בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

סימן ששוב צה"ל הפציץ בלבנון...

כפר קנא/כנא (וראיתי עוד איותים)

איך אפשר לא להתייחס למה שאירע בכפר קנא?

למעשה, די בקלות.

הסיבה פשוטה. לא אטימות רגשית או משהו (למרות שמעולם לא הצטיינתי בהבעת צער), אלא כי אני לא רואה מדוע 50-60 הרוגים, ביניהם מעל 30 ילדים, בניין שקרס, אמורים לשנות את המהות של הדברים.

זה לא שהטייס אמר לעצמו לפני הלחיצה "איזה יופי, בניין גדוש בילדים, חלקם נכים, הבה נמוטט אותו".

הדברים האלה, כמה מרגיז שהם קורים, קורים כאשר נלחמים. בדיוק כמו שחלק נכבד מהפצועים של חיילי צה"ל נפגעים מאש חיילי צה"ל ("אש ידידותית", כן בטח).

הטרגדיה המצערת בכפר קנא, לא שונה באופן מהותי למשל מטרגדיה אחרת שאירעה לפי כשבועיים בחיפה, עת שמונה עובדים במחסני הרכבת מצאו את מותם מטיל שנורה משטח לבנון.

אלה גם אלה הם קורבנות של כלי נשק עיוורים שהופעלו על ידי אנשים שלא יכלו לדעת במי בדיוק הם פוגעים.

אלה גם אלה הם קורבנות של מלחמה שמוכתבת על ידי גורמים שאין להם שליטה עליהם.

באלה וגם באלה נעשה שימוש ציני, אצל מי יותר ואצל מי פחות, להצדקת כל מיני מטרות שקשר בינן לבין גרימת המוות לאנשים הללו נובע רק מהגיון מעוות שכוח הוא הפתרון.

יתכן ולא זה המקום להזכיר את סטאלין, איש שברזומה שלו נכללת תרומה מהותית (אם כי יש צדק רב גם בטענות לפיהן ה"טיהורים" שביצע בשנות השלושים היו לרועץ ועקבו את הניצחון) לניצחון במלחמה שתרמה לעיצוב האנושות כמות שהיא, אך במקביל רצח של מיליוני אנשים.

אך בכל זאת, בהקשר של המספרים שרצים, כאילו הבעיה היא במספר האנשים שנהרגו במכה, ולא במאות ההרוגים טרם לכן שמצאו את מותם בודדים או בקבוצות קטנות, נדמה לי שהמשפט שלו מעיד במשהו על המצב:

The death of one man is a tragedy. The death of millions is a statistic.

כאשר מדברים על "דעת הקהל העולמית" (מונח שתמיד נראה לי כאחת הפיקציות הגדולות ביותר, שכן אף פעם ברור אם מדובר באמצעי תקשורת, כמה מהם, מי מהם, האם בגורמים דיפלומטים, אחרים ובעצם תמיד מפספסים את זה שאין ל"עולם" דעה), נראה כאילו המשפט של סטאלין מתהפך, כך שמוות של בודדים הוא-הוא הסטטיסטיקה, בעוד מותם של הרבים הוא הטרגדיה.

וכך, במשחקי הכוחות הללו, "בין טובים לרעים", כאשר הגדרת הטובים והרעים פלואידית ותלויה במי ששואלים, מתים אנשים. לפעמים רבים ולפעמים מעטים. לפעמים אוחזים בנשק ולפעמים אוחזים בצעצוע. לפעמים מוגנים בתוך מחסה, לפעמים חשופים לכל פגע.

ועד אשר בהנהגה בכל הצדדים (כמדומני זה יותר משניים) לא ישרור הרצון לשמר מצב של שקט.

ועד אשר רבים יהיו האנשים שתומכים במלחמה, תקראו לזה על ידי מניפולציות שנעשות בהם, תקראו לזה מרצוני החופשי.

הדברים הללו יקרו. ואנשים ימשיכו לבכות, לזעוק וליילל.

מבלי כוונה של ממש להביא לפתרון של אותן טרגדיות.

וכמדומני, עוד זמן רב יהיה קיים הרצון להשמדה הדדית. ולעולם יהיו אנשים שימותו בדרכים מצערות, מעשי ידי אדם. השאלה היא רק מי ובאילו נסיבות.

מוזר לומר זאת. אבל אפשר לחיות עם זה...

ובינתיים, נדמה לי שיש לקוות שלעת עתה, צבאנו שגייס לא מעט כוחות מילואים, לא ידליק מלחמה גדולה מזו עם חיזבאללה.

הודעה ללקויי השמיעה

טוב. חסל נושא רציני.

רציתי להודיע לקוראים כבדי השמיעה, כי על דעת עצמי (תהיתי אם לפברק ולכתוב שמדובר בהודעה מטעם פיקוד העורף, אבל בשל האדם היחיד שעלול לחשוב שמדובר בהודעה של ממש, ירדתי מזה) כי הבלוג "מה המצב" מתורגם סימולטנית לשפת הסימנים בבלוג מספר 14999.

חשבתי לנהוג כך, בעקבות חדשות ערוץ 2 שמשודרות גם באפיק 422 בממיר של YES.

מידי פעם, הקריינים חוזרים על זה, כאילו החירשים להם מיועד הערוץ, ישמעו את ההודעה.

מבריק!

תנו לצה"ל לנצח (ותנו לי לישון)

6:45, 7:00 ו-8:30 (חוץ מזה היו עוד שתיים בצהריים)

אלו השעות בהן נשמעה צפירה היום. בפעמיים מתוכן היא העירה אותי ובאמצעית, פשוט לא הספקתי ללכת לישון.

לא אומר אם שמעתי נפילות וכמה, כי זה יהרוס את הלוחמה הפסיכולוגית הישראלית שאמורה להטעות לכאורה את חיזבאללה ובפועל, כך נדמה לי, נועדה להטעות את הציבור בישראל, אלו שלא נמצאים בחיפה, ומתעדכנים לגבי הנעשה בה באמצעי התקשורת הישראליים, כדי שהצופים יאמינו כי חיזבאללה יורה רק על מטרות אזרחיות במטרה להרוג הרבה אנשים, בעוד ישראל יורה רק על מטרות "צבאיות" של "טרוריסטים".

הרי מה הטעם להגיד שגם ישראל בחרה למקם לא מעט "מטרות צבאיות" ליד ריכוזי אוכלוסייה (AKA "אזרחים תמימים" [ואני מוסיף שרוצים לישון] בשקט) ובמקביל היא הורגת פה ושם אזרח, שניים או כמה עשרות/מאות.

כי פר הגדרה כבר קבענו שלנו יש את "צבא הומאני", "הצבא המוסרי ביותר בעולם", שנלחם ב"טרוריסטים" שהם "צמאי דם" ולא בוחלים באמצעים, אז מה הטעם להציג נתונים שסותרים את האקסיומה?

כאשר בכל העיתונים שקראתי, ללא יוצא מהכלל, דווח על לוחמים גיבורים שהרגו מחבלים (נלוזים), באמת אני מתקשה למצוא טעם לקרוא את העיתונים הללו.

אולי כי לפחות אחד מהם מביא מידי פעם תרגומים לעיתונות זרה איכותית ונותן ביטוי למעט דעות שונות, על בסיס קבוע.

ואני לא מדבר על מעריב, בו יהונתן גפן כותב שראה בטלוויזיה שהביאו "תבוסתן תורן", מבלי להבין שהוא-הוא משמש כתבוסתן תורן של העיתון (או שהוא מבין, אך לא יכול לירוק לבאר שהוא שותה ממנה, או לכתוב על מעמדו בעיתון ממנו הוא מקבל משכורתו).

אז אם פיקוד העורף משמיע השכם וערב צפירות, בין אם טילים אכן עומדים לנחות בחיפה ובין אם לאו, זה מפריע לי לישון!

אז אם כבר יש מלחמה והיא תתרחש בין אם אתמוך בה ובין אם אתנגד לה, ואם כבר מטרידים את מנוחתי, אז שייגמרו את זה מהר.

תנו לצה"ל לנצח ותנו לי לישון!

ואחרי המלחמה, צריך לעשות תחקיר שוודאי כבר יגלה שהאזעקות הללו יותר משהן עוזרות, הן מפריעות ויוחלט לבטל אותן, לקראת המלחמה הבאה...

יתכן מאוד ויגיעו למסקנה תועלתנית שעדיף להקריב כמה עשרות אזרחים למען השקט של כמה מאות אלפים.

וכמובן, סביר להניח שלא.

חיי לילה בחיפה ואיכות אוויר משתפרת

אחת הבדיחות הידועות על חיפה היא שתושביה הולכים לישון מוקדם, בערך עם תום מהדורת החדשות של ערוץ 1.

אני קצת מתקשה להבין מה טוב במצב ההפוך, כלומר עיר של אנשים סהרוריים עם בעיות שינה קשות. אבל קטונתי מלהיכנס לויכוח חסר הטעם הזה.

וכך, בלילות של העת האחרונה, נדמה לי שהסטיגמה הזו על חיפה, הולכת ונשברת.

אמנם זה לא קורה לא בנסיבות הכי משמחות. אבל נראה שרקטות שנוחתות על העיר בשעות שיש בהן אור בד"כ, מביאות את תושבי עיר הכרמל (אה, לא. "עיר הכרמל" זה האיחוד של הכפרים הדרוזיים עוספיא ודליית אל-כרמל) לצאת מחוריהם רק בערבים, משל היו בתי חיפה מאורות עטלפים והתושבים יונקים מעופפים המחפשים מזון או משהו אחר (פה אני רואה צורך להדגיש שאני עושה רדוקציה מטורפת למציאות, כי גם ביום יש לא מעט אנשים בחוץ. אבל זה יהרוס לי את הסיפור שאני בונה פה).

וכך, אני תוהה אם היינו לוקחים את חיפה ומעבירים אותה לשטוקהולם, הדבר היה רע כי הלילות ממש קצרים או שזה היה טוב, כי הרקטות של חיזבאללה לא מגיעות לשם (עדיין).

בכל מקרה, ביום חמישי האחרון, הסתובבתי מעט בשעות הערב של חיפה וצילמתי את הסרטון הבא.

בהתחלה סקרתי כמה רחובות.

באופן אירוני, למעט מסעדות/פאבים ספורים, החנויות היחידות שהיו פתוחות באופן גורף היו ה"פיצוציות" (התרגום העברי לתחנת סמים, כפי שהערתי בעבר).

לאחר מכן, ירדתי לאחד המקלטים הציבוריים.

המקום היה כה חם ולך, המאווררים בו לא ממש תרמו לצינון המקום. התנחמתי מכך שמי שצריך לשהות במקום, עושה זאת לזמן קצר יחסית.

יחד עם זאת, הצלחתי להבין לרגע, מה חשים אותם אנשים צפונית לכאן, שנאלצים לשהות במקלטים, חלקם ודאי מהבילים כמו זה הציבורי שביקרתי בו, במשך שעות ארוכות, אפילו ימים.

מלחמות, זה לא דבר סימפטי. גם אם לכאורה את במכסה מוגן.

המקלט הזה אגב, משמש קן של תנועת "הנוער הלאומי" בשכונת נוה שאנן בחיפה.

אני תוהה כיצד הם יכולים לבצע בו פעולות בימות הקיץ. סביר להניח שהפעילות מתבצעת מחוץ למבנה, והמבנה משמש להם רק בסיס להתכנסות ואולי אחסון הדברים.

התנאים שם, מתאימים אולי לחדר דוּדים.

ואם נשוב לרחובות חיפה, על אף שכן הייתה בהם תנועה, היא הייתה דלילה בהרבה מאשר בדרך כלל.

מידי פעם עברו מכוניות. אבל מקומות החנייה שכמעט תמיד מלאים במכוניות, היו ריקים.

במובן מסוים, המצב בחיפה כעת טוב מתמיד. זו לא רק ההתעניינות של אנשים, כי היא חשובה בעיני כקליפת השום.

נדמה שהאוויר בחוץ נקי יותר, כאשר נוסעות פחות מכוניות, המפעלים, בעיקר אלו המזהמים בחומרים כימיים, צמצמו את פעילותם בצורה דראסטית וסופסוף נעים לשאוף אוויר בחיפה.

ובדיקה של האתר של איגוד ערים לאיכות הסביבה חיפה מאשש את התמונה:

יהיה מעניין לבדוק את הנתונים ביחס ליתר ימות השנה.

מלבד האוויר הטוב, השקט הזה באמת עושה טוב.

אם בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, הסיסמא War is Peace נראתה כתעמולה נבובה להמון במדינה טוטאליטרית, מסתבר שבמציאות, לפחות זו בחיפה כרגע, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, אפשר לומר ש-War is Peacefulness.

אם במשך רוב הזמן אני אומר שחיפה היא אחת הערים הטובות לגור בה, כעת, אין לי ספק!

במיוחד עכשיו, חיפה היא עיר גדולה ושקטה.

אז הנה הסרט, שהחלטתי לכנותו Warful is Peaceful, על מנת ליצור איזה שוויון בין המילים, אפילו שאחת מהן אינה מילה תקנית בכלל.

ומיד אחריו נעבור לקטע האומנותי

טרמינל ז'אטם איי לאב יו טרמינל בלה מיה

בסוף השבוע הייתי בתערוכת סוף השנה ה-100 של בצלאל (ואתם יכולים לראות גם סרטון נפלא שהכינו) בטרמינל 1, בית הנתיבות הישן של נמל התעופה בן גוריון.

אספר על התחושה שאפפה אותי מרגע שנכנסתי:

מיד כשעברתי את הבידוק הביטחוני, היו לי פלאשבקים לימים עברו, לא כל כך רחוקים למען האמת.

התחושה הראשונית שקיבלתי, כבר עם הכניסה, הייתה שבאתי לבקר בעיירה צ'רנוביל שבאוקראינה, עיירה שקפאה מלכת ב-26 באפריל 1986, לאחר תקלה בכור הגרעיני הסמוך.

כמו בצ'רנוביל, שבתיה ניצבים נטושים (ברובם, יש כאלו שעדיין חושבים שטוב לחיות שם וחיים שם) כמו ביום שנעזבו, כך גם טרמינל 1 בנתב"ג קפא מלכת ונראה בדיוק כפי שהיה בנובמבר 2004, כאשר הפעילות הועברה לטרמינל 3 החדש.

עם הצעדים הראשונה ישר מבחינים באזורים שבימים עברו, הייתי מחכה בהם לשמיעת שאלות אוויליות כמו "האם ארזת לבד". הכול נותר שם. דוכני הצ'ק אין, מסירת המטען, השילוט המורה להיכן עלייך לפנות והיכן נמצא כל דבר.

במקום לקחת כרטיס עלייה למטוס, עולים כך סתם לאזור שערי העלייה למטוס והדיוטי פרי הסמוך להם.

בדרך, חולפים באזור ביקורת הדרכונים, שם עדיין עומדים על תילם מכשירי הזיהוי הביומטרי, שאנה ואני צפינו בזוג מבוגר מבלבל בין הכרטיסים האישיים וכתוצאה מכך אחד מהם נתקע בין שני השערים בלי יכול לצאת.

הכל כל כך דומה והכל כל כך שונה!

דומה, כי השלטים של החנויות, השלטים המראים היכן השירותים והיכן בית הכנסת, הפרסומות, כולם שם.

שונה, כי בין שלט אחד למשנהו, מוצגות עבודותיהם של תלמידי בית הספר שסיימו השנה בעשר המגמות שבבית הספר.

הסתובבתי באותו מקום שבהשראתו כתבתי את הקטע הזה על חווית השוטטות בחנויות הפטורות ממכס.

והוא היה כל כך דומה, אך כל כך שונה.

את התערוכה, רצו לעשות תחילה במגרש הרוסים בירושלים.

אל מסיבות שונות, שזה לא המקום להיכנס אליהן (מה גם שההבנה שלי מסתכמת בכך שרצו לשים שם מכולות וזה היה מסובך ויקר), התערוכה התקיימה בטרמינל הישן של בן גוריון וכדי לחסוך עלויות, לא הסירו את השילוט הישן והוא השתלב בצורה מפתית בתערוכה.

זו הייתה חוויה שדומה בעיני לזו שיש בפארקי שעשועים, רק שגני שעשועים ינסו למכור לך אשליה שמדובר בדבר האמיתי, בעוד בתערוכה הזו, היה מדובר בדבר האמיתי.

אמנם עברו כמעט שנתיים מאז המקום ננטש. אך המיזוג עבד מצוין (אפילו היה קר מידי), המזרקות העלובות באולם מקבלי הפנים היו שם, פועלות. ורק השלט הגדול המורה על מועדי נחיתת הטיסות הנכנסות הוסר.

כנראה שהוא היה שווה מספיק כסף, כדי שההסרה שלו תשתלם כלכלית.

אז אם יש לכם זמן, כדאי, מומלץ בחום לפנות כמה שעות ולהגיע לתערוכה.

תוכלו לגלות הפתעות. אני למשל, גיליתי שאני מכיר לפחות שתיים מהבוגרות של בצלאל לשנה.

אם הבנתי נכון, המיצג יהיה שם עד ה-8 באוגוסט.

כדאי.

והואיל ולא התברכתי ביכולת תיאור מרשימה, אולי הסרטון שצילמתי ימחיש זרזיף ממה שחשים שם:

נפסדים פעמיים

הערה קטנה לסדר היום.

נהיה מאוד פופולארי, להזדהות עם תושבי הצפון.

יש מי שמנצל זאת לטובת יחסי ציבור של החברה המסחרית שהוא אמון על יחסי הציבור שלה.

וכך, בין היתר, בין כל מיני חבילות סיוע לתושבי הצפון שאנשים מתבקשים לקנות על מנת להעביר לצפונים (כי מה, ממתי הממשלה בישראל דואגת לאזרחיה? יש הפרטה וצריך לסמוך על טוב לבם של אנשים שעשו את הונם לאחר שהתפרקה בריה"מ בכל מיני דרכים), פרסומות של כל מיני חברות שמבטלות את השירותים שהן נותנות בערים מחיפה צפונה, אך מספרות כמה הן "מחבקות" את תושבי הצפון, מוצעות לתושבי הצפון הצעות לבוא לכל מיני אטרקציות באזור המרכז במחירים זולים.

בסוף השבוע הזה, כפי שאפשר היה להבין, ביקרתי את משפחתי במרכז וטיילתי במקום שגם ככה הכניסה אליו חופשית.

אולם הרהרתי האם שווה ללכת לפלנטריום שבמוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. בסופו של דבר ויתרתי, כי קצת קשה להתחרות בדברים שניסיתי במוזיאון החלל בהונג קונג וכאשר מדובר בהנחה של רק 50% בכניסה לפלנטריום לתושבי הצפון וכאשר מתווספת לכך העלות של כניסה למוזיאון (שכבר הייתי בו בפסח האחרון) וכאשר מדובר במופע שכבר ראיתי, החלטתי לוותר.

רוב המלחמה אני שוהה בחיפה.

כפי שכבר אמרתי, אם הייתי חושב שחיפה מסוכנת, לא הייתי נשאר בה.

אך בכל זאת, אין להתעלם מכך שנכון לשעת כתיבת שורות אלו, מתו מפגיעת טילים ורקטות בחודש האחרון יותר אנשים בחיפה מאשר באזורים דרומיים יותר של ישראל.

כך שניתן לדבר על סכנה גדולה יותר להיפגע בחיפה.

וכאשר זה המצב וכאשר מציעים לתושבי הצפון כל מיני הטבות באזורים דרומיים של הארץ, אני כתושב חיפה שגם החליט להישאר בחיפה, מרגיש שאני נדפק פעמיים, יוצא קירח מכאן ומכאן.

מצד אחד, אני לכאורה מגדיל את הסיכוי שלי להיות שהיד שמת מנשק שפותח על ידי גרמנים שברחו לרוסיה שייצאה את הטכנולוגיה לסין וצפון-קוריאה שמכרה את הידע לאיראן שהעבירה טילים דרך סוריה לחיזבאללה שעדיין בטוחים שהכול מן אללה (יתכן ונפלו אי דיוקים בתיאור, אבל הכוונה ברורה).

ומצד שני, אני לא נהנה מכול אותן הטבות שמי שעזב את חיפה לאור המצב זוכה להן במקומות אחרים בארץ.

אם הייתי רואה בעצמי גיבור, הייתי ודאי מקטר על כך שקשים הם חייו של גיבור...

במקום זה, אני רק אומר שכפי שנראה לי מטופש לעזוב את חיפה בשל כמה מטחים ספוראדיים של רקטות, כך נראית לי מטופשת החביבות המאולצת כלפי הבאים מצפון.

נכון, אני מבין מהיכן זה נובע וממה זה נגרם.

ובכל זאת, אני בחרתי אחרת.

שב"ק ס כשוטי הנבואה

אני רוצה להחזיר אתכם לשיר נושן,הרחק משנות התשעים, של להקה צעירה מיבנה:

הנקבות יו,

הן רטובות יו,

במטולה נגמרו הבתולות יו

המילים מתוך השיר "אימפריה" של שב"ק ס, מתוך אלבומם הראשון (או לפחות האלבום שקדם ל"בעטיפה של ממתק", כי אני לא באמת בקיא בכל הדיסקוגרפיה של הלהקה) שנכתב לפני כעשור, נראות אקטואליות ביולי-אוגוסט 2006, כאילו נכתבו ממש לכבוד ימים אלו.

התמליל המלא נמצא כאן. לא העתקתי אותו, כי התחביר כה גרוע, כך שאני כלל לא בטוח שהמילים באתר הזה מהימנות.

אבל משום מה, אני לא חושב שהמשורר חשב שיהיה זה נסראללה זה שיחסל את בתולות מטולה (ולא על ידי ביתוק בתוליהן, אלא באמצעות שיגור טילים שיבריחו אותן).

ונראה לי שכאשר הגעתי לשלב בו אני לא מצליח להצחיק אפילו את עצמי, זו השעה לפרוש ולאחר לכולם, ללא קשר לדת, גזע, מין, שפה ומקום מגורים שיהיה רק טוב.

סליחה. חוץ מההוא המרגיז שהחנה אתמול את הרכב ליד חורב באדום-לבן!

אמן שייפגע באוטו שלו טיל!

ומי יודע. אולי המשאלה הקטנה שהבעתי תתגשם בקרוב.

אלעד