהטיל יפספס את המרחבים הגדולים אליהם הוא כוון ויפגע בי.

לכן, כאשר אני צופה באותם כתבים, עומדים בחוץ, בעת שיגור מטחים וסתם ברגעי שגרה, כפי שאמרתי, אני מתרשם.

מצד אחד, ברור שזה מאוד מטופש שהם צריכים לעמוד על רקע נופי חיפה, נהרייה, צפת וכן הלאה, כדי לשדר איזו תמונה של "אנחנו במקום". הרי אין לי בעיה אם הם ישדרו מהמקלט הסמוך, כל עוד הם יעבירו את אותו מידע (וכבר כתבתי קודם שבלאו הכי, רובו ככולו לא רלוונטי).

מצד שני, הנכונות להקריב ולסכן עצמך, גם אם לא סיכון גדול במיוחד, יש בה משהו יפה.

כמו אותם גיבורים שיעשו דבר שטות שאינו הכרחי, רק כדי להוכיח גבריותם, בין אם הם גברים ובין אם נשים הן.

וכאשר אני רואה את הכתבים המפגינים אומץ לב, כל שנותר לי הוא להצטער על כך ששכרם של עיתונאים נמוך.

מי ששולח את העיתונאים לסכן עצמם, מרוויח הרבה יותר מאשר אותם עיתונאים שמסכנים עצמם.

במובן מסוים, זה די דומה ל"קברניטים" המוכנים לסכן תושבים בכל הצפון על מנת להשיג כל מיני יעדים, חלקם פוליטיים וחלקם צבאיים (ובאופן דומה גם פועל חיזבאללה שלא בוחל באמצעים. אבל כבר אמרתי שאני מוצא את הצדדים יותר דומים מאשר שונים, וכבר מתחיל להיות משעמם לחזור על עצמי).

ואולי זה המקום להביא את הקישור לקטע הזה שמציג בתמציתיות את הדרך בה משודרת בשני הערוצים המסחריים המערכה הצבאית האחרונה.

"הרוג בנהרייה מפגיעה ישירה מיד אחרי הפר-סו-מות"!

התמהיל הזה, כאשר נחשפים אליו פתאום (כי בד"כ אני לא צופה בטלוויזיה) נראה גרוטסקי.

ספורט אקסטרים

הצעתי לשותף הקבוע שלי למשחקי הטניס, בתור הלצה, לבוא לשחק טניס ולנצל את המגרש הריק.

תשובתו הייתה: "יותר מדי אקסטרים בשבילי"

מסתבר שגם טניס, יכול להפוך לספורט אתגרי ומסוכן בסיטואציות מסוימות.

דרישות שלום מסין וקנדה

נראה שכבר לפני כ-3,000 מילים, חציתי את הרף שאנשים טורחים לקרוא.

לכן הגיעה השעה לסיים.

ומה יותר נחמד מאשר לקבל אי מייל מטים, חברי מסין, שצפה בחדשות של הטלוויזיה הסינית, ראה את חיפה המופגזת ושלח לי אי מייל על מנת לדרוש בשלומי ואגב כך לנסות לברר מה באמת קורא כאן (כאילו לי האמת), שכן הטלוויזיה הסינית, אפילו עבור סינים, לא נחשבת בהכרח למקור אמין ובכל מקרה, היא מביאה סיקור מאוד חלקי של המאורעות (אני רק זוכר שכאשר היינו יחד באיזה מלון זול, פתחנו טלוויזיה, ראו את ישראל ונאמר ברקע משהו על עולים מארה"ב שהגיעו לישראל [זה היה במנדרין, כך שטים סיפר לי את רוח הדברים]. הדבר שטים שאל אותי, זה איך יש אנשים שעוברים מרצון מארה"ב לישראל. אחסוך את ההסבר, ברשותכם).

החלפנו שני אי מיילים, ובכל מקרה, טים סיכם שאם יש לי חיבור לאינטרנט, כנראה שהמצב כאן לא גרוע עד כדי כך.

נספר לו שרשת האינטרנט נוצרה על מנת להיות עמידה בפני הפצצה גרעינית?

טוב, כבר עשיתי את זה. למרות שכוונתו הייתה ברורה לי, ויש בה אף היגיון מסוים.

כיממה לאחר מכן, קיבלתי אי מייל מבנג'מין. כזכור (זכור לי, אני בספק אם מישהו מהקוראים באמת זוכר), טיילתי עם טים ועם בנג'מין יחדיו ביונאן וסיצ'ואן, במשך כשלושה שבועות.

הוא גם שאל אותי על המצב, סיפר לי את אשר רואות עיניו בתקשורת הקנדית בצרפתית ושאל אותי לגבי הרגשתי ודעתי על העניין.

הואיל ולא דיברתי עם בן כבר כחצי שנה, החלטתי להקדיש לו מכתב די ארוך, בו שטחתי בו את משנתי (באנגלית, לא בצרפתית, גם לי יש גבול).

וזהו. היו עוד כמה אי-מיילים מחברים מסביב לגלובוס, חלקם מעולם לא פגשתי (ולכן המילה חברים אולי חזקה), עם אחרים העברתי תקופות לא קצרות ביחד, כולל ברגעים קשים (פיזית לפחות) וזה די נחמד.

במובן מסוים, אני מין שגריר של רצון טוב, שמסביר את העמדה הרשמית של עצמי, כאשר אני רואה זאת לנכון.

וגם זה משהו.

וכעת ללכת לעשות אמבטיה, כאשר צריך להניח את הבגדים על יד, למקרה שתישמע אזעקה ואני אצטרך להתלבש מהר ולרוץ עם שמפו למקלט. כיף-כיף!

אלעד