בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

גשם ראשון של אוגוסט

אאוריקה!

(זה השלב שמדמיינים אותי רץ ערום ברחובות אתונה. מה מתאים מזה יותר לפתוח קטע שכותרתו היא כארבעת היסודות המרכיבים את העולם על פי חכמי יוון העתיקה?)

גיליתי את הדרך הטובה ביותר לספוג ריח של גשם ראשון באמצע אוגוסט היבש (אך יחד עם זאת לח מאוד) של חיפה.

כל שצריך הוא להסיר את המסננים של המזגן ולשטוף אותם באמבט.

המים מהדוש, בשילוב האבק שהצטבר במשך מספר חודשים, מפיצים באוויר חלל חדר האמבטיה את אותו ריח יורה המוכר מתחילת הסתיו.

כמה חבל שאני לא אוהב ריחו של היורה, אלא רק את ירחם של הגשמים שבאים אחריו ומביאים עימם אוויר צלול.

בכל מקרה, מי שרוצה, מעוניין לנסות את הפטנט.

"There Is A Light That Never Goes Out"

הבוקר התעוררתי בסביבות השעה שבע וחצי, לאחר כחמש שעות שינה.

כאשר הקצתי, עדיין זכרתי את החלום.

ובחלומי, שכנעתי את אבא שלי לצאת איתי להליכה קלה.

בחלום, אבא שלי היה חולה לב וההליכה, בלשון המעטה, לא עשתה לו טוב.

אחרי שהלכנו לאורך הרחוב, נדמה לי שזה רחוב אבא הילל סילבר בחיפה, הוא התיישב על ספסל לאחר שנשימתו כמעט נעתקה.

הוא החל להשתעל, לכחכח ולבסוף לירוק ליחה מהולה בדם.

חשתי שהנה, הוא הולך למות מהתקף לב על ספסל, בעודו מחכה לאוטובוס שייקח אותו לקצה השני של הרחוב, בו התחלנו את הצעידה.

התחלתי לחוש אשמה, על כך שבכלל הוצאתי אותו מהבית ושכנעתי אדם במצבו לעשות פעילות לא מבוקרת שעלולה לסכן אנשים חולי לב.

ובשלב הזה, בין יריקה נוטפת דם לבאה אחריה, התעוררתי עם כל מיני מחשבות על קרישי דם הנעים במחזור הדם שלו ופועלים כמו שעון עצר שהופעל ועומד להתפוצץ.

אני תוהה כיצד החלומות הללו עובדים.

כמה זמן אדם צריך להיות מת, כדי שיהיה נשכח?!

לא. אני לא מעוניין לשכוח. זה רק שהחלומות האלה חוזרים וצצים כל מספר ימים או חודשים ופעמים רבות מספור מצאתי את עצמי מתעורר מבועת.

ולא משנה על איזו מיטה נרדמתי.

הלוואי וכמה דברים, שכלל לא בשליטתי, היו אחרת.

יום חול ויום חו"ל

מהיום, יום חמישי, כמדומני לשבוע בלבד, נפתח שוב פסטיבל פסלי החול בחיפה.

נדמה לי שאנשי חיזבאללה הבינו את האיום הלא מרומז שלי, לפוצץ כל מוזיאון בלבנון וסוריה אם רק יעזו לשגר רקטות אל עבר פסלי החול שבחיפה. הם באמת לא שיגרו טילים וכך הפסטיבל יכול להיפתח שוב.

מחר אגב, ככל הנראה אבקר בו.

אין לי מצלמה, אז לא יהיו תמונות מעשה ידיי. וטוב שכך, לעניות דעתי.

אני לא באמת נהנה מלצלם. זה רק מכניס בי תחושת ריקנות.

ואם מחר הוא יום חול עבורי, הרי מחרתיים, יום שבת, הוא יום חו"ל, כי אני טס לגרמניה, כאשר רוב הזמן בכלל אהיה בשוויץ.

על הטיול הזה, בניגוד לזה בבריטניה, כנראה לא אכתוב בבלוג, מכל מיני סיבות וטעמים (בעיקר טעם של פונדו, אבל בטח יהיו עוד כמה טעמים).

אז שלום-שלום, ואל תופיעו לי בחלום (כן, גם אתם. כולם מפחידים אותי בחלומות).

ובטח אספיק לסיים את הקטע על סקוטלנד עד שאטוס (יש לי עוד כמה פעילויות כמו עבודה וזוטות כאלה עד הטיסה, אבל אני חושב שיהיה לי זמן).

אלעד