בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

זה הוא החלק הראשון (מתוך שניים, את השני טרם התחלתי לכתוב והוא בטח יתפרסם בימים הקרובים) מתוך שניים של טיולי בבריטניה. הוא עוסק באנגליה (בניגוד לחלק הבא שיעסוק בעיקר בסקוטלנד, אם כי לא רק) ומכאן שם הכותרת, כי הרי ידוע לכל שהפטרון של אנגליה הוא Saint George.

Disclaimer

הבהרה קטנה, לפני שאני שופך את לבי ותמונותיי.

הקטע הזה, המספר פחות או יותר את אשר עבר עליי בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בתחילת חודש אוגוסט 2006, נכתב בעבורי, הואיל וניסיון העבר הוכיח לי שאני מאוד אוהב לחזור לדברים הללו כמה חודשים/שנים לאחר מכן ולהיזכר בחוויות קטנות מהטיול. נוסף על כך, זה מאוד עוזר לי, כאשר שואלים אותי לגבי כל מיני פרטים, לפנות לבלוג, בין אם לקרוא על דבר מסוים ובין אם סתם להציג תמונות.

אם אנשים מפיקים מקריאה של תיאור הטיול שלי משהו, אשריהם.

אך כאמור, בראש ובראשונה זה נכתב עבורי ולכן, אני לא כותב את הדברים בצורה שאמורה לעניין מישהו, אני יורד לעיתים לפרטים של אמורים לעניין איש מלבדי ועובר על פי סדר שנראה לי הגיוני, ברובו כרונולוגי, אבל לא בהכרח סדר מומלץ לטיול.

נמל התעופה הזועף ביותר ונחיתה רכה בגטוויק

אני לא אוהב את נתב"ג. לא משנה אם יהיה זה טרמינל 1, 2 או 3 (טסתי מכולם), מה שמטריד הוא האנשים.

ב"האנשים", כוונתי לאנשי הביטחון. זה לא שהעבודה שלהם לא קשה, לא חשובה או משהו.

אבל כאשר איזה איש אבטחה מעיר לי אחרי שחתכתי מתחת לאיזה סרט שתוחם את אזור הצ'ק אין, בדרכי לבידוק הדרכונים, ומתחיל להטיף לי על כך שעשיתי מעשה חמור (לקצר דרך זה תמיד חמור!) ואני נאלצתי להגיד לו משהו כמו "אתה צודק איש אבטחה יקר ורב-תושייה" (טוב, אמרתי רק "אתה צודק", כי אם הייתי ממשיך, הוא ודאי היה מבין שאני לא באמת מתכוון לזה) ואז לשמוע ממנו שהוא בעצם עושה לי טובה, כי במקום אחר היו עוצרים אותי, אני יודע שאני לא אוהב, אבל ממש לא אוהב, את שדה התעופה בישראל.

כל "צרה" שאי פעם הייתה לי בשדה התעופה הישראלי, הייתה מתנתם של אנשי אבטחה שלא בדיוק הבינו שהמטרה שלהם היא להבטיח את שלומם של האנשים ולא להטריד אותם בשיכרון כוח מדומה.

אחרי החוויה המרנינה עם איש הביטחון הממורמר, "ביליתי" בדיוטי פרי, המקום בו רק השמיים הם הגבול למחירים.

אמנם לא משלמים שם מס, אבל משלמים הרבה יותר למפעילים של החנויות. אז מה הטעם לקנות?

הטיסה שלי התעכבה בכ-45 דקות, כי הייתה קבוצה שהורכבה בעיקר מילדים, מאזור הצפון, שבאה להתחרות באיזה ענף ספורט אלים (לא הבנתי בדיוק אם אגרוף או משהו אחר).

היה צריך הרבה זמן לסדר להם את המקומות וחברת התעופה, XL, או לפחות נציגיה כאן, לא ממש הסתדרו עם זה.

בכל מקרה, כאשר נחתנו בגטוויק, והילדים היו צריכים עזרה במילוי טפסי הכניסה לממלכה המאוחדת, התאפקתי לא "לעזור" להם ובסיבת הביקור באנגליה לייעץ להם לכתוב "ללכת מכות".

זה יכול היה להיות משעשע.

ארוחת בוקר קונטיננטאלית

אני מאוד אוהב אנגלית בריטית. באמת.

אך לצערי, אני לא נחשף אליה מספיק וכך כאשר עברתי את בדיקת הדרכונים, התלבטתי אם אני צריך ללכת לאזור של ה-Buses או האזור של ה-Coaches.

לא באמת היה קשה להבין של-Coaches, כלומר אוטובוסים לטווח רחוק (ככה זה באנגלית בריטית), אבל בכל זאת, לוקח קצת זמן להתרגל.

הנה, עבר קצת זמן, השעה שבע וחצי ופגשתי את אח שלי בוויקטוריה, כלומר תחנת הרכבת שהיא גם תחנת אוטובוסים.

הלכנו טיפ טיפה עד שהגענו לאיזו מסעדה שאח שלי רצה לאכול בה ארוחת בוקר.

זו מסעדה שמגישה מאפים צרפתיים, קפה איטלקי ומופעלת על ידי פולנים (ויש רבים כאלה בלונדון, למעלה מרבע מיליון שנהרו אחרי פתיחת הגבולות לפולנים, בעקבות צרוף המדינה לאיחוד).

כמדומני, זו הסיבה שמכנים את ארוחות הבוקר הללו "קונטיננטאליות".

אכלתי טוסט עם פטריות.

אני לא חובב צנימים גדול. פטריות אני מאוד אוהב.

השילוב של השניים, היה, איך נאמר מוזר. במיוחד שכל מיני פטריות שמפיניון היו זרוקות להן על טוסט, וזו ה"ארוחה".

זה היה מוזר.

בשלב הבא, הלכנו למקום העבודה שלו, כלומר תפסתי אוטובוס והוא נסע במקביל עם האופניים וסימן לי היכן לרדת.

הנחתי את התרמיל ואת המנגל שהבאתי לו (כי מנגל בארץ מסתבר, הרבה יותר זול מכל מנגל שניתן להשיג בלונדון, זה טיפ טוב אם אתם עוברים לבריטניה ואוהבים בשר צלוי, אני מניח).

ויצאתי לי לטייל בעיר האפרורית והקרירה הזו (כך היה כשהגעתי. שבוע לפני, היה מאוד חם).

סוריאליזם, חברים והרהורים על טיבה של עיר

המקום הראשון שהלכתי אליו, היה אזור ווסטמינסטר, או ליתר דיוק הלכתי למוזיאון של סלבדור דאלי, אליו כבר רציתי ללכת בפעם שעברה שהייתי בלונדון, אבל אנה לא רצתה להיכנס, כי היא לא ממש חובבת סוריאליזם כמוני.

מה אגיד על המקום?

נחמד. אם דאלי לא היה אומן מצליח, אשר התפרנס לא רע מאומנות עוד בימי חייו, הוא ודאי יכול היה להיות שען, עם כל הווריאציות שלו של השעונים הנמתחים מ"התמדת הזיכרון".

היו לו כמה פנינים. אהבתי את הספה בצורת השפתיים למשל ובכלל, הריהוט שדאלי תכנן, עיצב ויצר היה מעניין והייתי מוכן לשים בסלון ביתי, אם לא היה יקר במיוחד.

אחר כך הסתובבתי באזור הפרלמנט (נו, ביג-בנג, שזה עיוות נורא ל"כלי גדול לעישון סמים" באנגלית), רחרחתי קצת מתחת ללונדון איי (הגלגל ענק שבריטיש אירוויז בנו לפני כמה שנים והוא אטרקציה תיירותית גדולה של לונדון ולכן לא עליתי עליו, כי זה נראה לי חסר טעם ובזבוז זמן וכסף), שם ניתן לראות אנשים מעניינים, בין אם מדובר באיש בתוך מזוודה או "איש בלי ראש" (כמובן שמדובר בפעלול, אבל הוא ממש חביב) ובין אם סתם מדובר בכל מיני מוסלמים בתלבושות מסורתיות המסתירות אפילו את הפנים או סיקים עם כובעים מצחיקים.

אחר כך הסתובבתי לי מעט ליד הטאואר אוף לונדון, גם הוא אטרקציה תיירותית מידי (והואיל ותכננתי ללכת למקומות אחרים דומים בימים הקרובים, החלטתי לוותר גם עליו) ואז נסעתי לאזור כיכר טרפלגאר (trafalgar square), בה אפשר לראות הרבה אנשים מעניינים וליד יש את הגלריה הלאומית (National Gallery), מוזיאון מעניין שהכניסה אליו חופשית ולא עולה דבר.

בעודי מסתובב בגלריה, תהיתי ביני לבין עצמי, אם השומרים במוזיאונים מבינים באומנות או שהם סתם יושבים שם על כיסא או עומדים אחד ליד השני, בד"כ בכניסה לחדר, כאשר כל אחד בחדר אחר, ומדברים האחד עם האחר.

אני מניח שחלק מבינים באומנות. השאלה מה הרמה. בכל מקרה, לעיתים אפשר לתפוס במוזיאונים את השומרים מעיינים במוצגים וזה, לדעתי, סימן לאיכות המוזיאון, כי אם העובדים בו מוצאים בו עניין, אז המבקרים הזמניים על אחת כמה וכמה ייהנו.

בחלק הבא של אותו יום, ה-2 באוגוסט אגב, הסתובבתי לי בצ'יינה טאון של לונדון, שם אכלתי אוכל סיני נחות ב-5 פאונד. אין כמו בופה בו אפשר להאביס ולהעמיס על עצמך עוד ועוד.

אח"כ, פגשתי את אח שלי והלכנו לטפס על קירות, במועדון ספורט מקומי שאח שלי חבר בו.

אה. מעכשיו גם אני חבר בו. כדי לטפס על קיר, הייתי צריך לעשות כרטיס חבר.

נו, עוד כרטיס לא שימושי בעליל בעבורי.

טיפוס על קירות זה נחמד, אבל לא משהו שאני מתכוון לחזור ולעשות על בסיס קבוע. זה פשוט לא כיף.

לפחות כל עוד אתה לא ספיידרמן.

אתנחתא לא-קומית להרהורים:

לונדון, מורכבת בעיקר מזרים. או למצער רואים אותם לא מעט.

זה מוזר ולא מוזר כאחד.

מצד אחד, אתה באנגליה. מצד שני, אתה לא בהכרח שומע אנגלית ואם כן, היא לעיתים רצוצה למדי.

בכל מקרה, עבורי, בלונדון אני יכול להיתקל בלונדון בטיפוסים שאני לא רואה בישראל, לא חשוב כמה אני מתאמץ (יש פה אמנם פועלים זרים, אבל ממקומות מעט שונים מאשר בלונדון), כך שאני די נהנה לראות את האנשים השונים והלא מוכרים בלונדון.

אפשר לומר כי הנוף האנושי בלונדון, הוא הנוף המעניין ביותר.

עוד דבר שאני חושב ראוי לציון לפני שאמשיך לקשקש על הטיול שליף הוא האהבה שיש בי לצפייה בתמונות ישנות, במיוחד כאלו בנות 150 שנה ומעלה.

שלל התלבושות בהן, אירועי הדת, החגים והטקסים, מותירים בי מקום רב לאופטימיות.

הנה, גם יבשת שהייתה מסורתית כל כך לפני 150 שנה (זה בולט גם בכתבים רבים, לא רק בתמונות), מאוד רחוקה, לפחות מבחינה חיצונית מאירופה של לפני זמן לא רב, בקנה מידה של נצח.

אם בעבר אנשים היו מאמינים יותר, נסיבות שונות הביאו להליך חילון מאסיבי והוציאו לא מעט אנשים מאימת הדת והכנסייה.

לכן, אין לי "דאגה" מגידול באוכלוסיות מיעוטים למשל, שמחליטים ללכת בלונדון עם כל מיני תלבושות ססגוניות, כיסוי נשים כאילו היו פסל לפני טקס הסרת הלוט וכדומה.

עם הזמן ובנסיבות המתאימות, גם הם ישנו עורם ויהפכו חברבורתם.

רק הזמן והנסיבות יעשו זאת.

כלומר זה לא בהכרח מה שיקרה. אבל זה בהחלט אפשרי.

ואין כמו לונדון כדי לראות את זה.

באמת אגב מרגיז אותי לראות גבר, בעל של אישה (או נשים) שכולה מכוסה מכף רגל ועד ראש בבגדים שחורים.

מרגיז אותי לראות אנשים הולכים זקופים כתרנגולים, בזמן שנשותיהם מושפלות, מכוסות ומשועבדות. נשותיהם בגדר רכוש שבחזקתם.

חשבתי לי, שאם היה ראוי למנוע מאנשים מסוימים כניסה לבריטניה, הם-הם אלו הראויים לאי מתן אישור, בשל היחס המגעיל הזה כלפי נשים.

בדיוק בטיול הזה קראתי את הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן" של אזאר נאפיסי (משהו כמו "לקרוא את לוליטה בטהרן בלונדון) והמחשבות הללו צצו אצלי קצת לפני שהגעתי לפרקים שעוסקים בעניין החיים מתחת לרעלה או ללא הרעלה בחדרים סגורים, כלומר עיקר הספר כמדומני.

ואגב אנשים שרואים אנשים אחרים כרכושם, ביום אחר בטיול שלי, ראיתי איש מטייל עם שני ילדים קטנים, ילד וילדה, שלכל אחד מהם הייתה מחובר רצועה והאיש החזיק את שני הילדים, ככל הנראה שני ילדיו, עם רצועה, כמו שאנשים מסוימים מחזיקים כלב.

יתכן מאוד והייתה לו סיבה מצוינת לקשור את הילדים, אולי מי מהם כבר אבד בעבר או אולי הייתה קיימת בעיה אחרת.

אך לי, הצופה מהצד, הדבר נראה אכזרי משהו.

אולם אולי הבעיה היא בי, כי הצלחתי להבחין בכך רק כאשר התמונה הייתה גלויה לעין, כאשר כבלים אמיתיים כבלו את הילדים מהחופש, כאשר מעולם לא שמתי לב לכבלים הבלתי נראים שמונעים את החופש של הילד שהורים כה רבים אוחזים בידם, בדיוק כמו שרבים המגדירים עצמם ליברלים במערב, אמנם לא מכסים את נשותיהם בבגדים צנועים, אך היחס שלהם כלפי בנות זוגם הוא כיחס אדם לרכושו, דבר הבא לידי ביטוי ברצון שתהיה נאמנה ולא תתנשא בהרפתקאות מיניות בזמן קיום המערכת הזוגית.

אולי ההבדלים, לא באמת גדולים, כפי שהם נראים למראית עין.

שיטוט בלונדון גם מראה כמה דת (באופן כללי, לא דת זו או אחרת) היא דבר אוניברסאלי.

אני מבין שבמקומות מסוימים התפתחו פרטיי לבוש מסוימים. לעיתים יוחסו לפרטי הלבוש הללו משמעויות מיסטיות ודתיות.

אם אופן הלבוש הזה התפתח בסביבה מסוימת, הותאם לתנאי אקלים מסוימים ונורמות חברתיות מסוימות, הדבר מובן מאליו.

אך כאשר האנשים הללו תלושים כל כך מהסביבה בה התלבושות שהם לבשו היו מתאימות, הם ממשיכים ללבוש אותן, זה מעיד משהו על האוניברסאליות המאגית הזו, בה לא משנה היכן הם בעולם ומה הנורמות החברתיות סביב, אותם אנשים בשלהם.

כאמור, אני אופטימי, אם כי כמובן יתכן שכאשר מדובר בקבוצות גדולות וכאשר קיימים אמצעי תקשורת המאפשרים לשמור קשר עם העולם האחר עמו אתה חש קשר ואליו אתה חש שייכות, יתכן ואותן בועות שכל כך לא קשורות לתרבות המערבית בראשית המאה ה-21, לא תתפוצצנה בבוא העת.

פסל בהשראתי דאלי בכניסה למוזיאון והלונדון איי

אנשים בתלבושות מעניינות, בין היתר אישה מכוסה לגמרי

ארמון בקינגהאם – התור הגדול ומה היא חשיבות המלוכה

הנה אני ביום השני של הטיול שלי, ה-3 באוגוסט 2006.

נסעתי לארמון באקינגהאם (Buckingham Palace), משכנה של מלכת אנגליה, אם כי לא בתקופה זו של השנה.

צפיתי בחילופי המשמרות, פעולה שלא עשיתי מאז הייתי בלונדון בקיץ 1988 עם המשפחה, כלומר ממש מזמן (אמנם צילמתי כמה תמונות לא רעות ואפילו סרט וידיאו של שומרי המלכה הלבושים באדום עם שלל כלי הנגינה שלהם. אבל תצפו בתמונות שהדוברמן צילם לפני חודש, כי אני לא רוצה להעמיס כאן תמונות).

ואז החלטתי להיכנס לארמון, כי אמנם יצא לי להיות בלא מעט ארמונות אירופאים בחיי, אך רובם פסקו מלשמש כמעונות רשמיים מאז תחילת המאה העשרים או לפני ובקינגהאם, עדיין משמש כמגורי המלכה וכבניין המשרדים ממנו מנהלים את העניינים הפיננסים של חצר המלוכה.

מרפי, בפעם הראשונה בטיול הזה, החליט לבוא לעזרתי ומערכת המחשבים באמצעותה מנפיקים את כרטיסי הכניסה לארמון החליט לקרוס.

התור התקדם בעצלתיים.

כאשר מסתמכים על כל מיני אמצעים טכנולוגיים וכאשר הטכנולוגיה מתה, מבינים כמה אנחנו תלויים בה.

במקרה הזה, התברר שכאשר לא מיומנים בהנפקת כרטיסים ידנית, ההליך ארוך, איטי ומייגע.

בתור לפחות, היו אנשים מעניינים, כמו שתי בנות קוריאניות שהמתינו שעתיים בטרם עזבו, מבלי שנכנסו כמובן, כי הן מיהרו לטיסה. בחורה סינית שלומדת פסיכולוגיה בנוטינגהם (בטח באקדמיה על שם רובין הוד שביער שיירווד) ונדחפה לתור די בהתחלה בטענה שהיא ממהרת לרכבת ואח"כ ויתרה באורח פלא על הרכבת ועוד שלל אנשים שדיברו בשלל לשונות.

הארמון הוא מקום מרשים, מרוהט ומקושט בטוב טעם. כתבתי כבר שלהיות שם זמן קצר אחרי שעזבתי את חיפה בה נשמעו מידי יום מספר אזעקות, לא עשה לי בהכרח טוב כאשר האזנתי להסבר על מה שעבר על הארמון בימי הבליצים הגרמניים, שהיו מלווים בסירנות עולות ויורדות.

ארמון באקינגהם, לפחות החלק בו עושים סיורים, הוא בעצם מין "מקדש" שכזה בו מנסים לשכנע את המבקרים/מאמינים להאמין במלוכה.

אפשר כמובן לשלוח אנשים לקרוא כתבים של אדמונד ברק (Edmund Burke) המהללים את ההדר והפאר וגינוני המלכות והטקסים של האצולה והמלוכה, שחשובים גם להמון הנבער.

אבל טקסטים מהמאה ה-18, לא ממש קורצים לאנשים בימינו (וגם למי יש כוח לקרוא כאלה דברים?) ולכן הארמון משמש לכך בעצם תחליף.

פשוט וקל. כל חדר בארמון, כל אינטש בתוך כל חדר, מיועד בעצם להסביר או לתרץ מדוע המלוכה כל כך חשובה וחיונית לבריטניה ולעולם.

מדוע מוסד כזה (שאגב על פי חוק די עתיק, רק נוצרים פרוטסטנטים יכולים לכהן בו. מישהו אמר גזענות ואפליה על רקע דתי? אבל יש עוד הרבה רעות חולות כאלה בבריטניה) שמונע על פי אמונה באי שוויון בין בני אדם מלידה, הוא בעצם חיוני ולא שריד ארכאי.

כל פסיעה בבקינגהאם, מלווה בהסבר על חשיבות המלוכה לדיפלומטיה, תרומת בית המלוכה לצדקה וכך הלאה.

במובן מסוים, אנגליה בהחלט לא הייתה אותו דבר ללא בית המלוכה. עם זה אני מסכים.

פשוט היה אפשר להסתדר בלעדיו וזה לא בהכרח היה רע, לעניות דעתי.

אחרי בקינגהם, נסעתי כדי לבחון מספר בגדים לאחיינית שלי (טוב, בעיקר מעיל, כי אנחנו נוסעים לשוויץ בקרוב ויהיה קר ובארץ אין בעונה הזו מעילים לתינוקות) וכן לקנות מעט מזון לערב במרקס אנד ספנסר.

אחר כך פגשתי את אח שלי והלכנו לאכול במסעדה הודית של הארי קרישנה, בשעה שיש שם אפשרות לאכול כפי יכולתך.

האוכל היה סביר. אני לא ממש אוהב אוכל הודי (אני מעדיף לחצות את ההימלאיה צפונה ולאכול שם), אז קשה לי להגיד שנהניתי, אפילו שהמסעדה צמחונית למשעי, שזו הסיבה שאח שלי לקח אותי אליה. גם זה שאכלתי שני כריכים שהכנתי מהדברים שרכשתי במרקס אנד ספנסר, לא עזרו לתיאבון שלי להתעורר.

בדרך הביתה, עברנו ליד ה-Ivy (מצטער, לכתוב "הקיסוס" נראה לי מחריד), מסעדה יוקרתית שרבים הם הסלבריטאים המרבים לסעוד בה את לבם, מה שאומר שממול היו לא מעט צלמי פפראצי שארבו לאנשים מפורסמים. זה מחליא, כשחושבים על זה.

הילכך, החזרתי להם באותו מטבע. צילמתי את האנשים שמצלמים את המפורסמים. נה!

צלמי פפרצי ממול ה-IVY

עיר המכללות

טוב, הנה אנחנו ביום השלישי של הטיול שלי, הוא ה-4 באוגוסט.

את היום הזה, החלטתי להקדיש לעיר האוניברסיטאית אוקספורד (Oxford, שזה בתרגום חופשי "גשר-שור", שזה מצחיק כשחושבים על זה. בכלל, שמות אנגליים משעשעים וכשמתרגלים לקונספט, די קל להמציא שמות דמיוניים למקומות שלא קיימים שישמעו אנגליים בהחלט, מה שיכול להיות שימושי כאשר שואלים מהיכן אתה, כדי לדעת מה פשר המבטא המוזר שלך ואתה מעוניין להתבדח מעט על חשבון השואל).

הסתובבתי לי מעט בעיר, היפהפייה אגב, יש לציין. הכל עתיק, אך מטופח, עירוני, אך שקט יחסית. על אף אלפי התיירים שגדשו את העיר אותה שעה, בהם גם עבדיכם הנאמן, אפשר היה לחוש את האווירה הזו באוויר.

הלכתי לי לקולג' של מריה מגדלן, מכללה שבחרתי באקראי משפע המכללות המרכיבות את אוניברסיטת אוקספורד.

נראה לי שהמילה "נחמד" לא מצליחה באמת להעביר מה שחשים, אבל היי, זה אני וזה מה שאני מסוגל לכתוב.

אחר כך, נכנסתי לכנסיית "מריה הקדושה", שגם היא קשורה לאיזה קולג', אם כי אחד אחר, בה עליתי למגדל תצפית מהמאה ה-14, עם גרם מדרגות לולייני צר.

היה מעופש, צר ודחוס, אך הנוף מלמעלה פיצה על הכל. הוא היה מרהיב.

והופ. ערב. אני שוב בלונדון.

הידד.

מבט על אוקספורד מהמצפה

סטונהנג', אווברי, הארי פוטר, דרום מערב אנגליה וכאילו הודו

למחרת, סוף שבוע (שבת, כי שישי זה עדיין לא בדיוק סוף שבוע במדינות רבות), אח שלי שכר רכב (הוא היה אמור לשכור יום לפני כן, אבל הוא הגיע למשרד לקראת שעת הסגירה ולא היו ברשותו מספיק מסמכים המעידים שהוא אכן גר היכן שגר, כלומר משהו שיבטיח שהוא לא יברח עם הטויוטה יאריס החדשה ששכרנו).

אולי לפני שאכתוב על הטיול עצמו, אומר שאנגליה היא מדינה מוזרה.

זה לא רק הצד שנוהגים בו בדרך (כלומר שמאל ולא ימין). אלו גם לא המילים המוזרות, שהן אמנם באנגלית, אבל לא מה שאפשר ללמוד מסרטים הוליוודיים, לתאר כל מיני דברים, למשל Motorway לתיאור אוטוסטרדה, Carriageway לתיאור דרך בין-עירונית חד סטרית וכדומה.

אני מתכוון בעיקר למהירות...

מייל. צריך לכפול ב-1.6, על מנת לדעת כמה קילומטרים לפניך (איש לא צריך לדעת בכמה בדיוק צריך לחלק כדי להפוך קילומטר למייל, כי אף אחד הרי לא באמת רוצה לדעת כמה מרחק מסוים שנתון בקילומטרים הוא במיילים).

יש לכך שני אפקטים:

המרחקים בבריטניה, נדמים תמיד כקצרים יותר. כך למשל העיירה שנמצאת במרחק 20 מייל בלבד, היא בעצם במרחק 32 קילומטר.

המהירות בבריטניה תמיד נדמית כאיטית יותר. כך נסיעה במהירות 70 מייל לשעה, מהירות שלא נראית גבוהה במיוחד, היא בעצם נסיעה במהירות של קצת יותר מ-110 קמ"ש.

ואחרי שהבנו את זה, הבנו שנסיעה במהירות מאה מייל לשעה, היא די מהירה, בניגוד לנסיעה במהירות 100 קמ"ש שהיא עניין שבשגרה.

אולי רק נגיד למסתקרנים, כי מחיר הדלק בבריטניה, נכון ללפני שבועיים, עמד על כמעט פאונד (בערך שמונה שקלים) לליטר.

היום לעומת זאת, המחיר 9.49 בתחנת הדלק של Tesco ליד הבית של אח שלי.

וכעת, אפשר לחזור לטיול.

תחילה נסענו לסטונהנג' (Stonehenge), מעגל אבנים קלטי עתיק, שנדמה לי שמעטים הם האנשים שלא שמעו עליו, אך מעטים, אם בכלל, באמת יודעים לשם מה הוא שימש.

מה שידעו על המקום הוא בעיקר ספקולציות מודרניות, המניחות כי התנהלו במקום כל מיני טקסים פגאניים ואולי פעילות אסטרונומית, אבל אף אחד לא באמת יודע מה עושים עם מעגל אבנים גדול, מלבד למתוח חבל מסביב כדי שאנשים לא יציירו עליו גרפיטי ולגבות דמי כניסה למקום, כדי לעשות המון כסף, בעיקר מהמוני תיירים יפניים, שכשחושבים על זה הרבה יותר קרובים לדת של בוני מעגלי האבנים מאשר האנגלו-סקסיים בימינו.

לא שילמתי אגב, כי אנחנו חברים ב-National Trust, חברות שאמנם עולה כסף, אבל מאפשרת להיכנס בחינם להמון מקומות באנגליה ומחזירה את ההשקעה די מהר (בניגוד למועדון מטמון של רשות הטבע והגנים בישראל, שהוא סוג של שוד לאור היום והרבה פחות אטרקטיבי).

מסטונהנג', נשענו לאווברי (Avebury), עוד  מקום עם כמה מעגלי אבנים, פחות מפורסמים, אבל גם מקום שמושך לא מעט אנשים.

שם הכניסה חופשית אגב.

ויש באזור עוד מעגלים רבים, כמו שברמת הגולן פזורים אלפי דולמנים (Dolmens, כפי שכבר כתבתי בעבר, פה).

היו ימים שמעגלי אבן היו פופולאריים כמו כנסיות גותיות כמה מאות שנים לאחר מכן, מסגדים בשלב מאוחר יותר וגורדי שחקים במרכזי ערים, אם נתקדם הלאה בזמן.

מ-Avebury נסענו לאכול באיזה מקום בשם French Aron, מין פאב כפרי נחמד באחת העיירות הקטנות באזור. אכלתי ריזוטו ושתיתי סיידר מקומי.

משם נסענו למקום בשם Lacock (אל תבקשו ממני לתרגם, כי אני אסמיק), כפר קטן ונחמד שלידו יש Abbey (שזה מעין כנסיה/מנזר, אם כי במקרה הזה, המקום היה בעבר כנסיה ולאחר מכן הפך להיות בית אחוזה יפה של איזה איש אציל/עשיר ולאחר מכן המשפחה תרמה את המקום ל-National Trust.

למען ההגינות, אומר שאח שלי ואני ידענו שאנו מגיעים לטירה נחמדה באזור יפה. סביר להניח שאח שלי ידע קצת יותר ממני.

אולם כאשר הגענו למקום, היו במקום לא מעט שלטים של הארי פוטר...

קריאה קצרה, גילתה שבשנת 2001, צולמו במקום חלק מסצנות בסרט “Harry Potter and the Philosophers Stone” ובשנת 2002 צולם במקום חלק מהסרט “Harry Potter and the Chamber of Secrets”.

זה הסביר כמה יפנים שהיו במקום הזה.

תיירות בעקבות סרטים, כך נדמה לי, היא עניין די פתטי. למשל, נראה לי מי שמגיע לניו זילנד כדי למצוא מקומות בהן צולמו סצנות משר הטבעות ולא כי המקום פשוט מדהים בפני עצמו, מחטיא את המטרה לטיול, כפי שאני רואה אותה. וכאלה הם האנשים שבאים ללקוק כדי לראות היכן צולם הארי פוטר ולא כדי ליהנות מהטירה הנחמדה והעתיקה, הכפר הסמוך היפהפה שנראה כאילו נתלש מימי הביניים ונותר כמות שהוא עד עצם היום הזה, בתוספת מכונות חדשות שהוצבו בו כתפאורה.

אחרי הטיול בעיירה העתיקה, נסענו דרום מערבה, לעיר בשם Poole.

חשבנו לקחת מעבורת לג'רסי (Jersey), אחד מאיי התעלה. אבל ירדנו מהרעיון, כי הינו צריכים לחכות לא מעט למעבורת.

ישנו ב-B&B (שזה Bed and Breakfast, למי שזה לא ברור) בכפר קטן בשם Puddletown, שאח שלי החליט שקוראים לו פודל טאון.

הלכנו לאיזה פאב מקומי. וזהו לאותו לילה.

למחרת, ה-6 באוגוסט, Sunday morning, נסענו לטייל מספר קילומטרים מהמקום בו לנו, באזור המכונה Isle of Purbeck שעל אף שמו, הוא רק חצי אי.

החנינו את הרכב מעל עיירה קטנה שנקראת Kimmeridge וטיילנו באזור המצוקים המתנשאים מעל הים.

את המסלול, אח שלי תכנן יומיים קודם לכן, על פי מסלול שהופיע באחד המגזינים הללו שהוא קורא שעוסקים בטיולים בבריטניה.

הוא הכניס את הנקודות ל-GPS ועל כך הסתמכנו בעיקר. את המפה השארנו במחשב הנייד שלו (מפה וירטואלית שכזו), שהוא אמנם לקח על הגב, אך בלי הבטרייה, כדי לא להכביד על עצמו.

לא עבר זמן רב, עד אשר מכשיר הניווט שלו החל להיכבות מעצמו. בכל פעם שהדלקנו אותו, הוא נכבה שוב. אח שלי התעקש שזו הפעם הראשונה שזה קורה לו (מאוחר יותר התברר שהוא ככל הנראה עשה שגיאה בהכנסת המפות, מה שנפתר בקלות עם אתחול המכשיר).

נכון מרנין?

טכנולוגיה זה דבר מעולה, כבר אמרתי, עד אשר היא מפסיקה לעבוד ואז היא מתחלפת בתחושת ריקנות, אם לא הכנת פתרון בעוד מועד.

למרבה המזל, את המסלול פחות או יותר זכרנו. עזרה גם העובדה שזכרתי פחות או יותר את שם העיירה שלידה החנינו את האוטו, כי כאשר הגענו לעיירה Kingston (לא, לא מייצרים שם זיכרונות למחשב, היא הייתה קיימת הרבה לפני 1987, עת הקימו את החברה המייצרת את הזיכרונות למחשב הנושאת את אותו השם), יכולנו לקבל הוראות מדויקות לגבי הדרך הנוחה ביותר להגיע בחזרה לרכב ללא עזרה של אף לווין.

אגב בקינגסטון, אכלנו צהריים. אח שלי הזמין משהו בשרי, גם אני, לא שמתי לב שבלנזיה הייתה כתובה המילה "בולונז" (Bolognese sauce) וכך גם אני הזמנתי לי מנה בשרית.

מהר מאוד חשדתי שמדובר בבשר. נתתי לאח שלי לבדיקה והוא אישר את חששותיי.

וכך, אח שלי אכל שתי ארוחות צהריים, בעוד אני אכלתי בערך שני ביסים ממשהו שאני לא אמור לאכול (אני לא אוכל דברים שיש להם אבא ואמא) וזהו.

לפחות שתיתי ברד.

ונחזור לסוף המסלול שהיה יפה (שתי תמונות פרסמתי כאן  ועוד אחת תופיע אחרי בליל הטקסט שתחת תת-הכותרת הנוכחית).

אחרי שעזבנו את קימריג', אחד מאיתנו היה צריך להשלים ארוחת צהריים והשני סתם רצה לשתות מילקשייק.

לפיכך, בדרך חזרה ללונדון, עצרנו בעיר חוף בשם Bournemouth (עיר ששמה ניתן לה על מנת לשבור את שיני המנסים להגות אותו).

העיר Bournemouth היא עיר תאומה של נתניה. פריט המידע הזה, שאח שלי טרח לציין בפני, גרם לו להתעקש כל הזמן שהיא מזכירה את נתניה ("שתיהן ערי נופש על חוף הים עם הרבה מלונות). אמרתי "טוב", כאשר חשבתי לעצמי שוודאי לא הייתי בנתניה כמה עשרות שנים והיא הספיקה להתפתח בינתיים או שלחילופין אח שלי מקשקש ואין בתים בסגנון אירופאי בנתניה.

כאמור, אכלנו שם צהריים. כלומר אני. אחי שתה.

בבית הקפה בו אכלנו, היה איש מוזר, מין ליצן כזה, שבלבל את המוח בעברית (כלומר מילים בסיסיות שהוא ידע), מרגע שהשבתי לשאלתו ואמרתי שאני מישראל.

באותו ליצן, נתקלתי כשבוע וחצי לאחר מכן, באדינבורג, מקבץ נדבות, סליחה, מופיע ברחוב, כ"צ'רלי צ'פלין".

בהמשך הדרך חזרה ללונדון, עברנו בעיר סליסברי (Salisbury), בה נמצאת הקתדראלה הגבוהה ביותר בבריטניה.

באמת מדובר במבנה כנסיה מרשים שגובהו 123 מטרים (תמונה מיד).

בערב, כאשר הגענו ללונדון, אח שלי החליט שצריך לנצל את העובדה שיש לו אוטו (הרי בד"כ הוא עם אופניים) על מנת לקנות אבטיח ועוד כמה פירות שאין לו כוח לסחוב, ולכן נסענו לשכונה הסמוכה למקום מגוריו, בה מתגוררים בעיקר אנשים ממוצא הודי ופקיסטאני.

המקום מטונף ומראה שלא משנה היכן ימקמו חלק מהאנשים בעולם, הם ימשיכו לנהוג כמנהגם ויעצבו את המקום בדמותם.

התפאורה – לונדון. המרגש – הודו.

שפה, אוכל, מנהגים, תלבושות, סגנון חיים ועוד דברים כאלה, הם דברים שאתה מביא איתך מהבית ולא ממהר כל כך להתאים לסביבה המקומית, או מתאים, בהתאם לדרכך.

המזל היחיד שאת מזג האוויר ההודים לא הביאו איתם, כך שחום, לחות ומונסונים, לא היו לנו.

סטונהנג' עם תייר מזרחי אחד

ה-Abbey ב-Lacock או המקום בו צילמו כמה סצנות בסרט הארי פוטר

שדות חיטה ליד האוקינוס האטלנטי בחצי האי פורבק

זוג יושב על ספסל לפני הכנסייה בסלסברי

בין מזרח למערב

ביום שלאחר מכן, ה-7 באוגוסט, הלכתי למצפה הכוכבים בגריניץ' (Greenwich), מקום שהתפרסם במיוחד בשל קו האורך 0 (אפשר גם 00, אבל אז זה מזכיר בית שימוש, פשוט לא), הסמלי משהו, העובר בו.

במקום כאמור, ישנו מצפה כוכבים שבימים עברו היה אפשר להשתמש בו. אך כבר לפני עשרות שנים האוויר בלונדון היה כה עשֵן ומזוהם וגם האור (Light pollution) לא ממש עשה טוב למי שרצה להשתמש במקום כמצפה כוכבים, כך שהמצפה על הגבעה בגריניץ' ננטש והפך להיות מוזיאון המסביר בעיקר על זמן, שעונים, ניווט והקשר ביניהם (אפשר לקצר ולהגיד גיאוגרפיה).

במקום בו מוצגים כל הרבה שעונים בחדר אחד, במיוחד אם המקום הוא באנגליה, לא יכולתי להימנע מלהרגיש כאילו ביקרתי בביתו של הארנב מסיפוריו של לואיס קרול (Lewis Carroll).

אחר כך, עדיין בגריניץ', ירדתי מהגבעה והלכתי למוזיאון הימי הלאומי.

תחילה ביקרתי ב-Queens house, ששימש בית ספר לאנשי הצי המלכותי מגיל חד-ספרתי.

אחר כך נכנסתי למוזיאון עצמו, שהוא די מרשים ונראה מקום שנחמד מאוד לקחת אליו ילדים, שיכולים ליהנות משפע הפעלות ומיצגים המיועדים להם.

באופן אישי, אני אהבתי כמה מהתצוגות שבו, למשל את אלו שעסקו בהגירת אנשים, בעבדות ובניצול קולוניאליסטי, אקטים שהים והטכנולוגיה הימית שיחקו בהם תפקיד משמעותי.

לאחר מכן, ומה שנכתב בשתי פסקאות כולל כמה שעות טובות, אם זה לא ברור, הלכתי לאחד המוזיאונים החביבים עלי בלונדון – המוזיאון הבריטי.

הדבר הראשון שראיתי במוזיאון, היה תערוכת "אומנות מזרח תיכונית עכשווית" (המזרח התיכון, למקרה שזה לא ברור, הוא תרבות דוברת ערבית מלוב ועד עיראק, סוריה עד מצרים וכן איראן. ישראל לא, למקרה וחשבתם).

בהתחלה, היו תמונות-ציורים של קליגרפיה ערבית בהשראת הקוראן, שעיקרן היו דברי שבח והילולים לאללה.

מה שחשבתי על זה, היה בעיקר כאילו מנסים להציג במוזיאון הבריטי, את האנשים הללו מהמזרח התיכון, כחבורה פרימיטיבית שכל מה שמעניין אותם הוא אללה והדבר היחיד שהם יכולים להפיק, חייב להיות קשור לישות טרנסנדנטאלית (ומוחמד הוא נביאה).

חלק מהתמונות הללו היה יפה. הרוב, לטעמי, פשוט לא.

בחדרים הבאים היו מייצגים פחות גרועים (עד מעוררי גיחוך), שכללו גם מוטיבים טרום אסלאמיים (או, היו אגדות נוסח אלף לילה ולילה ועוד כל מיני פניני תרבות ערבית ותרבות פרסית בטרם היגר מוחמד ממכה למדינה בשנת 622) ועוד דברים לא דתיים, מה שגרם לי לנשום לרווחה, כלומר במדינות ערביות קיימים עוד דברים חוץ מאללה.

סה"כ, מאוד מעניין לראות תערוכה שמראה שהמזרח התיכון לא כולל רק ישראלים-יהודים ופלשתינים (הייתה יצירה אחת שנכתב עליה שהיא פלשתינית ועוד אחת ישראלית, של אומן שעל פי שמו יהודי [מצטער, שכחתי את השם ולא טרחתי לכתוב] שהשתלב היטב בפטרי האומנות האסלאמיים).

במזרח התיכון יש בעיות נוספות, רבות וסבוכות במקומות כמו איראן, סעודיה, לוב ואחרות. בעיות של עוני ותחושת מחנק פוליטית, בדיוק כמו בעיות אהבה ובעיות אישיות שמאפיינים אנשים בכל מקום אחר.

לא צריך לראות את כולם דרך כוונות הרובה או דרך מסכי טלוויזיה המשמשים חיקוי מגעיל למסכי הטלוויזיה של כלי המלחמה.

אחרי שעברתי על התערוכה, ובטרם נמלכתי בדעתי לגבי קניית תרגום שירי אהבה פרסיים לאנגלית (זה עשה רושם נחמד ממספר השירים שקראתי, אבל זה נראה לי יותר מידי קיטשי, אז ויתרתי), הלכתי לצפות בחדר המציג פריטים רבים מתקופת הנאורות (Enlightenment).

מה שעניין אותי במיוחד בחדר הזה, מעבר לתיעוד הקפדני והקטלוג שבני התקופה עשו לתקופות קדומות יותר, בתקווה להבין יותר טוב את העבר (יש כאלה גם כיום. אני מניח שגם בתקופתם, אנשי הנאורות היו מעטים בתוך המון נבער ועל כך כבר אמר קהלת "מה שהיה הוא שיהיה"), היה ההתעניינות שלהם בשפות ובמוצאן.

קראתי, לגמרי מרותק, על השפות שבחנו בניסיון למצוא את מוצאן של השפות השונות שדיברו בני אדם בחלקים שונים ורחוקים של תבל.

משעשע. היום הם רק היו צריכים ללכת שעה קלה בלונדון והיו מוצאים את כל הלשונות שבעבר היה צריך להפליג על פני ימים ואוקיאנוסים.

נוסף על כך, מאוד אהבתי גם את כלי האומנות שאספו מארבע כנפות תבל ונתגלגלו למוזיאון. יפה כל כך לראות בחדר אחד כלי קיבול מסין, פרו ואירופה. לעמוד על הדמיון והשוני. היה נהדר!

חבל רק שבשעה חמש וחצי העיפו אותי, יחד עם יתר המבקרים במוזיאון.

נסעתי לרחוב אוקספורד, הפעם גם צילמתי מעילים בשביל אלי, כדי שאחותי תוכל לבחור מביניהם.

ואחר כך הלכתי להמליס, חנות הצעצועים הענקית שרחוב רג'נט, כדי לחפש לאלי צעצועים.

קו האורך 0 שבגריניץ'. אם תתאמצו, תוכלו לראות אותי משתקף בתמונה

המוזיאון הבריטי

וזהו. בערב הלכתי לישון מוקדם יחסית.

למחרת בבוקר, ציפתה לי נסיעה ארוכה לצפון סקוטלנד.

אבל על זה מתישהו בימים הקרובים.

אלעד