בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

עדיין לא החלטתי אם חצי ההגיג הבא, המבוסס על ההבטחה חסרת הכיסוי של עמיר פרץ, מצחיק או עצוב.

השנה 2020, כ-14 שנה מעכשיו.

חסן נסראללה עומד בראש לבנון (אני לא זוכר איזה תפקיד מוקצה לשיעים בשיטה הלבנונית, אבל בכל מקרה, כשהשיעים יהיו רוב מוחץ או אחרי הפיכה אסלאמית, הסכמים קודמים לא בהכרח יהוו מכשול).

עוזר: אתה זוכר מי זה עמיר פרץ?

נסראללה: לא. תזכיר לי מאיפה אני אמור להכיר אותו.

עוזר: רמז: הוא הבטיח של תשכח אותו, לפני כ-15 שנה.

נסראללה: אה! זה היה שר הביטחון הציוני הזה, שבזכותי לא רק שמעולם לא הגיע להיות ראש ממשלה, אלא גם הועף בבושת פנים מכל תפקיד ציבורי.

בימים האחרונים השלמתי כמה פערים, בנוגע להתפתחויות מדיניות שהיו.

הרושם, נכון לשעה זו, שבלשון המעטה, לא ממש מרוצים השלישיה שהייתה אמורה לנהל את המשבר האחרון - ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ וראש המטה הכללי דן חלוץ.

דברים רבים כל כך נכתבו ואני נוטה להסכים עם רוב מה שקראתי ולכן אינני רואה טעם לחזור.

אני מרגיש כה חסר ישע, כאשר אין לי באמת יכולת השפעה, כי לא באמת אוכל לשנות את אופן הצבעתי, שכן לא הצבעתי לא לעבודה ולא לקדימה וגם בחלוץ לא בחרתי.

לפחות הנחמה שאמשיך לא להצביע להם.

ורק לסיום, הידיעה הזו (גרסת הסמרטיטון), עצובה כמובן, ממחישה את מה שטענתי לא אחת.

מבלי לנסות לקבוע אם הפעולה הזו באמת חיונית או לא, אם היא מוצדקת או לא, היא הפרה של הפסקת האש.

זה לא שישראל תמיד אשמה בלבדית.

טענות ערביות מקבילות שישראל היא מקור כל הרוע, מגוחכות בדיוק כמו הטענות הישראליות-יהודיות שישראל היא מדינה רודפת שלום ומוסרית.

פשוט זה שמדווחים על פעולות מהסוג הזה, של "יחידות מיוחדות", רק כאשר הן נכשלות (וגם לא תמיד, ממש לא, אך כאמור, לא באמת ניתן לכמת זאת), לא הופך את המדינה שמייצגת אותנו לנאורה יותר או תמימה יותר.

בדיוק כפי שזה שאזרחים בסוריה, לא שומעים על כל פעילות פרובוקטיבית שארצם מבצעת, לא אמור להפוך את המדינה שהם חיים בה למדינה טובה הניצבת מול אויב ציוני מרושע.

כולי תקווה שהנקודה הובהרה.

אלעד