סיפור מוכר מראשית שנות ה-70, ימים בהם עוד הייתה ברית המועצות, מספר על בחורה מהעיר קאראגנדה (karaganda בתעתיק לטיני או Караганда בתעתיק קירילי) שברפובליקה של קזחסטאן שטסה למוסקבה, על מנת לעשות בחינות כניסה לאוניברסיטת מוסקבה.
לאחר שבועיים, בהם משפחתה לא שמעה קיבלה ממנה סימן חיים, אביה טס למוסקבה כדי למצוא אותה. במוסקבה, הוא גילה שהיא לא הגיעה לבחינות בכלל ואיש לא ידע דבר על גורלה.
האב המודאג, החל לעשות סבב בתחנות המשטרה השונות הפזורות בעיר. לבסוף, השוטרים יעצו לו לנסות לברר בתחנה של נמל התעופה.
השוטרים בנמל התעופה, סיפרו לו שבתו נהרגה בהתרסקות המטוס, בדרך למוסקבה.
על התאונה לא דווח בשום אמצעי תקשורת.
השוטרים שסיפרו לו על כך, השביעו אותו לשמור על הסיפור הטראגי בשקט.
סיפורים מהסוג הזה, גם אם אינם נאים ואינם יאים, היו נפוצים בימי המשטר הסובייטי, אשר לא נודע בזכות עיתונות חופשית למדי, אלא בעיקר בזכות עיתונות מטעם, אשר הקוראים בעיתוניה למדו לקרוא בין השורות.
כישלונות צבאיים, בעיות בטיחות, מעשי פשיעה, שחיתות, היו טאבו שהעיתונות לא נהגה לדווח עליו, מטעמים של ביטחון המשטר הקומוניסטי.
בישראל 2006, כך נדמה לי, מצבנו טוב יותר.
חדשות לבקרים אנו מדווחים על שרים המואשמים במעשים מגונים, נשיאים המואשמים בהטרדות מיניות, עיתונים שלמים המקדישים עצמם למלחמה בשחיתות (שבינתיים נמוגה משהו, אֵי דנקנר? הרק על היסטוריונים חדשנים ילין?) ולכאורה אנו נהנים מעיתונות חופשית במידה זו או אחרת.
מידי פעם נשמעת ביקורת על צנזורה, כמו למשל אתמול, כאשר בעיתונות הישראלית דווח על "קרבות קשים" בעיירה בינת ג'בל, מה שהותיר את אזרחי ישראל בהתלבטות לגבי מספר ההרוגים 8-13, בהתאם למקורות אשר קראו מן הגולה.
וכך, סביב הצנזורה הגלויה הזו מתנהלים דיונים, האם ארכאית היא ולא תורמת מאומה או שמא חיונית היא, על מנת לא להעניק לאויב מידע מודיעיני גלוי.
וכאשר מתנהלים דיונים באשר לצנזורה וצנזורה עצמית, עשויה להתקבל תחושה שאמנם המצב לא טוב, אך הוא בהחלט לא רע ומתקדם לקראת עתיד מזהיר וטוב יותר.
שלשום, במסגרת רשימת תפוצה אליה אני מנוי (שאגב די משעממת אותי, שכן היא כוללת בעיקר ברכות לזוכי מלגות ומקבלי תארים ומשרות), התוודעתי לאתר הבא המספר על דוקטור ראזי פלאח (Ghazi Falah), איש אקדמיה קנדי ממוצא ישראלי. האדם ששלח לרשימת התפוצה את ההודעה, שאל אם מישהו מכיר את הפרופסור ומה תחום עיסוקו.
פלאח, כך נטען באתר, הגיע לישראל על מנת לבקר את אמו הגוססת מסרטן, אגב כך נסע לצלם בצפון ונעצר תוך כדי כך ב-8 ביולי 2006, באשמת ריגול לטובת חיזבאללה ואיראן. לא התאפשר לו לתקשר עם משפחתו או להיפגש עם עורך דין במשך כשלושה שבועות.
אתמול, בדיוק יום לאחר מכן, ראיתי את הכתבה הזו (יש גם גרסה כאן וגרסה באנגלית).
בכתבה נאמר שהוצא על ידי השב"כ והמשטרה צו איסור פרסום גורף על דבר מעצרו.
ניתן היה להעלים את האדם הזה, אזרח ישראלי ואזרח קנדי במקביל, במשך שבועיים וחצי, מבלי שאיש בישראל, שניזון רק מאמצעי התקשורת הישראליים יוכל לדעת על דבר מעצרו.
ופה בדיוק הבעיה הגדולה.
אין לי יומרה לקבוע אם הוא מרגל או לא.
אני יכול להניח שיהיו שיראו במלחמה המתנהלת כעת כ"הוכחה" לאשמתו, על אף שהוא בכלל נעצר על ידי שירותי הביטחון הישראליים 4 ימים לפני שבכלל התבצעה חטיפת החיילים בצפון.
אך לא זה העניין כאמור.
הבעיה היא, כך נדמה לי, שדיונים על נושאים "קלים" של צנזורה, כלומר האם בסדר לדחות בכמה שעות ידיעה על מוות של חיילים וכך להתחיל חרושת שמועות או לא, כאשר הנושאים "הכבדים" כלל לא עולים לדיון.
אין לי בעיה עקרונית עם כך ששירותי הביטחון מעכבים לחקירות אנשים ואף עוצרים אותם.
לגבי עורך המעצר והתנאים, יש לי ביקורת וגם טרחתי להשמיע אותה.
אבל לגבי האיפול התקשורתי, אני מוכרח לציין שיש לי פחדים לא קטנים.
זה לא רק שההיגיון מחייב שאם המדינה עשת פעולה מוצלחת כגון תפיסת אדם שהוא אולי איון למדינה, מן הראוי שדווקא תהיה זו המדינה שתרצה את פרסום דבר מעצרו.
זה בעיקר חוסר ההיגיון בהסתרה של דבר המעצר במשך זמן כל כך רב.
ומי יודע. אולי לולא הלחצים המתאימים, אולי אם לא היה אזרח קנדי ואולי אם לא הייתה משפחה שהפעילה לחץ לא קטן, דבר מעצרו (ללא אפשרות להיוועץ בעורך דין, אבל זה כבר עניין אחר) אולי לא היה נודע.
אם פתחתי בסיפור התאונה שלא הייתה בבריה"מ, אומר שבבריה"מ היו מקרים רבים של אנשים ש"נעלמו" כלא היו.
אנשים רגילים, שיום אחד פשוט נלקחו על ידי הרשויות, נחקרו, כמעט תמיד גם עונו, הוצאו להורג או הוגלו לגולגים הרחוקים מהעין ורחוקים מהלב.
והנה ישראל, 2006, מסתבר שמאוד קל להעלים את דבר היעלמותו של אדם.
ובמקרה הזה, דבר היעלמותו נודע לבסוף, בשל לחצים כאלו ואחרים שהופעלו מאחורי הקלעים.
אך מה לגבי אלו שאין להם אזרחות אחרת או שהמדינה שהם אזרחיה היא לא ממש מדינה או מדינה שלא ממש אכפת לה מאזרחיה (וכאלה, לא חסרים בישראל)?
מה לגבי אזרחים ישראלים, שעשויים יום אחד "להיעלם" להם כך "סתם", בין אם על ידי זרועות המדינה השונות ובין אם על ידי גורמים שאינם קשורים וכפופים למדינה?
מי ידאג להם?
מי ערב לכך שקולם וזעקתם יישמעו?
עד כמה אנחנו באמת יודעים על מה שמתרחש סביבנו?
וכמה ידעו עלינו, אם חלילה מחר דבר דומה יקרה לנו?
ברגעים אלה, כל שנותר הוא לצטט את מרטין נימלר (Martin Niemöller):
Als die Nazis die Kommunisten holten,
habe ich geschwiegen;
ich war ja kein Kommunist.
Als sie die Sozialdemokraten einsperrten,
habe ich geschwiegen;
ich war ja kein Sozialdemokrat.
Als sie die Gewerkschafter holten,
habe ich nicht protestiert;
ich war ja kein Gewerkschafter.
Als sie die Juden holten,
habe ich nicht protestiert;
ich war ja kein Jude.
Als sie mich holten,
gab es keinen mehr, der protestieren konnte
ותרגום לאנגלית, ניתן למצוא כאן.
נדמה לי שכל פעולה (וכתיבה היא סוג פעולה) אלטרואיסטית, יש משהו אגואיסטי.
וגם כאן. בדאגה לזכויותיהם של אנשים אחרים להתקיים, אפילו בתודעה, אני בעצם דואג לעצמי.
ונכון לעתה, אני בהחלט מודאג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
