אם הרבה אנשים אומרים שהפסדנו במלחמה, זה אומר ש...
זה אומר שהרבה אנשים אומרים שהפסדנו במלחמה.
דעתם יפה כמו ההצהרה של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש שאמר שייקח זמן שאנשים יבינו שחיזבאללה הפסיד, אבל הם בסוף יבינו.
ברוח "ואם כולם היו קופצים מהגג", אני מעדיף לא ללכת עם האופנה האחרונה ולדרוש ועדות מסוג כזה ולא מסוג אחר, הדחת אנשים כאלה ואולי אחרים, הקדמת בחירות ועוד כל מיני דברים שנשמעים מעל גלי האתר, בערוצי הטלוויזיה ונקראים על גבי דפי העיתונים ומסכי המחשב ברבבות משקי.
אשתדל לנמק מדוע.
ובכן, אמנם נהרגו עשרות חיילים ואזרחים ישראלים, כפי שנהרגו מאות אזרחים, חיילים ולוחמי חיזבאללה בלבנון.
אמנם אלפי רקטות ופצצות מרגמה נחתו בשטחה הצפוני של ישראל, כפי שרבבות פצצות וטילי חימוש מדויק נחתו בשטח לבנון.
ואמנם, טרם שבו בנים אל גבולם, כלומר ישראל טרם השיגה את מה שהיה האמתלה לפתוח במתקפה.
אך על אף האמור, לא ראיתי צבא זר מקיף את כיכר המדינה בתל-אביב ושום חייל חיזבאללה לא לקח עימו את המנורה של בנו אלקן הניצבת מול בניין הכנסת בחזרה לבירתו על מנת שתיראה בשער הניצחון שבביירות או בטהרן.
מאידך, ישראל יצרה נזק לא קטן בלבנון, פגעה בחלק מהיכולת של חיזבאללה (נכון, זה לא ממש הורגש עד הרגעים האחרונים של הלחימה ויתכן מאוד שלא היה מורגש גם אחרי חודש נוסף של לחימה, אבל אין להתעלם מנזק שגן נגרם לארגון) והביאה להתנעת מהלך בו צבא לבנון מתפרס את כוחותיו בדרום המדינה יחד עם כוחות או"ם מחוזקים ובעלי סמכויות רבות יותר מאלו שהיו במדינה טרם הלחימה.
נכון, היו הצהרות פומפוזיות של לא מעט גורמים ישראליים שהזכירו לא מעט את "נשבור להם את העצמות" של דוד אלעזר.
חלק קטן מהן ריכזתי כאן.
שינוי מציאות, שינוי כללי המשחק, אי יכולת לשכוח את השם עמיר פרץ ועוד כל מיני דברים בעלמא שהיה ברור מראש שלא יושגו (ברור לי ואני מניח שגם לדוברים).
אך אם נותיר לאמירות הריקות הללו את מקומן הראוי, כלומר דברי תעמולה שקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט, נוכל להיות יותר סלחניים לאומרים אותן.
לא נבוא אל "קברניטי" המדינה בטענות על כי לא עשו הוקוס פוקוס והשיבו את הסדר על כנו.
אז עם מה כן נישאר?
נישאר עם מגעים לשלום עם סוריה ולבנון. יתכן מאוד ומדובר בתרגיל שנועד להסיח את הדעת, הן מצד ממשלות סוריה ולבנון והן מצד ישראל. אך כמובן יכול להיות שאכן תהיינה התפתחויות חיוביות בכיוון.
נישאר עם מדינה שכמיליון מתושביה עמדו תחת מתקפת פצצות לא קטנה או לחילופין מצאו מפלט זמני במקום אחר, לא זכו לסיוע כלכלי מי יודע מה ממשלתם ולא הוכנו כראוי, אך עדיין נותרו איתנים.
נישאר עם כוח רב לאומי בחסות האומות המאוחדות השולט על השטח שמצפון לישראל יחד עם צבאה של לבנון שיתכן מאוד וייכשל במניעת התקפה חוזרת על ישראל, אבל הוא בהחלט שינוי מרענן לקראת מימוש, גם אם חלקי של החלטה 1559 והחלטה 1701 החדשה.
ונישאר עם המון ביקורת לה זכו מערכות המדינה, מהממשלה שנגררה להרפתקה מבלי שדאגה לברר עד כמה יש ביכולות שלוחותיה לבצע את המשימה, דרך מועצות אזוריות ומקומיות שלא נקפו אצבע במרוצת השנים להתכונן לשעת חירום ועד הצבא שלא מסוגל לספק מזון לחייליו, שלא נדבר על נשק.
כאמור, אין זה מימוש של יעדים גרנדיוזיים שאיש לא התכוון לממש, ואם כן הוא היה תמים או מאחז עיניים.
אך בהחלט מדובר ברשימה של הישגים, גם אם יכלו להיות נאים מהם, שלא יסולאו בפז.
למרבה הצער, המחיר בחיי אדם, היה רב. כל אדם הוא עולם ומלואו ומי שלא חווה אובדן של אדם יקר, ודאי מתקשה להבין את עוצמת הכאב.
אך זו טיבה של מלחמה. לא ניתן לרצות גם למגר אויב שמוכן להילחם בך וגם לצאת ללא פגע. מי שמצדיק את קיום המדינה (אין זה משהו מחייב, אבל רבים עושים זאת דה יורה ורבים יותר אף עושים זאת דה פקטו, כאשר הם מצפים לקבל ממנה שירותים, אך על כך בחלק הבא), צריך לקחת בחשבון שלעיתים, על מנת לממש את האינטרסים של אותה המדינה, נוצרים מצבים בהם ישנן מלחמות. ובמלחמות כאמור, למרבה הצער, נהרגים.
את החשבון הקר, "האם זה היה שווה", נדמה לי שמעטים, אם בכלל, נוטים לעשות בימים אלו.
הרבה ביקורת נמתחת מימין ומשמאל, הן כזו המצטיירת כעניינית ובעיקר כזו המצטיירת ככזו שהייתה תפורה זמן רב קודם נורה הכדור הראשון ורק חיכתה לשריקת הסיום על מנת לצוף אל פני השטח.
כתבתי כבר על מחאות לשם מחאות, כאלו שהאנשים הנוטלים בהן חלק, יותר משהם מרוגזים על אירוע נקודתי זה או אחר עליו הם באופן רשמי מוחים, הם משתמשים באירוע כמנוף לקידום השקפת עולמם או לפחות השמעת דעתם. לא שזה רע חלילה. פשוט צריך לקחת את דבריהם בעירבון מוגבל, שכן היו נאמרים ללא כל קשר למעשים המתרחשים במציאות.
ונדמה לי, שחלק ניכר מהביקורת, צף ועולה לא כביקורת על מהלך הדברים, אלא הדברים משמשים כתפאורה להשמעת הביקורת.
אם רבים אומרים שהפסדנו במלחמה ולכן הטרויקה – אולמרט, פרץ וחלוץ צריכים ללכת, כל מה שזה אומר שרבים אומרים זאת. יתכן מאוד וזה גם מה שהם חושבים באותו רגע וסביר שאף לאורך זמן.
אך אין זה אומר הפסד ושפרישה היא מחויבת המציאות.
יתכן ואכן זה הדבר הראוי שיעשו ויתכן ואפשר לראות את תוצאות המלחמה כהפסד.
אך כמובן שבעוד שנה או שנתיים, אפילו חודש או חודשיים, יתכן והדברים יראו באור אחר לגמרי.
יתכן ונכנה זאת "הזיכרון הקצר של הציבור" או ספינים.
אך לעיתים אלו, בעיקר הזיכרון הקצר, עשויים להעניק קנה מידה הולם לדברים שאנו רוצים לבחון.
רוצה לומר שהיום בו אמות ייראה לקרובים שעוד יישארו לי, אם בכלל, הרבה פחות נורא מספר שנים לאחר מכן.
אני בטוח שעל אף שאחריות היא מהיום הראשון בו אתה נכנס לתפקיד ולכן היות אדם חדש בתפקיד, לא מפחיתה מאחריותו, לא צריך להיחפז ולקבוע שלא נהג כראוי.
לא לחינם נקבעו הפרשים של כארבע עד שבע שנים בין בחירות לבחירות במדינות השונות. התוצאות של מהלכים נפרשות על פני שנים ארוכות, כאשר מספר זעום של חודשים לא בהכרח מאפשר בחינה נכונה של הדברים.
כאשר רציתי להבהיר למה אני מתכוון, חשבתי על אדם שזורקים לשבריר שנייה בנקודה אקראית ביקום ומבקשים ממנו שיגיד מיד היכן הוא.
יתכן ומפה תעזור לו למצוא את מיקומו, אך אין כל הכרח שהמפה שברשותו אכן מהימנה.
כזו היא לדעתי ההכרזה על כישלון בטרם הספיקו להתקרר התותחים (ובשמש אוגוסט הקופחת, הם מתקררים לאט מאוד).
האפשרות לבקר בצורה רצינית את המלחמה כעת, דומה ליכולת לקבוע את מיקומך ביקום תוך שבריר שנייה.
הביקורת של אנשים, לא מבוססת על בדיקת מיקומם, אלא על הסתמכות על מפות אידיאולוגיה וניסיון שרכשו במהלך חייהם, שאין כל הכרח שיש בהן כדי לסייע, אם אותם אנשים בכלל יודעים להשתמש בצורה נבונה במפות שברשותם.
ואולי כדאי שבפעם הבאה לא אנסה להבהיר דבר מופשט במעט על ידי דבר מופשט גם כן.
בכל מקרה, אם אגיע לנקודה שרציתי להגיד, אחרי דיון קל והתפלמסות שהיא אולי מיותרת, הרי שהפגנות בעד ונגד כל מיני דברים, קביעת האשמות וכדומה, הן עניין נחמד, אם אנו רוצים לשחק משחק דמוקרטי.
אך יש לקחת אותם ואת מהימנותם בעירבון מוגבל.
ועדת חקירה, במיוחד ועדת חקירה ממלכתית עשויות להיות כלי מצוין, ראשון במעלה, על מנת שיוכל הציבור לקרוא, לדלות מידע ולשפוט בבוא העת מה דעתו על הממשלה שמתיימרת לייצג אותו.
לדעתי, הכלי הזה צריך להיות בשימוש, לא רק כאשר אנשים צועקים "מחדל, מחדל", אלא בכל אירוע שעשוי להיות בעל משמעות, ללא קשר למידת הצלחתו.
ועדת חקירה המגישה דו"ח לציבור הייתה צריכה להיות אחרי מלחמת ששת הימים, בדיוק כפי שהייתה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
כך, יש סיכוי שמערכת הבחירות הבאה, בתקווה בעוד כשלוש שנים וחצי (תמיד נחמד לראות אנשים מתלוננים שתדירות הבחירות בישראל גבוהה מידי ומעט לאחר מכן שהם רוצים בחירות, כי הממשלה כשלה בתפקידה), תהיה עניינית.
כמובן, אינני משלה את עצמי.
הסיכוי שמערכת הבחירות הבאה תהיה על בסיס נתונים ועל סמך ביצועיה של הממשלה, שואף לסיכוי שמחר, ה-22 באוגוסט 2006 ירד שלג בירושלים.
למה?
כי יש מי שמרוויח מערפול.
ובכלל, הרבה יותר כיף לצעוק "המלחמה היא אסון" או לחילופין "היה צריך להמשיך במלחמה עוד ועוד", מאשר לנסות לבחון מה העלות ומה התועלת, בהתאם לאידיאולוגיה.
הלא כן ידידיי?
אגב, רק הערה קטנה שקצת סוטה מרוח דבריי הנ"ל.
אם בכל זאת, אתם ממש מתעקשים לחפש אשמים ועד שלא תמצאו לא תנוח נפשכם, הרשו לי להציע את שר התחבורה?
הוא עמד בראש המטה הכללי מ-1998 עד 2002, כיהן כשר הביטחון מ-2002 עד 2006.
ועל אף שאינו שר הביטחון, הוא עדיין חבר ב"וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי" ובכלל, ראיתי אותו בטלוויזיה יותר מידי כאשר הסתכלתי, למשל מרים חופן גולות שנחתו בחיפה (במקרה הזה הוא ביקר במקום בו נפלו טילים על מחסן רכבת והרגו 8 אנשים אז הביקור הגיוני) ומטיח האשמות (אולי מוצדקות, אולי לא) בסורים.
אני לא טוען שהוא אשם. אני טוען שאם אתם מחפשים, אל תדלגו עליו.
אפליית הסטודנטים
בפסיקה של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה רון סוקול, מהימים האחרונים (וכאן וגם כאן) נקבע כי אוניברסיטת חיפה מפלה סטודנטים ערביים בקבלה למעונות, על ידי מתן נקודות זכות בזכאות למעונות למסיימי שירות צבאי.
אני מאוד לא אוהב אפליה (קל להצהיר, קשה לקיים). אך יש לי מעט ביקורת על העניין, מבחינה המהותית.
קראתי לא מעט תגובות שעיקרן היה שהפגם הוא לא באי-שוויון בתנאי הזכאות למעונות בין יהודים לערבים, אלא בכך שאי-השוויון הזה הוא מדיניות של האוניברסיטה ולא הטבה ממשלתית/מדינית.
עיקר הבעיה על פי תגובות אלו כאמור, הוא לא עצם קיום אי-השוויון, אלא בעיה טכנית בלבד.
כפי שכבר אמרתי, אני מאוד לא אוהב אפליה. אני חושב שרע להפלות אנשים על פי מינם, צבע עורם, מוצאם האתני, הלאום אליו הם משתייכים, דתם ועוד כל מיני פרמטרים שאין לאנשים שליטה עליהם או שוויתור עליהם יהיה פגיעה עצומה באורח חייהם (כזו היא למשל דרישה לשינוי דת על מנת להתקבל לתפקיד מסוים – כמו למשל מלכי בריטניה שחייבים על פי חוק להיות נוצרים פרוטסטנטים).
נשאלת השאלה האם במקרה של שירות צבאי (ואני מניח שההטבה ניתנת גם ליוצאי/יוצאות שירות לאומי. לא בדקתי זאת ואם לא, אז אני מתנצל), מדובר במקרה מן הסוג הזה.
למיטב הבנתי, גם אם מדובר בתירוץ והיתממות, ההטבה ליוצאי צבא, לא ניתנת על בסיס מיני, אתני, דתי או לאומי, אלא על בסיס שירות או אי שירות צבאי/לאומי (להלן אכנה זאת שירות לאומי מטעמי נוחות).
מכאן שנפגעים מאי קבלת ההטבה לא רק ערבים, אלא יהודים שבחרו (או שאין זה מבחירה) לא לשרת בשירות לאומי.
בהנחה (לא ממש סבירה, אבל אפשרית) שבוגר ישיבה ירצה ללמוד באוניברסיטה, לא תעמוד לו דתו ולא יעמוד לו לאומו לצורך מתן ההטבה אם לא שירת בצבא או במסגרת מוכרת אחרת.
ומצדו השני של המתרס, אם אדם לא יהודי, תהא דתו אשר תהא ויהיה לאומו אשר יהיה, בחר שכן ללכת למסגרת שירות לאומי הוא יזכה באותן הטבות כמו כל אדם אחר.
ישנן בישראל אוכלוסיות מספר שבוחרות לא לקחת חלק בכל מיני פעילויות של המדינה ובכלל זה מערכת השירות הלאומי.
לא מדובר רק בערבים. כפי שכבר כתבתי, מדובר גם בחרדים, נשים דרוזיות ועוד קבוצות שלא מחויבות בגיוס, אך יכולות לבחור.
לנשים יהודיות-דתיות שיכולות לקבל פטור משירות ביטחון, קיימת האפשרות של שירות לאומי ורבות אכן בוחרות באפשרות הזה (שנה או שנתיים). אגב כך, מוצאות עצמן יהודיות-לא-דתיות לא מעטות גם כן מצהירות על אמונתן המונעת מהן לשרת וגם הן מוצאות מפלט במסלול הזה.
מדובר בהסדר שקיים עשרות שנים.
במשך עשרות שנים, הציבור הערבי, בוחר שלא להגיע להסדר דומה.
חלק מהאשמה היא במנהיגי הציבור הערבי שלא רוצים לעשות צעד לא-פופולארי שגם אם לא יקל על השתלבות וקבלה בחברה הישראלית, ימנע אפליה על בסיס שירות (הרי איזה פוליטיקאי "ישתגע" ויציע לקהל בוחריו שלא נדרשים כיום בשירות חובת שירות או מיסוד מסלול כזה שאינו חובה, אך עשוי להפוך לדבר המצופה מהאנשים לעשות ולכן יהיה מעין חובה?).
חלק מהאשמה בממסד הישראלי-יהודי שמעדיף להנציח את המצב, על מנת שיוכל להשתמש תמיד בקלף "הפרזיטים" (באותו קלף נעשה שימוש כאמור לא רק נגד ערבים, אלא גם נגד חרדים ובאופן כללי אפשר להגיד שנגד קבוצות, כי הרי יחיד יהיו בדרך כלל "עשבים שוטים" או "עושי צרות").
וחלק מהאשמה הוא באזרחי ישראל הערביים עצמם, שלא דורשים להיות משולבים בישראל, הן מהממשלות השונות והן ממנהיגי המגזר שלהם.
נהוג לומר שאין אלוהים עוזר, אלא לאלו שמוכנים לעזור לעצמם.
במקרה הזה, בהקשר המאוד צר של הטבות הניתנות ליוצאי צבא ושירות לאומי, נראה כי אין הערבים מעוניינים לעזור לעצמם.
יש כאן שיקולי נוחות.
ודאי יש כאן גם שיקולים אחרים, כמו הרגשת ניכור למדינה ומוסדותיה, חלקם מסיבות מוצדקות וחלק אחר מסיבות מובנות, אשר מביאים לאי רצון לעשות שירות למדינה.
שירות לאומי, לאו דווקא צבאי, שכן הבעייתיות בו מובנת (גם בעיני הערבים שוודאי לא מעוניינים להימצא בקונפליקט מזוין מול ערבים אחרים, אך נדמה לי שבעיני היהודים הפחד עוד יותר גדול, בשל תפישה את הציבור הערבי כגיס חמישי או מפחיד מזה על פי התפישה הישראלית-יהודית – איבוד הדרגתי של המונופולין על הכוח), יכול לסייע רבות בפתרון בעיות חריפות שקיימות במגזר הערבי, חלק לא מבוטל מהן בשל קיפוח ואפליה מצד מדינת ישראל.
חישבו על רבבות ידיים עובדות בבתי חולים, במשמר האזרחי, בתי אבות וחשוב מכך – במערכת החינוך הפורמאלית והבלתי-פורמאלית.
באופן אישי, אני חושב שיעיל בהרבה לבטל לחלוטין את חובת השירות הלאומי (כן, גם הצבאי), שכן יעיל יותר שעובדי בתי החולים יקבלו הכשרה רפואית ואנשי החינוך יהיו אנשים מקצוע.
אך כל עוד אין זה המצב וחובת השירות בישראל עדיין קיימת, זה הוא אינטרס של הציבור הערבי דווקא לקחת חלק בשירות הלאומי.
זה יעזור הן לקידום האוכלוסייה, בעיקר הערבית (הרי אין מניעה של שירות בתוך הקהילה) וכן יאפשר לחשוף חלק מהצביעות הקיימת שמאפשרת אפליית מיעוטים בחברה הישראלית.
לכן, כאשר קראתי על הזעקה כנגד אפליה של המגזר הערבי שמצאה את ביטויה בפסיקה, חשבתי שאמנם ודאי יש דברים בגו, שכן נתקלתי בלא מעט בעיות שהאוכלוסייה הערבית נתקלת בהן שנראה שיד מכוונת דואגת שלא תיפתרנה.
אך כאשר הזעקה היא על בעיה טכנית וכאשר המפתח לפתרון טמון גם בקרב האוכלוסייה הערבית שמסיבות השמורות עימה לא מנסה לחפש היכן היא ובעיקר ראשיה לא נוהגים בסדר וכיצד הם יכולים להביא במו ידם לשיפור מצבם, הפסיקה שזועקת "אפליה" לא ממש מרשימה אותי.
אבל אולי יותר נוח להגיד "אני שונא את המדינה" ואז להגיד "אני רוצה שהמדינה תיתן לי" בבית משפט.
זה אופנתי וכולם עושים את זה, אז מדוע שהערבים לא יעשו כך?
הם הרי ישראלים. לא?
אגב, אם מישהו רוצה לקרוא עוד קצת על אפשרויות שירות לאומי לבני מיעוטים, הוא מוזמן לקרוא את העבודה הזו של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שקראתי לראשונה לפני מספר שנים ונראה שהיא עומדת כאבן שאין לה הופכין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
