בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הפגנות הן אחד הדברים והלא יעילים ביותר שאני מכיר.

בדרך כלל, אין להן יכולת של ממש להשפיע, בטח שלא בטווח המיידי, ולכן מאפשרים להן להתקיים.

אולם כאשר יש להן סיכוי להשפיע ולשנות, הן לא מוגדרות חוקיות ומפזרים אותן ואם יש צורך, עושים זאת בכוח.

זה הרעיון המרכזי, שלא ממש מדברים עליו, במשטרים דמוקרטיים ולא דמוקרטיים כאחד.

לא שזה דבר כל כך נורא כשלעצמו.

צריך פשוט להכיר בזה שכך זה ברוב המקרים.

הערב נתקיימה בתל אביב, הפגנה של אנשי שמאל נגד מלחמת לבנון החדשה.

הרשו לי להניח, מהיכרות די שטחית עם חלק מהפרסונות שנכתב כי השתתפו בהפגנה, שהיו מביעים מחאה ללא כל קשר לפעילות הישראלית, אלא אם הייתה זו פעילות של ויתור על שטחים שתחת ריבונותה או החזקתה הזמנית (וארוכה מאוד יש לומר).

כך שעצם ההפגנה שלהם, למיטב הבנתי, לא מראה איזו פעולה הנוצרת כתוצאה מבחינה של מכלול האירועים האחרונים והגעה למסקנה שהפעולה של הממשלה הישראלית והצבא הישראלי הפועל בפקודתה, אלא מדובר בפעולה אוטומטית, רוטינית, של מחאה כנגד עניין הסותר את השקפת עולמם.

לגיטימי. בהחלט.

אולם הסיכוי שזה ישכנע אותי, ועל אחת כמה וכמה אנשים שבאמת מתנגדים להם, שואף לסיכוי שמחר בבוקר יהיה שלום כלל עולמי.

מי שקרא את הדברים שאני כותב לאחרונה, יכול היה להתרשם שאינני נמנה עם התומכים הגדולים ביותר של ממשלת ישראל בכלל ועם הפעולה בגבול הצפון בפרט.

יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה כל הזמן, שאין ברשותי כלים לדעת באמת מה מתרחש במערכה הצבאית הנוכחית.

מצד אחד, אני חוזה לא מעט בתעמולה הישראלית.

מהצד השני, אני מקפיד גם לא מעט להתבונן בתמונות הזוועה המשודרות מלבנון, בין אם אלו תמונות הנובעות כחלק ממכונת התעמולה של חיזבאללה ובין אם אלו תמונות של אנשים עם כוונות באמת טובות שרוצים לעצור ולמנוע פגיעה בחפים מפשע.

ויש גם את הצפייה ברשתות זרות, המתיימרות להציג את התמונה בשני הצדדים.

עברתי על לא מעט נתונים באשר לעקורים (displaced), פליטים (refugees), פצועים והרוגים בלבנון.

אני לוקח אותם בעירבון מוגבל, בעיקר את עניין העקורים והפליטים, שכן אני מניח שהמידע עליהם דומה למידע הקיים לגבי תושבי חיפה ויתר ישובי הצפון שעקרו דרומה. הוא לא קיים ומבוסס בעיקר על הערכות של גורמים שונים, שמטרתם להציג את לבנון כעומדת בפני אסון הומניטארי (עוד צמד מילים ששימוש תכוף בו הפך אותו לרב משמעויות ומכאן גם חסר משמעות).

אין לי גם שום יכולת לדעת מתי אותם אנשים ישובו לבתיהם, האם הם ישובו לבתיהם, האם יהיו להם בתים לשוב אליהם ובטח שאין לי כל יכולת לדעת מה הם חושבים על הסיטואציה אליה נקלעו.

נכון, אני אמנם רואה מידי פעם לבנונים, בעיקר נשים משום מה, מדברים בטלוויזיה, בעיקר ב-SKY ו-BBC, הם נראים מאוד נסערים ומספר המילים המתאר את מה שהם אומרים באנגלית לא סימפטי.

אך באותה מידה, ראיתי גם אישה היסטרית בחיפה, דקות לאחר שרקטה פגעה בבניין בשכונת בת גלים.

ואין לי שום יכולת להבין מה קשור למצוקה אובייקטיבית, ומה קשור לדרך חיים של פאניקה וביטוי היסטרי ללא קשר לסיטואציה וחומרתה.

אני מכיר אנשים שידברו באותו טון היסטרי, על כך שיש להם שני מבחנים באוניברסיטה באותו שבוע.

אם כן, אין לי מידע של ממש על המצב בלבנון או זה בישראל. בוודאי ובוודאי שלא על הקשר ביניהם.

כאשר אני מתבקש לבחור בין שתי גישות, שתי עמדות, שמתוכן אני צריך לבחור והן כל כך שונות אחת מהשנייה, ואין לי כל דרך לדעת איזו מהן נכונה, אני מעדיף לבחור שלא לבחור, מאשר לבחור באחת מהן, רק כי היא עשויה למצוא חן בעיני מישהו.

וכך, אני נמצא בשעה, שלכאורה גודל השעה, אמור לגרום לי להחליט במי עליי לתמוך.

האם אני צריך להיות עם "הטובים" רודפי השלום שלא רוצים כלל מלחמה?

האם אני צריך להיות עם "הטובים" רודפי השלום שמבינים ש"מדובר במלחמת אין ברירה" ולכן צריך להמשיך עם המלחמה?

אך מה טעם לבחור, רק כדי לבחור, אם אין לי את הכלים לעשות בחירה ראויה?

למשל, אני יכול להניח שהבחירה הישראלית לצאת למבצע בסדר גודל שכזה (שלא לגמרי ברור לי) הייתה גרועה.

בין אם היה צריך לבצע אותה שנים קודם לכן (מתי, כאשר היינו בלבנון?).

ובין אם היה צריך להבליג על ההפרה של הריבונות הישראלית לצורך חטיפת החיילים (והריגת חבריהם, אבל אם את החטיפה כמעט שכחנו, אז ההרוגים, כמה שזה מצער, נשכחו אף יותר).

אך הואיל ואת שנעשה אין להשיב, לא ניתן לדעת מה היה קורה לו המבצע היה יוצא לדרך לפני כן (ואני מתקשה להאמין שדווקא אריאל שרון יכול באמת היה לצאת למבצע כזה, לאור ההיסטוריה שלו, כמו גם חזית לחימה נוספת שהייתה ועודנה קיימת) וגם לא מה היה קורה לו ישראל לא הייתה מחליטה להגיב כפי שבחרה להגיב.

עצות כידוע, ניתן לתת בלי סוף. "למרבה המזל" יש לא מעט שעושים זאת בטלוויזיה, בעיתונים, בבלוגים ובעוד שלל אמצעים.

מה שאני יכול להגיד, שבין אם המהלך הישראלי היה רעיון מוצלח מתחילתו ובין אם הוא רע מיסודו, מרגע שהוא יצא לדרך, הוצהרו כל מיני הצהרות והוטלו כל מיני פצצות, אין לי אפשרות לדעת אם הגיע השלב לעצור אותו, אול העת תגיע מחר ואולי רק בעוד חודש.

יתכן והיה צריך להבליג ביום רביעי לפני כשבוע וחצי. אבל מרגע שממשלת ישראל בחרה לא להבליג, הפסקה כעת, עשויה להיות צעד נבון, אך באותה מידה, וכפי שזה נראה לי סביר יותר לאור ניסיוני בעבר, הפסקה של המבצע בטרם עת, עשויה להיות גרועה מהתחלתו מלכתחילה.

באמת מפתה לומר שעדיף להודות בטעויות ומוטב מוקדם ממאוחר.

אבל ראשית, אני לא יודע אם מדובר בטעות, וגם אם מדובר בטעות, אני לא יכול להיות בטוח שאכן קטיעתה כעת תמנע בוץ לבנוני 2.0 ולא דווקא תפגע בהרתעה הישראלית שתביא צרות גדולות יותר בעתיד, גם מחזיתות אחרות.

וכך, בעוד שנים מספר, אולי, אוכל לדעת מה קרה.

אוכל ודאי לעסוק גם בכל מיני ספקולציות על מה היה קורה אילו, על אף שגם להן אין ערך בעיניי.

אך בינתיים, כמה שזה לא נעים להודות בכך, אני באמת מתקשה לומר מה הדבר הנכון, מה הדבר הטוב שצריך לעשות.

אני רק יודע שמלחמות היו לאורך אלפי שנים. נוצרו להן כל מיני כללים. הם הופרו ושונו ברבות השנים.

גם אם לעיתים היו הפסקות פה ושם, תקופות שלום, אזורים בהם התקיימה שלווה ואנשים חיו בנחת, מלחמות היו.

ועוד יהיו.

ולכן אני קצת מתקשה להבין את אלו שהפגינו היום בתל אביב.

נגד מה הם הפגינו?

נגד האופן בו מתנהלים חיי בני האדם מאז ומעולם?

נגד פעילות שטיבה לא ממש ברור להם?

אני גם מביעה מחאה. אני חושב שמלחמות זה דבר רע. להרוג חפים מפשע זה רע. להרוג אנשים שאתה מגדיר לא חפים מפשע זה גם רע.

להפגיז את צור נראה לי רע.

להפגיז את חיפה נראה רע רע.

אמרתי. הבעתי מחאה.

האם זה עזר?

אני מעדיף לא להשלות עצמי ולהביע מחאה שאני יודע שאין לה כל יכול להשפיע, לפחות בשלב הזה.