בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הקטע הזה הוא המשך ישיר לקטע הזה ויגולל את המשך הטיול של בממלכה המאוחדת.

השם כמובן לקוח משמו של סנט אנדרו, הוא כידוע הפטרון של סקוטלנד, בה עוסק החלק הארי של הקטע.

מצהבהב לירקרק

בבוקר ה-8/8/2006, קמתי בסביבות השעה חמש ושלושים בבוקר. מוקדם, אפילו בשבילי.

דחפתי לתרמיל את מעט הדברים שהשארתי בחוץ בלילה הקודם, כאשר סידרתי אותו (מברשת שיניים למשל, זה דבר שמכניסים בבוקר בו יוצאים לטיול).

ותפסתי אוטובוס מהבית של אח שלי לתחנת הטיוב. שתי רכבות ואני בתחנת ויקטוריה.

לקח לי קצת זמן על מנת למצוא מהיכן אני לוקח את האוטובוס, כי Mega Bus לא עובדים מ-Victoria Coach station, אלא ממבנה סמוך. אבל זולים יותר מחברות כמו National Express וזה מה שחשוב.

הנסיעה מלונדון צפונה מקסימה.

זה מתחיל בנוף האורבאני של לונדון, ממשיך דרך אזורים כפריים שמצפון לעיר, עובר דרך ערים עם שמות של קבוצות כדורגל (מנצ'סטר וכו') וכאשר מגיעים לסקוטלנד, הצהבהבות של חודש אוגוסט חם יחסית בבריטניה, מתחלפת בירוק של חודש אוגוסט קריר יותר בחלק הצפוני של האי.

סקוטלנד, הרבה יותר ירוקה מאנגליה. יש בה 15% יערות (בניגוד ל-5% בתחילת המאה העשרים. מי אמר שביקור במוזיאונים לא מועיל?) וגם יתר השטח הרבה יותר ירוק.

בחלק האחרון של הנסיעה, תהיתי לי אם היה יום בחיים שלי קודם לכן, שחזיתי בגוונים כל כך רבים של ירוק בזה אחר זה.

הבדל נוסף שאפשר לשים לב הוא שהבתים באנגליה בנויים בעיקר מלבנים אדומות, בעוד בסקוטלנד הבתים יותר כהים, שחורים או אפורים, בהתאם לחומרי הבנייה הזמינים.

המעבר מאנגליה לסקוטלנד, בניגוד למעברים במקומות אחרים באירופה, לא מלווה במעבר דרך שערים ומעברי גבול שנבנו בדרכים בין מדינות שונות באירופה במרוצת השנים וכיום מאוישים באנשים שבודקים תעודות מעבר או נטושים כגלעד לימים בהם הוצבו בהם אנשים שבדקו תעודות כאלו.

כאשר עוברים את הגבול בין אנגליה לסקוטלנד, אם בכלל אפשר לכנות זאת גבול (שכן מ-1707, אנגליה וסקוטלנד מאוחדות), הדבר היחיד שניתן להבחין בו שמעיד שחצית גבול הוא שלט דרך קטן שאומר "Welcome to Scotland".

אחרי ש"חוצים" את הגבול, חלק ניכר מן השלטים נושא כיתוב המעיד שהמקום באחריות המשרד לענייני סקוטלנד, כי הרי מאוד הגיוני שבאנגליה יהיו משרדים פרטיקולאריים לנושאים מסוימים ובסקוטלנד משרד אחד יטפל בהכל.

לעת ערב הגעתי לעיר אינוורנס (Inverness), העיר המשמעותית ביותר (מבחינת גודל) בצפון סקוטלנד שהיא מאוד יפה ובאותה עת נראתה לי מאוד שקטה, לפחות ביחס ללונדון.

אני מניח שהדבר שהקורא הכי יזהה במקום הוא אגם (לוך) נס או פשוט לוך נס (Loch Ness), שנודע כמקום בו נמצאת מפלצת שכונתה נסי (כמה מקורי לקרוא ליצור שנמצא במקום בשם נס – נסי). אינוורנס סמוכה לאגם בכל אופן.

מסע הכזבים אחר ה-Puffins

למחרת, ה-9 באוגוסט, כדי לעזוב את אינוורנס למקום אליו רציתי להגיע – האי האנדה (Handa), תפסתי כמעט בדקה האחרונה את האוטובוס היחיד ביום שיוצא צפון-מערבה, קו N61, שיוצא מאינוורנס בשעה 8:50. הסיבה שהגעתי אליו בדקה האחרונה, הייתה שכאשר יצאתי מאכסניית הנוער בה ישנתי (12 פאונד ללילה, בתוספת פאונד אחד נוסף למי שלא חבר), ראיתי שבחוץ יורד גשם זלעפות ולכן נדרשתי לכסות את התרמיל, מה שגזל ממני קצת זמן ולאחר מכן, כאשר הייתי בתחנת האוטובוס, ורציתי לברר מאיזה רציף בדיוק יוצא האוטובוס, היה תור ארוך עם אנשים ששאלו יותר מידי שאלות שלא הייתה עליהן תשובה מיידית.

אבל כאמור, תפסתי בסופו של דבר את האוטובוס ובשעה 12:45 לערך, הגעתי לעיירה Scourie. האוטובוס לקח אותי אל צומת המרוחק 3 מייל משם ומהצומת תפסתי טרמפ לכיוון מעגן הסירות. הרכב שעצר לי היה משאית והנהג היה מקומי (מה שאומר מבטא סקוטי כבד [אם אתם לא יודעים במה מדובר, נסו לחשוב על Shrek] שהייתי צריך להתרכז כדי להבין, אם כי זה לא באמת קשה). הוא אמר לי שנדמה לו שבשל תנאי מזג האוויר שהיה סוער למדי, אין הפלגות בין המעגן לאי האנדה. הוא לקח אותי לשם בכל מקרה, כדי לגלות שאכן כך הם פני הדברים.

לאי האנדה נסעתי בעקבות המלצה של אח שלי, שהיה שם לפני מספר שנים. האי הוא גן עדן לחובבי ציפורים וגולת הכותרת שלו היא פאפינים (Puffins), אחד העופות הנפלאים ביותר, שמקננים באי מיוני ועד תחילת אוגוסט.

בצר לי, הבנתי שלא אראה באותו יום פאפינים, והתחלתי ללכת בחזרה לסקורי, מרחק כשישה מייל (עשרה קילומטרים).

מזג האוויר היה סוער, סוער מאוד. רוחות עזות מלוות בגשם חזק, בטמפרטורה שלא עלתה על 15 מעלות (תזכורת, אנחנו מדברים על אמצע אוגוסט וכשבוע לפני כן עוד הייתי בחיפה הלוהטת).

אני מוכרח לציין שבצעדים הראשונים הייתי מעט מצוברח.

יודע שלא אראה פאפינים שכל כך רציתי, לפני שישה מייל של צעידה בגשם שוטף שלא מפסיק לרדת במעלה הר, התקשיתי למצוא באותו רגע מזור לתחושת ההחמצה וההיתקעות.

אבל אז, נזכרתי שאני מאמין גדול ברלטיביזם ואקזיסטנציאליזם ובכלל, אני מאוד אוהב גשם, קור וצעידות. כמו כן, הייתי מצויד בפליס חם, מעיל גורטקס אטום למים ורוחות וגם התרמיל שלי היה מכוסה ולא נרטב, כך שרק המכנסיים שלי, שימשו תזכורת לכך שמים עוברים מבעד לבגדים מסוימים. ובכלל, "לעזאזל", אמרתי לעצמי, "אני בסקוטלנד, ירוק פה ויש המון אגמים קטנים שאני הולך לידם, אני רואה את העשב מרקד מצד לצד ברוח וממש כיף לי".

למותר לציין שההליכה, בגשם עם תרמיל 60 ליטר על הגב, הפכה להיות לאירוע מהנה מאוד. כל שצריך, הוא לא לתת למחשבות רעות לחלחל וכל דבר הופך לעוד חוויה שאסורי להחמיץ!

כעבור שעה קלה של הליכה בצדי הדרך, כאשר מידי פעם סימנתי למכוניות שאשמח לקחת עימן טרמפ, אך אף רכב לא עצר (לא שהיו הרבה רכבים, אך גם אלה שחלפו, היו רכבים שנראו כרכבים של תיירים ולא של מקומיים, וזה אולי כלל טוב לסקוטלנד – מקומיים כמעט תמיד עוצרים לזרים המאותתים שהם רוצים טרמפ, בעוד זרים [והכוונה גם ואף בעיקר לאנגלים או לאנשים מאזורים אחרים של סקוטלנד] לא עוצרים לעוברים ושבים), הגעתי בחזרה לסקורי.

קניתי לי ארוחת צהריים במכולת היחידה שבכפר הקטנטן (כמאה תושבים מתגוררים בסקורי, למקרה ותהיתם).

חיכיתי כשעתיים ממול המכולת, אוכל את ארוחת הצהריים שלי, עד אשר חלף האוטובוס היחיד שעובר בכיוון ההפוך – חזרה לאינוורנס. האוטובוס אותו אוטובוס והנהג אוטו נהג, באופן צפוי.

נסעתי כ-20 מייל, עד שהגעתי לעיירה שכבר חלפתי דרכה בדרך לשם – לוכאינוור (Lochinver).

בלוכאינוור, חיכיתי כרבע שעה לאוטובוס נוסף, שעובר בתדירות כפולה (כלומר פעמיים ביום) מהעיירה אל עיירה קטנה יותר (בתים ספורים ועוד כמה קרוואנים, המשמשים אתר נופש) – Achmelich.

בתחנה חיכיתי עם בחור מצפון אירלנד, שחי באזור, כלומר צפון מערב סקוטלנד, כבר שש שנים, הוא התאהב במקום והוא העתיק את מגוריו לשם.

דיברנו קצת על המצב באירלנד וגם קצת עליו, בטרם הגיע האוטובוס והגענו לאכסניה בה ביליתי את שני הלילות הקרובים, לחוף האוקיאנוס האטלנטי.

אותו יום שמעתי מבטאים רבים מספור.

מבטא סקוטי, כמו למשל המבטא של נהג המשאית, שעל אף שהוא מדבר אנגלית ורק אנגלית (ולא מילה אחת בסקוטית-גאלית, טוב, אולי מספר בודד של מילים) דיבר אנגלית עם מבטא חריף או למשל אדם אחר שישב איתי בתחנת האוטובוס בסקורי, עימו דיברתי על מזג האוויר והצלחתי להבין, אך כאשר ניגשה אליו אישה מקומית והם דיברו בינם לבין עצמם, הדבר היחיד שהצלחתי להבין, זה שהם מדברים באנגלית. מעבר לכך, לא הבנתי כלום, וזה נשמע כמו שפה זרה לחלוטין (כן, אני יודע, קשה להסביר כיצד מצד אחד זה נשמע כמו אנגלית ומצד אחר לא).

מבטא וולשי, מצד בני משפחה מווילס שהתאכסנה איתי באותה אכסניה. מהילד ביקשתי לדבר וולשית (Well-shit, טוב, Welsh, אבל בעברית  זה יותר מצחיק) וכאשר הוא שאל מה להגיד, ביקשתי שיציג את עצמו, מה שאומר ששמעתי פעם אחת איך אומרים "קוראים לי..." בוולשית, ומיד הספקתי לשכוח. המבטא הוולשי, לטעמי כמובן, גרוע מזה הסקוטי.

זה הגיע למצב שהתקשיתי מאוד להבין מה אבי המשפחה רוצה ממני. כאשר הוא התחיל לדבר איתי על המצב בישראל ושאל שאלות, עניתי, וקיוויתי שאני עונה על השאלה הנכונה, כי לא לגמרי הייתי בטוח מה הוא אומר.

הוא לא עשה רושם שעניתי על שאלה שהוא לא שאל. מצד שני, יתכן מאוד וזה היה המצב והוא סתם חשב אותי למפגר.

שמעתי כמובן מבטא אירי מהבחור בתחנת האוטובוס, עימו דיברתי כמובן לא מעט.

למעט הבחור האירי, כולם היו תושבים בריטים מקוריים. למה אפוא מתכוונים כאשר אומרים "מבטא בריטי"?

וכלל לא התייחסתי לאותו פיגמליון שפגשתי פעם בעיר פלובדיב שבבולגריה, שלא רק שזיהה על פי המבטא מהיכן אנשים באנגליה, אלא באיזה אזור של לונדון הם מתגוררים, בדומה לגיבור המחזה פיגמליון של ג'ורג' ברנרד שו.

עוד דבר שאני רואה לנכון לציין, הפעם בנוגע לאכסניה בה לנתי, הוא ההקפדה הרבה על מחזור וידידותיות לסביבה.

האכסניה הייתה מלאה בשלטים המבקשים לחסוך מים כי "כל טיפה נחשבת" (ובסקוטלנד, יש הרבה יותר מים מאשר בישראל, אם זה לא ברור), לחסוך בחשמל (ובסקוטלנד, יש לא מעט סכרים ותחנות הידרואלקטריות, אם זה לא ברור), למחזר ובאופן כללי להיות נחמד לכדור הארץ.

מצד אחד, הואיל וגם בישראל אני ממחזר בקבוקים, ניירות, משתדל לחסוך באנרגיה ובמים, ממעט בנסיעה ברכב פרטי ובכלל אני משתדל לשמור על הסביבה, זה נראה לי מאוד נחמד ומאוד שמחתי.

מצד שני, חשבתי לי, כי במקום ירוק ודל תושבים כמו צפון-מערב סקוטלנד, יתכן ונראה הגיוני למחזר ולשמור על הסביבה. אך בישראל, זה נראה הרבה יותר תלוש מהמציאות, לפחות אם אתה מסתובב באחת הערים הגדולות ורוויות הזיהום שיש לנו בשפע.

טוב. אם אסכם את היום הזה, אומר שאין כמו הליכה בגשם וקור, בנופים מרהיבים, כדי לגרום לך להרגיש טוב ומלא סיפוק.

ולחשוב שהאלטרנטיבה הייתה לרדת למקלט ולעלות מספר פעמים ביום, בחום החיפאי של אוגוסט, בכלל עודד אותי.

תמונה שצילמתי בדרך מהמעגן לסקורי, כאשר הגשם נחלש לדקות ספורות

החוף ליד האכסניה ב- Achmelich

מפלים ושבלולים

למחרת, ה-10 באוגוסט, הייתי עדיין באותו אזור, ליד העיירה הקטנה Lochinver.

הלכתי מהאכסניה (בחור הקטנטן Achmelich, זוכרים?) ללוכאינוור, מרחק כשלושה מייל.

הדרך רצופה אגמים, נוף ירוק וירד לא מעט גשם, כך שהדרך הייתה בוצית משהו.

הנחמה הגדולה, מעבר לנוף המקסים, כאשר מטפסים על גבעות ורואים את האוקיאנוס, אגמים ומקומות בהם הם מתחברים, זה שיש הרבה שבלולים בדרך. ואני אוהב שבלולים!

תמונה של אחד נטול קונכיה (חשופית, מסתבר), הבאתי כאן.

מאינוורנס, תפסתי שני טרמפים עם מקומיים – איש מבוגר וחביב שלקח אותי עד לאיזה צומת ולאחר מכן אישה אחת, שאמרה "אני לא מגיעה רחוק", והלא רחוק שלה, היה בדיוק היכן שהצטרכתי להגיע.

רק לפני שאספר להיכן הגעתי, אומר שבין טרמפ אחד למשנהו, כאשר התחלתי לצעוד בכיוון המקום אליו הייתי צריך, ניגשתי לאיזה בחור אנגלי צעיר שחנה עם רכבו בצד הדרך ושאלתי האם המקום הזה הוא בהמשך הדרך, והצבעתי על הכיוון. עשיתי זאת, רק כדי לדעת שאני לא מפספס בגדול, כי כאשר נותרו עוד כמה מיילים לפני, והזמן שברשותי מוגבל, לא רציתי לחוש את ההרגשה הנפלאה של להגיע למקום שלא תכננתי להגיע אליו (תחושה נפלאה במקרים רבים).

האנגלי אמר שאין לו מושג, הוא לא מקומי, אבל שיש לו מפה.

הראיתי לו היכן אנחנו במפה, היכן היעד שלי ואימתנו שזה אכן הכיוון.

למותר לציין שהוא עשה רושם של חסר ישע, אך היה חביב להפליא. הזכיר לי מאוד בחור מוזר שפגשתי בתחנת הרכבת של סופיה, לפני שנסעתי לסרביה, שגם היה Clueless שכזה שאחרי שפניתי אליו, הצטערתי שפניתי אליו.

הרי מפה של האזור הייתה גם לי, תודות לצוות הנפלא של האכסניה שהשאיל לי אותה.

ובכן, נשוב לגברת שאמרה לי שהיא לא מגיעה רחוק. התיישבתי ברכב שלה ואחרי שהבנו שהיא נוסעת לאותו מקום, שתקתי.

הרגשתי מעט מוזר. כי בשני הטרמפים שלקחתי לפני כן, המקומיים שמחו לדבר איתי ונשמעו מתעניינים.

בכל מקרה, המקום אליו היא נסעה הוא Inverkirkaig (אני מניח ששמתם לב למוטיבים החוזרים בשמות הסקוטים), משם ישנו מסלול הליכה בן כשעה בכל כיוון, לאורך נחל Kirkaig עד שמגיעים למפל ששמו, תחזיקו חזק, Kirkaig.

בדרך למפל, עשיתי ניסוי חביב.

את כל מי שעבר בדרך חזרה מהמפל, שאלתי כמה רחוק המפל.

ראשית, כולם בלי יוצא מהזמן, בחרו להגיד את המרחק בזמן הליכה משוער.

שנית, הזמנים אמנם התקצרו (לא בהכרח צפוי, כי הרי יכול להיות שמיד אחרי שאמרו לי 40 דקות, יימצא מי שיגיד עוד 45 דקות), אך אם חלפו 10 דקות בין פעם אחת ששאלתי לפעם השנייה, אין זה אומר שהמרחק התקצר ב-10 דקות עבור האנשים (השונים) ששאלתי.

ככל שמתקרבים למפל, לא רק שזמן ההליכה מתקצר, אלא אנשים רואים בהליכה למפל קצרה יותר. אולי זה משום שאלו שהתרחקו מהמפל הספיקו "להתייאש" מההליכה הארוכה ולכן הזמן שנראה להם שעבר הוא רב יותר.

זה שווה בדיקה נוספת, אני מניח.

טוב. מה אני אגיד על המפל וההליכה?

היה יפה. היה כיף.

רק מה. כאשר יורדים לכיוון האזור אליו נופלים מימיי האשד, יש המון זבובונים קטנים, באלפיהם ואף יותר, שמתעופפים וחלקם מחליט להתיישב על העור, מה שמציק, פוגם מההנאה וגרם לי לנטוש את הפינה הקסומה בה השקפתי על המפל לטובת מקום מרוחק מעט יותר אך חף מבעלי כנף פרוקי רגליים.

ובקיצור, תראו תמונה ואולי בעוד כמה שנים אעלה את הסרטון לרשת.

חזרתי מהמפל. התחלתי ללכת חזרה לכיוון לוכאינוור.

הלכתי כחצי שעה, בטרם עצרתי טרמפ. יכולתי כמובן לא ללכת כלל ולנסות לעצור טרמפ באותה אפקטיביות.

אבל אני מאוד אוהב ללכת וכאשר הולכים, רואים הרבה יותר דברים.

בשלב מסוים כאמור, עצרתי טנדר עם נהג חביב.

סיפרתי שאני מישראל, שבעוד כשבוע אני חוזר בחזרה והפצצות (שאז עדיין היו עניין שבאופנה בחיפה) לא ממש מפריעות לי.

הוא אמר שבטח לומדים לחיות עם זה. השבתי שלא שלומדים לחיות עם זה, פשוט זה לא ממש מסוכן כמו שזה עושה הרבה רעש ומפחיד לא מעט אנשים.

באותה הזדמנות הוא סיפר לי על מה ששמע בחדשות לגבי סגירת נמלי התעופה בבריטניה, בעקבות חשש מטרוריסטים שרוצים לחטוף מספר רב של מטוסים ולהביא להתרסקותם בערים גדולות בארה"ב.

לא בדיוק היה ברור לי באותה שעה מה בדיוק אירע, ובכל מקרה גם אם לנהג היה ברור, המבטא הסקוטי שלו לא היה ממש תורם להבנה שלי, ולכן חיכיתי עד ליום המחרת, בטרם שמעתי על כך שוב.

אני מוכרח לציין שהניתוק הזה, בין לגבי מה שקורה בישראל וגם לגבי מה שקורה בבריטניה עצמה, עושה הרבה נחת.

מי שרוצה, יכול לאיים, לתכנן לחטוף ולפוצץ איזה כלי תחבורה שיחפוץ. אני אמשיך לי להסתובב רק עם מעיל, מצלמה ושקית קטנה עם בקבוק מים ושאר העולם יכול להתפוצץ.

אולי זה יישמע אנוכי מעט. אך באותו רגע, זה נראה לי הדבר הטבעי והנכון לעשות ובכל מקרה, זה מה שהרגשתי.

טוב. הנה אני בלוכאינוור.

בעקבות המלצה של אח שלי, נכנסתי למסעדה שמגישה, לטענתו, את הפאי (Pie) הכי טוב בסקוטלנד ובבריטניה כולה.

זה המקום לציין שלפני מספר שנים, אח שלי התגורר בסקוטלנד, בדיוק באזור הזה, עבד באיזו אכסניה והתנדב באחת משמורות הטבע, כך שאמנם לא צריך לקבל כל מילה שלו כתורה מסיני (בעצם, גם עניין התורה מסיני, נראה לי כמו מתיחה ענקית. אבל נעזוב את זה). אבל בהחלט אפשר לקבל ממנו כמה טיפים.

וכך, אכלתי לי פאי כרובית וברוקולי, מרק קישואים ולקינוח אכלתי פאי תפוחים עם גלידת וניל.

היה מצוין. הפאיים שלהם באמת טובים.

אם אתם ב-Lochinver, תדאגו כבר להיכנס למקום. נכון לעכשיו, יש שלט ירוק בכניסה, כתוב שהם מכינים פאי, וזו אחת משלוש המסעדות שיש בכפר הקטנטן, כך שאין בעיה של ממש למצוא.

לקראת ערב, חזרתי לאכסניה.

פגשתי בחור צרפתי, ברטוני (בדקתי, הוא לא מדבר ברטונית, אלא רק צרפתית ואנגלית לא משופשפת. די עצוב לראות את בני הלשונות הקטנות, מאבדים את לשונם לטובת הלשון הדומיננטית), עימו שיחקת שחמט (והפסדתי, אף פעם לא טענתי שאני טוב בזה. יחד עם זאת, טענתי שלא הפסדתי בשחמט מזה כעשור. אמירה נכונה, בהתחשב בזה שלא שיחקתי שחמט בעשור החולף).

חוץ מזה, באותו לילה התאכסנו במקום ארבעה גרמנים, שלושה בנים ובת אחת (היה לה שיער צבוע בשחור, עם שורשים בלונדיניים שבצבצו. במבט ראשון נראה כאילו יש לה שיער לבן, אבל מיד מגלים שהוא לא וזה כל כך מוזר, כי זה בדיוק תמונת הנגטיב של שחורדיניות טיפוסיות), שהיו חביבים והשתמשו בלא מעט מילים גסות (בגרמנית כמובן, בשיחות בינם לבין עצמם).

בשלב מסוים, כאשר אחד הגרמנים שיחק עם הצרפתי שחמט (אחסוך לכם את המתח, נגמר בתיקו, שניהם היו לא רעים), שאלה אותי הבחורה הגרמנייה אם אני יהודי.

עם כל החיבה שיש לי לגרמניה (ביום שבת  הזה אני נוחת במינכן, צריך יותר מזה?), כאשר גרמנים שואלים אותי אם אני יהודי, אני מתחיל לחשוד (לפני שישים שנה, זה עשוי היה לזכות אותי בשליחה למחנה השמדה).

השבתי בהיסוס שכן.

ואז היא אמרה "רואים, אתה נראה כמו ישו" וצחקה.

לפחות היא לא הראשונה שאומרת לי את זה. אפילו לא השנייה או השלישית.

אמרתי שלכל מקום יש את הישו שלו, כך שבאתיופיה, הפלא ופלא, הכנסיות מאותרות בקדושים שחורים, ברוסיה הם נראים רוסים ואחרי עוד מספר דוגמאות שאלתי האם אני נראה כמו ישו גרמני.

היא אמרה שלא, ובכל מקרה, נראה לי שבשלב הזה איבדו זו את זה.

מפל קירקייג

ימים ארוכים, ההפלגה שדווקא כן הייתה ועיתון

לפני שאגש לתיאור בוקר המחרת, ה-11 באוגוסט, אומר שאני מאוד מעריך את העובדה שהימים בצפון סקוטלנד מאוד ארוכים, גם בזמן זה של השנה (היום הכי ארוך ביוני, אך גם באוגוסט, השמש שקעה בתשע וחצי בערב). זה אפשר לי ימי טיול ארוכים בנחת יחסית, מבלי חשך שפתאום יהיה שתיים בצהריים ויחשיך.

בשעה 7:45 של אותו היום, כבר הייתי עומד מספר דקות מחוץ לאכסניה, מחכה לאוטובוס הראשון (מבין שניים באותו יום. הבא יוצא בשעות הצהריים המאוחרות) שנוסע מ-Achmelich לכיוון ל-Inverness (מלוכאינוור כאמור, יש עוד אוטובוס לכיוון, אך Lochinver מרוחקת כשעה הליכה).

ב-7:43 האוטובוס עבר, ואני חשבתי כמה היה מצער היה יכול להיות להגיע ב-7:44 ולגלות שפספסת את האוטובוס שיוצא דקה אחרי.

היעד שלי – אולפול (Ullapool), שיחסית לעיירות שהייתי בהן בימים קודם לכן, נראתה כמקום שוקק חיים. היו שם יותר מסופרמרקט אחד ואפילו כמה חנויות. אללי!

החלטתי שאם כבר נהרסה לי ההפלגה לאי האנדה, אעשה הפלגה ויהי מה, גם אם היא למקום פחות אטרקטיבי.

וכך, מצאתי עצמי עורך הפלגה בת כ-4 שעות ל"איי הקיץ" (Summer Isles).

ההפלגה לאיים מאוד נחמדה.

נכון, שום דבר לא מהווה תחליף לפאפין. אבל בכל זאת, במעבר בין איים מיושבים בדלילות לאיים שלא מיושבים בכלל, יכולתי לצפות בציפורים יפהפיות, כלבי ים וגם סתם לבהות בנופים עוצרים נשימה עם הרים מוריקים, מגדלורים ומזג האוויר שהתחלף לסירוגין בין גשם לשמש, הביא ליצירת קשת בענן נהדרת.

כאשר שבתי לאולפול, נותרה לי קצת יותר משעה בטרם ייצא האוטובוס שלי לכיוון אינוורנס (שמונה אוטובוסים ביום, נשמע פתאום כל כך הרבה).

הואיל וביום לפני, שמעתי שהושבתו שדות התעופה והואיל ולפני ההפלגה, גם הספקתי לדבר עם אימא שלי שסיפרה גם כן שאין יוצא ואין טיסות לבריטניה וממנה (ואגב כך, היא סיפרה לי שפגעה רקטה סמוך למקום העבודה שלה), החלטתי לרכוש עיתון.

משימת בחירת העיתון בממלכה המאוחדת, וכן, גם בעיירה די קטנה בצפון סקוטלנד, היא משימה לא פשוטה.

בניגוד לישראל שהבחירה בה היא בין מעריב לידיעות, לפעמים הארץ ולאחרונה ישראלי, בבריטניה יש עשרות עיתונים שונים המופיעים ביום (יתכן אגב ומדובר במבחר מדומה, שכן לא טרחתי לבדוק האם מדובר במו"לים שונים), חלקם צהובונים ואחרים קצת יותר רציניים. לקח לי כחמש דקות לבחור אחד מבין כ-15 עיתונים שהונחו על המדף בסופרמרקט. בחרתי בגרדיאן, משום שהוא מוכר לי מהמהדורה המקוונת שלו (למרות שבד"כ אני מעדיף את האתר של ה-BBC ושל ה-NY Times) ובמיוחד כי הוא היחיד מבין שלל העיתונים על המדף שלא יצא במהדורה מיוחדת לסקוטלנד, אלא במהדורה אחת לכלל בריטניה. ואם כבר אני קונה עיתון, אני קורא את החדשות המקומיות. ואים כבר אני קורא חדשות מקומיות, אז שיהיה של כל הממלכה המאוחדת ולא כאלו של צפונה בלבד.

היה משעשע למדי לראות בעמוד הראשי של אחד הצהובונים, כמדומני ה-Daily Star, את העמוד הראשי מחולק לשניים – את החלק העליון איתרה בחורה חתיכה בביקיני, בעוד החלק התחתון של עמוד השער הוקדש לסיפור הטרור ונמלי התעופה שהושבתו.

באופן כללי, הצהובונים התמקדו בסיפורו של נער בן 20 ומשהו שלפני חצי בשנה התאסלם ובלילה שלפני כן נעצר בחשד לקשירת קשר לחטיפת מטוסים בבריטניה והבאה להתרסקותם מעל ערים גדולות בארה"ב.

טוב. אני מניח שברור מדוע התעכבתי בבחירת העיתון ועולות פליאות איך זה לקח לי רק חמש דקות...

כאמור, היה לי מה לקרוא בזמן שהמתנתי לאוטובוס. אפילו קראתי את העמודים שהוקדשו למשבר במזרח התיכון. אני מוכרח לציין שזה מעניין לשבת בצפון סקוטלנד ולקרוא על מלחמה שעד כשבוע וחצי לפני כן היית חלק ממנה, במובן מסוים.

פתאום היא נראתה לי כל כך זרה, מוזרה ולא קשורה, עם שני צדדים מטורפים שצועקים "אני צודק, אני צודק".

טוב.

הבה נעלה על האוטובוס מאולפול לאינוורנס.

זו הייתה הפעם השנייה במספר ימים שהגעתי לאינוורנס. בפעם שעברה הגעתי בנסיעה מלונדון, בשעת לילה, אך הפעם הגעתי בחמש בערב, כלומר כמה שעות טובות לפני השקיעה, מה שאומר שבחוץ היו הרבה יותר אנשים שהסתובבו בין החנויות והשווקים.

מדהים כיצד מספר שעות הפרש, עשויות לחולל הבדל כזה עצום בתחושה, בין עיר רפאים לעיר שוקקת חיים.

חשבתי לי גם, שיתכן ויותר משההבדל נעוץ בשעה בה הגעתי, הוא טמון בכך שאינוורנס היא מקום מאוד שקט ושליו ביחס לעיר כמו לונדון, אך בהשוואה לכפרים הקטנטנים ודלי האוכלוסייה בהם שהיתי בימים האחרונים, היא עיר המחוז הגדולה שכולם נוהרים אליה.

לא משנה מה התשובה, אינוורנס היא אחת הערים עם קצב הצמיחה הגדול בבריטניה והיא מקום מקסים ושקט יחסית מצד אחד, אך מלא כל טוב ודבר לא חסר בו.

שחפים מתעופפים בין גגות Ullapool

הטיול באיי הקיץ

כלב ים ועוף לא מזוהה על אחד האיים

היי דרומה ל... פיטלוכרי וכמובן גם טירה

בעודי ממתין לרכבת שתיקח אותי דרומה, אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת (או ערב מוקדמת אם תרצו). לאחר שסיימתי להשביע את רעבוני, חיפשתי פסולת על מנת להיפטר מה-Rubbish שנשאר אחרי שאוכל לא נותר.

חיפשתי, בחיי שחיפשתי בכל התחנה פח, אך לא מצאתי.

נכנעתי, שאלתי באדיבות את אחד העובדים, שוטר, שעמד היכן-שהוא בתחנה היכן אוכל למצוא פח לשים בו את אשפתי. הוא אמר לי שאני אניח את הפסולת בצד על הרצפה.

גם בלונדון שמתי לב שפחים הם מצרך נדיר.

הייתכן ושנים של פיגועים תוצרת ה-IRA ובעת האחרונה מתאי אל-קעידה, נתנו אותותיהם והבינו שאם כבר משלמים למנקים לאסוף זבל מהפחים, הרי אין הבדל גדול אם הם פשוט ירימו מהרצפה ולעומת זאת, הרווח שבפחות מקומות מסתור לפצצות הוא עצום.

בשלב מסוים הגיע הרכבת שלי ונסעתי לעיירה פיטלוכרי (Pitlochry), עיירה קטנה בת כ-2,000 תושבים.

הסתובבתי לי מעט בעיירה לעת ערב, דיברתי עם שני איטלקים שהיו עימי בחדר ולא עשו רושם של אנשים מעניינים במיוחד וגם אכלתי הרבה Blackberries שקניתי לפני כן.

הו. בכלל בטיול הזה אכלתי לא מעט Berries – כל אותם תותים, בעיקר את אלו שקצת קשה להשיג בישראל וכאשר ניתן להשיג, זה רק בחורף.

כמה מרגיז שהפירות החביבים עלי, כל כך נדירים עד לא קיימים בישראל. לשם כך המציאו את חוץ לארץ (טוב. אולי בשביל עוד כמה זוטות)!

כאן יכלה להיות פסקה על חלום שחלמתי באותו לילה והיה מאוד משמעותי ולכן כתבתי אותו ביומן המסע שלי.

אולם הוא כה ביזארי, כה אישי וכולל משהו שלא מיועד לפורמט זה, ולכן רק אומר שגופי ספג המון מסמרים וברגים בחלום, דבר שלא התעוררתי ממנו, אלא התחלתי להוציא אותם אחד-אחד בחלום, עד אשר הגעתי למרפאה, שם טיפלו בי ובין היתר הוציאו בורג עבה שחדר לגופי ויחד עימו גושי בשר ודם, מה שהביא לכך שהתעוררתי מבועת, וכעבור מספר דקות הבנתי שמדובר באחד החלומות המפחידים ביותר שהיו לי מאז ומעולם והוא אפילו לא הביא לכך שהתעוררתי מיד.

בכלל, החלומות שלי הם סיבה מצוינת לכך שאני לא אוהב לישון הרבה.

כמו החלום מהלילה שבין רביעי לחמישי.

למחרת, ה-12 באוגוסט, חשבתי לממש הרהור קטן מיום קודם לכן ואולי לשכור אופניים, על מנת לנסוע לטירת בלייר (Blair castle).

אולם התחוור לי שלשכור אופניים עולה בין 6 (עבור אופניים במצב רע) ל-20 פאונד, בעוד נסיעה הלוך וחזור עם אוטובוס עולה 3 קוויד (הו, לפאונד יש שמות רבים – פאונד או פאונד סטרלינג (ובעברית לירה או לירה שטרלינג), גיני, קוויד ועוד).

טירת בלייר נמצאת כ-7 מייל מפיטלוכרי.

הטירה של משפחת Atholl, משפחת אצולה בריטית, כבר מהמאה ה-13 והיא שימשה את הדוכסים של המחוז.

בעודי מהלך באיטיות מחדר לחדר, מתבונן בריהוט, בציורים, בצילומים הישנים וביתר האביזרים שהפכו את החלל למלא פאר, הוד והדר, התעכבתי לא מעט על התארים, הייחוסים המשפחתיים ואותות הכבוד שהוצגו בשפע.

בין אם סתם מדובר בשלט המספר על הייחוס של בני המשפחה ובין אם מדובר במדליה שהעניק המלך לאור הישגים בקרב לפני למעלה ממאה שנה, הכל נועד לשרת מטרה מאוד מסוימת – לגרום לקבוצה השלטת להיות מורמת מעם, בכך שהיא מתעסקת עם כל אותם גינונים שלאדם מהיישוב אין מושג לגביהם ובמקביל לגרום לפשוטי העם לחוש נחותים מאלו ששולטים עליהם.

אחרי שעברתי על כ-30 החדרים, האולמות, המסדרונות וגרמי המדרגות שבטירה, יצאתי החוצה.

נוסף על איש משמר סקוטי מזוין בחמת חלילים (Bagpipes) שניצב שם ספק לתת כבוד למבנה ולאציל שהמבנה בבעלותם, ספק לשמש אטרקציה לתיירים הרבים הפוקדים את הטירה, יש במקום עוד דברים לראות ולעשות.

כך למשל הסתובבתי בגן הרקולס, המכונה כך בשל פסל חביב של הרקולס הניצב מעבר לגדר של הגן.

ולאחר מכן בחורשת דיאנה (Diana’s Grove) המכונה כך על שום פסל של אלת הציד דיאנה הניצב במרכז החורשה.

אחרי כמה שעות בטירה ובאזורים המקסימים סביב לה, חזרתי לפיטלוכרי, אכלתי צהריים ונותרו לי עוד מספר שעות בטרם תחלוף בעיירה הרכבת שתוביל אותי אל היעד הבא שלי.

לפיכך הלכתי למעין אגם סמוך, שהוא לא בדיוק אגם, אלא מקווה מים שנוצר בעקבות בניית סכר במורד הנהר.

בסכר פיטלוכרי, מפיקים חשמל.

הדבר היפה, מלבד מקווה המים השקט יחסית (תלוי היכן, כי יש חלקים, כאשר מתקרבים לכביש ראשי, שהרעש די מרגיז) שנוצר באזור ומאפשר טיולים שלוויםף הוא שעל אף שהסכר הוא מפלצת בטון די מכוערת, היה ניתן למצוא בו משהו יפהפה.

המשהו היפה הזה, היה לא פחות מאשר "סולם" שבנו לדגי הסלמון.

דגי הסלמון כידוע, נוהגים לדלג במעלה נהרות על מנת להזדווג בבטחה מחוץ לאוקיאנוס רווי הסכנות.

סכר בטון הוא עבורם מכשול בלתי-עביר, ולשם כך כאמור, נבנה המבנה המלבב של "הסולם", שהוא למעשה שרשרת בריכות באורך כולל של כ-300 מטר, כאשר כל בריכה גבוהה מקודמתה בכ-50 ס"מ והן מחוברות האחת לשנייה באמצעות צינורות המאפשרים לדגים לעלות ולרדת בבטחה וכך לעקוף את הסכר.

במקום ניתן גם לצפות בחלק מהבריכות שבסולם מלמטה וכן יש שם גם מונה דגים, שאמור לפחות, לספור כמה דגים עברו מבעד ל"סולם" בעונת ההטלה הנוכחית. היו שם כמה אלפים כשבדקתי.

מניפים (To Fly באנגלית, אם אינני טועה) את הדגל הסקוטי שבצבעים כחול ולבן בחזית לשכת התיירות של פיטלוכרי

חדר מדרגות טיפוסי בתוך טירת בלייר

טירת בלייר – מבט מן החוץ

שומר מנגן בחמת חלילים מחוץ לטירת בלייר

גן הרקולס ליד טירת בלייר

הסכר בפיטלוכרי. למטה ניתן להבחין ב"סולם" לדגי הסלמון

מיסה בכנסיה, כלא וגם קרבות מהמאה ה-13

אחרי שעזבתי את פיטלוכרי, נסעתי ברכבת לעיר Stirling (נהגה כסטיירלינג, אם כי תלוי מי אומר), עיר בת כ-45 אלף תושבים (גדול, גדול! הרבה יותר מהעיירה הקטנטנה פיטלוכרי) שנמצאת בדרך לגלזגו (בגלזגו חלפתי עם האוטובוס בדרך צפונה מלונדון, אבל לא ראיתי טעם מיוחד לציין זאת עד כה).

כבר כשהגעתי, יום שבת בערב, המקום עשה עלי רושם מאוד חיובי.

מזג האוויר היה קריר, אך לא קר מידי, בני נוער הסתובבו בחוץ, באופן שמזכיר ימי שישי בערב במקומות מסוימים בחיפה והבניינים בעיר היו יפים הן בחלק החדש והן בחלק העתיק של העיר.

חשבתי לי, שאם אי פעם ארצה להעתיק את מקום מגוריי מחיפה, סטיירלינג (טוב, אולי אכתוב סטירלינג), היא מקום מצוין לעבור אליו.

בכל מקרה, את רעבוני השבעתי במסעדת מזון מהיר בשם הוט אן ספייסי ששני פקיסטנים מגישים בה כל מיני ג'אנק פוד. אני אכלתי המבורגר צמחוני עם צ'יפס ב-2.5 פאונד בלבד. לא רע לעניות דעתי.

הקישוט של המקום כלל נוסף על תפריטים גדולים היאים למסעדת מזון מהיר גם לא מעט דקורציות אסלאמיות.

למחרת, ה-13 באוגוסט, יום ראשון בבוקר, פתחתי את היום במיסה של יום ראשון, בכנסיה הסקוטית בעיר (הגיוני לעשות כן – "בסקוטלנד התנהג כסקוטי".

כאשר נכנסתי, שאלה אותי הגברת בכניסה אם בכוונתי להישאר ל-Service (מילה עם הרבה פירושים, אך בהקשר הזה, ברור כי כוונתה ל"טקס" או "תפילה").

אין לי בעיה גדולה עם כנסיות. אני די נהנה בהן. הבעיה מתחילה כאשר מתבצעים בהם כל מיני טקסים שאני לא בהכרח מכיר ומבין ואז, או אז, אני מתבייש שאטעה בחיקוי היושבים ולכן אני מתיישב בצד, מאחור, ומשתדל לחקות את אלו שלפני. כאשר הם קמים, גם אני קם. כאשר הם חוזרים לשבת, אני מתיישב גם כן.

לכן, כאשר שאלה אותי הגברת את השאלה, השבתי בנימוס שלא ותהיתי אם היה נאה להגיד לה שיש לי שורשים פולניים ולכן יש לנו בבית סרוויס מאיכות לא רעה ובכלל, מדוע שאשאר בשביל סט של כלי אוכל. כמובן, הואיל והייתי אורח, לא סיפרתי בדיחה שחששתי שרק אני אבין.

בסביבות השעה 10:30 כבר הייתי בחוץ, אחרי כמה שירי הלל ללורד וכמה דברי הסבר על נשמותינו החוטאות שצריכות את שירותיו של ישוע האהוב שלנו, הייתי מחוץ לכנסייה, במבנה סמוך.

המבנה, Old Town Jail, כפי ששמו מעיד עליו, שימש כבית כלא החל מאמצע המאה ה-19 והיה פעיל עד שנות ה-30 של המאה העשרים (עבר שיקום בשנות ה-90 של אותה מאה).

הכלא החליף את הכלא הישן של העיר, בו התנאים היו גרועים יותר, לא סיפקו לאסירים מזון או "מותרות" מהסוג הזה ועדי לכלכל את עצמם, האסירים התחננו לעוברים ושבים למעט מזון או כסף, בדרך כלל עבור עבודות שעשו.

בכלא היה מופע מצוין של שחקן כישרוני שהחליף דמויות – תליין, מנהל הכלא, אסיר ושוב מנהל הכלא ועוד מישהי ששימשה מעין מארחת בכלא והייתה ממש חביבה. איכות המשחק הייתה מצוינת, הצוות במקום פשוט מקסים והדבר היחיד שאני יכול להשוות אליו הוא הדאנג'ן בלונדון, רק בלי התורים הארוכים שיש בלונדון.

אני אמור להרגיש רע אם אני נהנה מביקור במקום בו אנשים רבים סבלו?

המחיר אגב הוא 4 פאונד לסטודנט (5 לאנשים נטולי הנחה).

לטירה של סטירלינג הלכתי, אבל החלטתי לא להיכנס, שכן התור היה ארוך ושני האיטלקים שפגשתי בפיטלוכרי אמרו לי שהיא נחמדה, אך טירת בלייר טובה ממנה.

החלטתי לנסוע למונומנט הלאומי של וואלאס (Wallace Monument) המרוחק מיילים בודדים מהעיר.

המונומנט הוקם במקום במאה ה-19 לציין כי ב-1297, שזה בחישוב זריז די מזמן, לחם הגיבור הסקוטי הלאומי בצבא אנגלי ויכול לו.

מספר שנים לאחר מכן, ב-1307, הוא הוסגר לבריטים וגם הוצא להורג. אבל זה פרט שולי...

אגב, הקרב התפרסם בסרט "לב אמיץ" בכיכובו של מל גיבסון (שוב נפלתי קורבן סרטים מבלי שרציתי).

המקום הוא מעין אנדרטה חיה למורשת הסקוטית.

מעניין לראות שהגאווה על קרב ששמר על עצמאות סקוטלנד במאה ה-13, לא ממש שינה הרבה כאשר סקוטלנד ואנגליה התאחדו ב-1707 במסגרת Act of Union.

מלחמות וקרבות חשובים, כך נדמה, נראים במרחק הזמן חסרי ערך לחלוטין.

בכניסה למגדל, ישנו מופע המשחזר את סיפור הקרב, מה שהזכיר לי במקצת את הקטע הזה של יואב קרני מלפני כחודש, על שחזור אירועים היסטוריים שכל כך חסר לדעתי בישראל.

נכנסים לבניין, מטפסים בגרם מדרגות לולייני צר ובקומה הראשונה אפשר לחזות בסיפור חייו ופועלו של וואלאס.

מטפסים עוד קומה ואנחנו בהיכל הגיבורים של סקוטלנד, שם מוזכר פועלם של אנשים כמו Adam Smith ועוד כל מיני סקוטים חשובים ומפורסמים שעל חלקם אפילו שמעתי.

מה שכן, נראה לי ששכחו שם כמה גיבורים סקוטים. למשל השרת ווילי (Groundskeeper Willie), לא מופיע בהיכל התהילה!

מעלה כל אלה, ישנו מגדל תצפית נהדר, ממנו השקפתי על סטירלינג.

Stirling, יום שבת בערב (ויש תחבורה ציבורית)

בית קפה חביב ב-Stirling

וואלאס (כמעט המקורי) למרגלות המונומנט

אדינבורג  - בעיקר Fringe ולמה לא כדאי לצפות ל-Windows Vista

אחרי שחזרתי מהמונומנט של וואלאס, לקחתי את התרמיל מהאכסניה ותפסתי לרכבת לאדינבורג (Edinburgh), בירתה של סקוטלנד.

החדר באכסניה בה לנתי בשני הלילות הבאים, הוזמן כשבוע מראש, לאור העובדה שדי קשה למצוא מקומות לינה באדינבורג בחודש אוגוסט, לאור פסטיבל הפרינג' שמתקיים בעיר בעונה הזו של השנה.

איתרתי את הכתובת במפה והתחלתי לצעוד לשם מתחנת הרכבת. "עוד שני רחובות אפנה שמאלה" חשבתי לעצמי.

הלכתי, הלכתי והלכתי וראיתי ששם הרחוב שאני מחפש לא מופיע...

השוויתי בין המפה לשלט הרחוב הבא שראיתי וראיתי שפספסתי את הפנייה באופן תמוה.

חזרתי על עקבותיי, כאשר ידעתי בוודאות היכן עלי לפנות ימינה. רחוב אחד לפני אמרתי לעצמי "הו, בפנייה הבאה".

בפנייה הבאה גיליתי שחלפתי על פני שני רחובות מבלי לשים לב.

אז, או אז הבנתי, שאני הולך על גשר, שנראה רחוב לכל דבר והפנייה שהייתי צריך, נמצאת ממש מתחתי!

חזרתי על עקבותיי, ירדתי מהגשר והדרך לאכסניה הייתה קלה להפליא.

אם מסתכלים טוב במפה, אפשר לראות שבאמת אין סימון של צומת, אבל באמת צריך להקדיש תשומת לב מרובה כדי לראות את זה במבט ראשון.

וזה אולי הסיפור הטוב ביותר שממחיש את הטופוגרפיה של אדינבורג.

טירה גדולה ניצבת על הר געש כבוי עם מצוקי בזלת.

עוד גבעות ועמקים אשר ביניהם גשרים המתחפשים לרחובות גם כן.

אדינבורג היא עיר של מעלה ומטה ומשחקים שבין לבין.

זה מאוד יפה, אך עשוי לבלבל את המבקר במקום בפעם הראשונה.

הסיבה המרכזית לבואי כאמור הייתה הפרינג', שאם אנסה לתרגם את המילה, אולי הביטוי "תרבות שוליים" יתאים.

מדובר בפטיבל בן כחודש, המתקיים זו השנה ה-60 (כלומר מ-1947) ובו מתקיימות הצגות רבות במחיר די נמוך וכן מופעי רחוב רבים.

בעונה זו של השנה ישנם עוד פסטיבלים בעיר הזו, שנראית כ"עיר הפסטיבלים" למשל פסטיבל הקולנוע, פסטיבל הסרטים ואת הרשימה הארוכה של פסטיבלים בבירת סקוטלנד תוכלו לקרוא בוויקיפדיה.

על היום בו הגעתי, בשעות הערב המוקדמות, החלטתי ללכת להצגות.

המופע הראשון אליו הלכתי, התקיים בחדר מלון קטן שהפך לאולם מאולתר. בקהל היו כ-25 אנשים.

שם ההצגה: "A Tourist’s Guide to Terrorism". תיאור באנגלית אפשר לקרוא כאן.

ההצגה מספרת על אכסניה בפקיסטן שהמופעלת על ידי בנו של גנרל לשעבר שהוצא להורג ומתארחים בה בחור אירי אחד שהיה פעיל בעבר ב-IRA ומיסיונרית אמריקנית שבאה להמיר את דתן של מקומיות לנצרות.

ההצגה מתרחשת, איך לא, ב-11 בספטמבר 2001, על רקע אירוע הטרור הגרנדיוזי שכלל את הפלת מגדלי התאומים על ידי שני מטוסים, פגיעה בפנטגון על ידי מטוס שלישי ומטוס רביעי שהתרסק בשדה בפנסילבניה.

ארוסה של המיסיונרית מארה"ב, שהיא מספרת שהיה זה שהחזיר אותה למוטב, עבד במרכז הסחר העולמי.

על הרקע הזה התנהלו הדיאלוגים בין הדמויות.

המתח בין בני הדתות השונות, המאמינים והמאמינים פחות הודגשו מאוד.

ניתן היה לראות כיצד משקעים שהדמויות נושאות איתן מהעבר משפיעות על דרך התנהלותן ברגעי משבר, גם אם הן נמצאות בסביבה וסיטואציה שונות לגמרי מזו שהובילו לאמונתן.

הדמויות במחזה, בדומה ללא מעט מחזות, היו מאוד סטריאוטיפיות. זה בלט במבטאים השונים (אירי, פקיסטני ואמריקני) ובאוצר המילים (למשל שימוש במילים באורדו וערבית, דברי הלל לישו, קללות וכדומה).

את הכרטיס אגב, קניתי בדוכן הכרטיסים ב-50% הנחה ליד תחנת הרכבת, ב-3.5 פאונד.

ההצגה השנייה שהלכתי אליה, הייתה עיבוד לספרו של נבוקוב – "לוליטה", כאשר הקטליזאטור העיקרי שלי לבחור ללכת דווקא להצגה הזו ולא לאחרת, היה שבדיוק קראתי את הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן".

האולם הפעם היה גדול מעט יותר והיו בקהל קצת יותר אנשים (בערך 30) ובניגוד לחדר המלון המאולתר, זה היה אולם של ממש, אם כי לא אולם תיאטרון, אלא מרתף/אולם של מלון Carlton.

הירידה לקומת המרתף, הלמה את נושא ההצגה, שכן ירידה אל עבר מקום חם ולח שלא היה בו מיזוג אוויר (באופן בולט לקרירות הנעימה בחוץ), הייתה משולה לירידה לגיהינום המתואר בהצגה לוליטה.

העיבוד של ההצגה היה מצוין!

ליווי מוזיקה חדשה יחסית (למשל השיר Sweet dreams הן בביצוע של marilyn manson והן בביצוע של eurythmics ועוד כל מיני שירים מוכרים בחלקם) תרם.

"מחשבות" מוקלטות מהיומן של Humbert היו דרך מעניינת להציג.

ומשחק משובח של כל ארבעת השחקנים פשוט הפך את ההצגה לחוויה.

את אותו יום אם כן, אוכל לומר שהיה יום הצגות משובח, מהמופע בכלא בבוקר, דרך המדריך לטרוריסטים ועד לוליטה.

וזה הזמן לדלג ליום שאחרי, ה-14 באוגוסט.

הלכתי לבקר בטירה של אדינבורג, אותו מבצר שהוא נקודת ציון בולטת בעיר.

מחיר הכניסה הוא 10.30 פאונד (כל 10p זה 80 אגורות בערך, אז זה כל פני נחשב) ואין הנחות לסטודנטים (Booooooooo).

המחיר די יקר ולא מוצדק לטעמי את הסכום. אך בכל זאת, יש במקום לא מעט דברים לראות.

למשל, אפשר להיכנס למבנה ההנצחה לקורבנות מלחמת העולם הראשונה – "The Great War" (באופן אירוני, אפשר לתרגם במקום "המלחמה הגדולה" ל"המלחמה הנפלאה"), שלאחר זמן לא רב "שודרג" כדי שישמש גם להנציח את הנופלים הסקוטים בסיבוב השני של המלחמה, כלומר במלחמת העולם השנייה.

זה בדיוק המקום לציין שבכל כפר קטן אליו הגעתי בסקוטלנד, מצאתי אנדרטה המנציחה את נופלי המלחמה הראשונה, עם לוחית המוסיפה את שמות נפולי המלחמה השנייה, אולי כי לא חשבו שכה מהר יהיה צורך בעוד הנצחה.

כל כפר בסקוטלנד, קטן ככל שיהיה, איבד רבים כל כך מבניו בעשור השני של המאה הקודמת ואחרי זמן קצר כל כך שוב אבדה שורה ארוכה של בנים.

וזה חוזר במקומות רבים כל כך באירופה.

לא פלא אפוא שלאחר מכן חששו מדינות אירופה להיכנס לעימות בינן לבין עצמן. לדעתי, זה לא רק הנשק הגרעיני שהביא שלום כפי שלעיתים אומרים, אלא הטראומות הללו שלא הביאו לדבר זולת מוות.

עוד דבר שניתן למצוא במתחם הטירה הוא המוזיאון של יחידת הפרשים הסקוטית, שהפכה ברבות הימים ליחידה משוריינת (מאז מלחמת הבוריה – 1899-1902, לא נעשה שימוש צבאי של ממש בסוסים, לפחות בצבא הבריטי).

המוזיאון נחנך ביולי 2006, מה שאומר שהוא נראה חדיש ויפה.

מוזיאון נוסף ברוח דומה שגם קיים במתחם הוא מוזיאון הצבא הסקוטי, שנותן הסבר שיתכן ומשכנע הרבה אנשים ויתכן והוא נראה להם הסבר לא מספק, כפי שהוא נראה לי, לגבי הנכונות של סקוטים רבים להקריב את חייהם במלחמות השונות (ובכן, אני מניח שזה עניין של תפישה עצמית. לי המקום נראה מרוחק ושקט, אך יתכן מאוד והם רואים עצמם חלק אינטגראלי מבריטניה ולכן מרגישים צורך להגן על המולדת).

לי, הסבר שיוצא מנקודת הנחה שהמצב הקיים הוא טוב ולכן היה טוב לפעול בעבר כפי שפעלו, נראה הסבר מעגלי משהו.

מה למשל היה רע לסקוטי הטיפוסי, אם נניח היה תחת חסות גרמנית (או כל מדינה אחרת שאינה הממלכה המאוחדת)?

חלק אחר ששווה אזכור בטירה הוא הכלא (כן, שוב אני ובתי הכלא. כנראה שהייתי אסיר בגלגול הקודם).

יש מספר חלקים בטירה ששימשו לכליאה בתקופות שונות.

אחד מהתקופה הוויקטוריאנית (נסגר בשנות ה-30 של המאה העשרים) ואחר שימש בתקופת מלחמת העצמאות האמריקנית לכליאת שבויי מלחמה מהצבאות שלחמו בבריטניה (למשל צרפת, ספרד וארה"ב).

מצאתי אירוני למדי את הנתון שהוצג שם לגבי התזונה בכלא, לפיו לאסירים האמריקנים הוקצב מידי יום פחות מזון מאשר לאסירים מהמדינות האירופיות, זאת משום שהאמריקנים הוגדרו כ"פיראטים".

הגדרות שונות, מובילות לתנאי כליאה שונים.

האירוניה בדבר, היא שלאחר מעט למעלה ממאתיים שנה, אלו האמריקנים שהגדירו לוחמים שלחמו נגדם באפגניסטן כ"לוחמים בלתי חוקיים" ולכן כלאו אותם בכלא גוואנטנמו שבקובה, וכפועל יוצא מזה שחוקי ארה"ב לא חלים במקום, הם זכו לתנאי כליאה גרועים יותר מאשר "שבויי מלחמה".

איך שגלגל מסתובב...

ישנם בטירה עוד חלקים. לא בכולם ניתן לבקר.

כך למשל בלב המבצר, ישנו בסיס צבאי של אחת מיחידות הצבא הבריטי.

השילוב הזה בין אתר תיירות אזרחי לחלוטין לבין בסיס צבאי, מלבד זה שהוא מזכיר שמדובר במבצר אשר שימש במשך השנים כמעוז של הכוחות ששלטו על העיר, מזכיר מדינה קטנה במזרח התיכון, בה במקומות מסוימים אפשר לראות נחילי חיילים גודשים אזורים שלא הייתה רוצה לראות בהם חיילים.

יחד עם זאת, בבריטניה לא מדובר באלפי חיילים (כמו נגיד קניון עזריאלי בשעות מסוימות).

ב-12 בערך, אחרי כמה שעות טובות בטירה, הלכתי לי דרך High street, שם מתקיימים מופעי רחוב רבים לכבוד הפרינג', אשר על חלקם התעכבתי מספר דקות.

הגעתי שוב למקום בו ניתן לקנות כרטיסים בחצי מחיר.

ביום הזה, בניגוד ליום שקדם לו, היה תור לא קצר.

חיכיתי בסבלנות כחצי שעה, בטרם הגיע תורי.

ובזמן שעמדתי ודיברתי עם המוכרת, במהלך ביצוע ההזמנה, קרסה מערכת המחשב שלהם!

למי שזוכר, מערכות המחשב קרסו גם כשהייתי בארמון בקינגהאם.

או שמערכות המחשב בבריטניה מזופתות או שלי יש ביש מזל רציני.

ההסבר הרציונאלי לקריסת המחשב מאוד פשוט – מיקרוסופט!

זה המקום לציין שמערכת הזמנת הכרטיסים של הפסטיבל התבססה על מערכת ההפעלה שעדיין לא הושקה של מיקרוסופט – Windows Vista.

ליד המקום בו קונים כרטיסים בחצי מחיר, יש אוהל הזמנות ממוחשב, כולו על טהרת מערכת ההפעלה ויסטה, כך שיצא לי קצת "לשחק" איתה. קשה היה לי להתרשם יותר מידי מהשימוש החפוז. אבל בלט שמחשבים רבים לא עבדו ועובדת של המקום עשתה ביניהם סבב על מנת לאתחל את המערכת.

וכך, עם מערכת הפעלה לא מושלמת (ומערכות הפעלה של מיקרוסופט לעולם אינן מושלמות, גם לאחר שמשיקים אותן) שקרסה לכל צוות הקופאים והקופאיות, חיכיתי יותר מחצי שעה עד שהמערכת תתאושש...

בינתיים הספקתי להבין מהמוכרת, באופן לא מפתיע, שזו לא הפעם הראשונה שהמערכת קורסת להם והתופעה חזרה כבר מספר פעמים.

אין סיפוק שמערכת ההפעלה החדשה, שהלוגו שלה התנוסס בכל חור, זכתה ליחסי ציבור מצוינים אצלי ואצל יתר הלקוחות שהמתינו שם בתור, בשמש.

אז צר לי לאכזב את אותם תמימים שחשבו שמערכת ההפעלה של מיקרוסופט תביא עימה יציבות...

אך מה אני מקטר על מערכות הפעלה?

הבה נספר על ההצגה הראשונה שראיתי באותו יום, העוסקת בבלוגים (הרגשתי מעט פתטי כשהלכתי להצגה, רק כי היא עסקה בבלוגים וכי לי יש בלוג, אבל חשבתי שכך זה גם יהיה עבור רוב הקהל ולכן התנחמתי באותה צרת רבים שהיא נחמת טיפשים).

שם ההצגה: "Bloggers – Real Internet Diaries" (חלק מהשחקנים תוכלו לראות בתמונה שבכתבה הזו בביביסי).

ההצגה מגוללת את סיפוריהם של עשרה בלוגרים בריטים, המגולמים על ידי חמישה שחקנים ושחקניות ונטען כי רק השמות והמקומות שונו מעט, על מנת למנוע פגיעה אפשרית בכותבים.

חלק מהדמויות היו של אנשים מבוגרים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, אחרים בני נוער מתבגרים.

לכל הדמויות קו מסוים בחיים, טוויסט לא מפתיע בחיים ופתרון, גם אם חלקי, לבעיות שהעלו בבלוגם.

כולם נוגעים בסקס מזוויות שונות. חלקם מציגים זאת בצורה בוטה, אצל אחרים מדובר בתמהיל של פנטזיה ומציאות.

מאוד מזכיר את סוגי הטיפוסים שיצא לי להיתקל בהם בשיטוטים שערכתי בבלוגוספירה הישראלית.

וכאשר צופים ומתבוננים בבלוגים על במה, לא קוראים, אפשר להגיע לתובנות מעניינות מאוד לגבי האנשים שכותבים בלוגים.

הדבר שקופץ מיד לעין, שלא משנה עד כמה הדמויות על הבמה היו שונות זו מזו בעולמן, לכל אחת מהן היה עולם משלה והוא היה הדבר היחיד עליו דיברו.

ההתעסקות ב"אני" של כותבי הבלוגים, כחלק מהחוויה האישית שהם מעבירים בכתיבה היא החוט המקשר הבולט ביותר.

כל דבר שהיה מחוץ לעולם של הכותבים, לא נכנס לבלוג.

זה מאוד הגיוני כמובן שכאשר אנשים כותבים, הם יכתבו על עצמם. אך כמובן ישנן אפשרויות אחרות שלא מצאו ביטוי בהצגה והן באמת נדירות בעולם האגואיסטי של הבלוגים. נכון, הבחירה של הבלוגים שהומחזו הייתה מודעת ושמה דגש על הסיפורים האישיים, שהם כביכול המעניינים.

אך אחרי צפייה של למעלה משעה, הבנתי שזה בדיוק מה שאני לא מחפש בבלוגים, לפחות בדרך כלל.

אחרי ההצגה, הלכתי לקנות לאלי קסילופון עץ שראיתי יום קודם לכן, אך לא הספקתי לקנות, כי סגרו את החנות (ואגב כך ביקשו ממני לצאת) כשתי דקות לאחר שנכנסתי.

המוכר זיהה אותי ואחרי שאמר Welcome, מיד תיקן ואמר "Welcome again".

מסתבר שלא שוכחים אותי כל כך מהר.

תוך כדי שארזו לי את המתנה, אמרתי שאני מקווה שלא יחשבו בשדה התעופה שהקסילופון הוא נשק סודי.

אז, התחלנו המוכר, מוכרת שהייתה שם ואנוכי להריץ בדיחות על המצב האבסורדי אליו נקלעה בריטניה, בעקבות פרשת החוטפים עם הנוזלים, בו כל בקבוק משקה הוא נשק.

בחצות הליל הלכתי למופע שנקרא: "The Electric Cabaret", שכפי שהמנחה בו אמר "הוא לא קברט וגם לא בדיוק חשמלי.

אז מה זה כן?

מדובר במופע סטנד-אפ שנמשך עד בערך רבע לשתיים וכלל, נוסף על המנחה ששיחק חנון ועשה כל מיני שטויות, שלושה סטנדאפיסטים – אחד וולשי משעשע למדי (למשל, הוא סיפר שכאשר הגיע לעיר קארדיף בגיל 14 הוא נשדד והתחנן בפני השודדים שישאירו לו כסף לרכבת ולאחר שהסיפור התגלגל, נותרו שני פאונדים שהם יכלו לשדוד ממנו, וגם עליהם הוא התמקח. כאשר הוא שאל אם יש עוד זרים והרמתי את היד ואמרתי שאני מישראל, הוא שאל אם יש אנשים מלבנון. כאשר איש לא הרים את היד אז הוא אמר "אני בעדכם" ואמר שהוא לא אוהב לדבר על פוליטיקה), השני שיחק פסיכופט חנון שמעוניין להכין סרט על תסריט שכתב (הוא הזכיר לי את זידאן במובן מסוים) והוא הפעיל מספר אנשים בקהל והשלישי היה בחור שסיפר כמה חייו אומללים, עד כמה הוא ביש מזל והוא דן על מילים גסות בשפה האנגלית (לידיעתכם המילה Cunt נבחרה יל ידי הרוב כמילה הגסה ביותר. מעניין מה עמנואל קנט היה חושב על זה).

אפשר לומר שיום המחרת, ה-15 באוגוסט 2006, היה היום האוריינטאלי של הטיול שלי.

התעוררתי מעט לפני השעה תשע, עדיין קצת עייף מליל אמש והלכתי למוזיאון הלאומי של סקוטלנד ואחריו למוזיאון המלכותי, שניהם מחוברים ללא הפרדה של ממש ביניהם והכניסה חופשית חינם אין כסף לשניהם (למעט תערוכה מתחלפת שהייתה שם, שלא נכנסתי אליה).

התרשמתי מהמוזיאון מאוד לטובה.

המיצגים הרבים הקשורים להיסטוריה של סקוטלנד, הן הנוצרית והן הפרה-נוצרית, הן הממצאים הגיאוגרפיים והן הפליאונטולוגיים, כולם היו מרתקים.

אהבתי גם את החלקים שלא עסקו בסקוטלנד, אלא דווקא במזרח הרחוק – סין, יפן וקוריאה.

במובן מסוים, זה עשה לי קצת סדק, גם אם מלאכותי, לגבי דברים שראיתי לפני שנתיים.

מצאתי עצמי בוהה לא מעט בכלי חרסינה מצוירים, כפי שאני אוהב. גם בכדים קורינתיים לא חסכתי מבטים, כאשר הייתי באזור שהציג אמנות יוונית עתיקה.

וגם ימי הזוהר של האסלאם והמגוון התרבותי שהתפשטות האסלאם הביאה עימה החל מהמאה ה-7 הייתה מרשימה.

ביליתי כמה שעות במוזיאון, עד אשר דחפתי עצמי החוצה בכוח, כי בכל זאת היו לי עוד כמה דברים לעשות.

אכלתי צהריים במסעדת "אכול כפי יכולתך" סינית.

היה שפע מזון גם בעבור לא-אוכל-חיות שכמוני.

מוזר רק שמכנים מסעדות מהסוג הזה מסעדות "אכול כפי יכולתך", שכן אני תמיד נמנע מלבלוס עצמי למוות במקומות מהסוג הזה ואני אוכל כמחצית מיכולתי, אולי מעט יותר, כי אם אוכל באמת כפי שאני מסוגל, ודאי ארגיש לא טוב ואתקשה לתפקד ולכן אני מקפיד לאכול פחות מכפי יכולתי.

השם המתאים לדעתי למסעדות כאלה הוא "מסעדות-אכול-קצת-פחות-מכפי-יכולתך".

מעניין אם זה יתפוס...

אחרי הארוחה שהייתה אמורה להספיק לי עד שאגיע ללונדון בלילה, הלכתי למסגד המרכזי של אדינבורג כדי לחזות בתערוכת האסלאם שנמתחת על פני כל חודש אוגוסט והיא קונטרה לפרינג' ויתר הפסטיבלים באותה תקופה.

התערוכה התקיימה באחד האולמות הסמוכים לאולם התפילה של המסגד. על הקירות היו תמונות של מסגדים מרחבי העולם וטקסטים באנגלית המסבירים על הדת המוסלמית, על המאמינים, על הנביא מוחמד (שאלוהים יברך אותו. טוב, זה הופיע בסוגריים בכל מיני וריאציות אחרי כל פעם ששמו הופיע. אולי בערבית זה נשמע בסדר, אך באנגלית זה נקרא זוועה), על יחס האסלאם לדתות אחרות וכן הלאה.

היה מעניין במיוחד לראות כיצד מה שהוצג במוזיאון הסקוטי, בו ביקרתי בבוקר, ככיבושי האסלאם במאות הראשונות לספירת ההיג'רה, הפך בערוכה שבמסגד להתפשטות שלווה ונחמדה של דת שאנשים קיבלו כי הבינו עד כמה היא טובה ורודפת שלום.

התאריכים אותם תאריכים, האירועים אותם אירועים ונקודת המבט כל כך שונה.

מעניין, אך לא מפתיע, היה לראות את הבחירה של מארגני התערוכה בהצגת הקטעים רודפי השלום באסלאם ולא נגיד אלו הקוראים להשליט את דת האסלאם בחרב (זה היופי בכל דת מורכבת עם טקסטים קדושים ארוכים – אפשר למצוא איזה חומר שרוצים ולהציג אותו, בהתאם לצרכים).

לא מספרים למשל על סכסוכים ומתיחויות שבין פלגים שונים באסלאם, אלא רושמים על פלורליזם דתי ועל מאמינים מכל קצוות תבל, משלל גזעים, לאומים, מדינות וצבעים.

נשים על פי האסלאם נחשבות שוות בנשמתן בפני אללה כמובן (זה אגב לא שונה מהנצרות והיהדות, למיטב ידיעתי) ועל כך תואר בהרחבה בפלקט שעסק ביחס האסלאם לנשים.

יש לכם דוגמאות סותרות, נכון?

כל דוגמא שתביאו שעשויה להפריך את התזה לגבי היחס ההוגן כלפי נשים, היא בעצם דוגמא למימוש קלוקל של האסלאם וביצוע פעולה לא אסלאמית (זה נכתב לגבי קודים של לבוש במדינות אסלאמיות מסוימות, אך זו תשובה קלה ופשוטה).

האסלאם, בדומה ליתר הדתות המוכרות לי, מתוארת כדת סובלנית וטובה שחלק מהאנשים לא מפרשים נכון.

אני נוטה להסכים ומצרף לכך גם את היהדות והנצרות, שלאורך ההיסטוריה קיימות דוגמאות של אנשים שבשל האמונה בדתם רודפת השלום, עשו מעשים מאוד לא יפים.

נשאלת רק השאלה אם הדת היא דבר כל כך חיובי שבשמו נעשים כל כך הרבה דברים שליליים, לשם מה לנו דת?

נשאיר שאלה זו פתוחה לבינתיים.

את השאלה מדוע לאסלאם יצא בשנים האחרונות שם רע פתרו בדרך קלה.

יש פוליטיקאים שמרוויחים מזה, עיתונים שגם עושים מזה רווח ועוד שורה של גורמים.

עם החלק הזה אני נוטה להסכים. למרבה הצער, אני חושב שמוסלמים רבים ברחבי העולם הם קורבן של אותן נסיבות שמובילות לאנטישמיות.

יחד עם זאת, ישנה בתשובה הזו התעלמות מכוונת ממפגינים אלימים על "העלבון" שהסבו הקריקטורות של מוחמד בדנמרק, ממחבלים מתאבדים ומרשתות טרור שבשם האסלאם עושות מעשים אלימים, בין אם נגד לא-מוסלמים (הציונים והצלבנים כמובן) ובין אם נגד מוסלמים (אם הם מפלג מתחרה, כפי שקורה בעיראק בימינו למשל).

בחלק אחר של תערוכת האסלאם, הוצגה "רשימת ההישגים של האסלאם", בין היתר במדע – כימיה, מתמטיקה ואסטרונומיה.

אני מניח שזה כתשובה לאותם מקטרגים שטוענים שהאסלאם לא תרם דבר במאות האחרונות (טענות מטופשות שלעיתים מגובות ב"הוכחות או כל מיני השוואות מדוע היהודים כן תרמו).

בעיניי זה נראה מגוחך, מהסיבה הפשוטה – לא כל מה שמוסלמי גילה, הופך להיות גילוי של האסלאם ולא כל המצאה של מוסלמי היא המצאה של האסלאם.

אני רואה באותו אופן יצירת קישור בין "הראש היהודי" לבין הדת היהודית.

ראשית, משום שהגאווה שזה נוסך, בדרך כלל מגיעה אל אנשים שכל קשר לבין דברי השבח הוא מקרי.

ושנית, משום ששיוך הישג של אדם מסוים לדת שלו עושה עוול לאותו אדם, שכן לא הכרת הדת היא שתרמה לגילוי, אלא השקידה שלו על הנושא אותו חקר.

באותה מידה הרי, אני מניח שעם קצת מאמץ נמצא כבר את מי שיציג את תגליותיו של גליליאו גליליי כהישג מדהים של הנצרות, כי הרי הוא היה נוצרי (וכידוע, גליליאו נודה על ידי הכנסייה ונחשב כופר).

לדעתי, יש לראות בדת גורם משני, לעיתים אף גורם מעכב או מפריע.

כמובן שיתכן והסובלנות של האסלאם עזרה כדי להשיג את רשימת ההישגים שהוצגה. אבל כאן ועד קישור בין השניים, הדרך ארוכה, בדיוק כמו שקישור בין יהדות לגאונות עושה חטא גדול למה שקורה בפועל.

בעודי מסתובב בין המיצגים, ניגש ודיבר איתי איש דעת שדיבר ברוגע ונינוחות ושאל אותי לשמי.

השבתי "אלעד" והוא שאל אם זה בעברית וכאשר עניתי שכן, הוא שאל "אז אתה יהודי?" ואמרתי שכן.

הרגשתי קצת לא בנוח עם התשובה שנתתי, שכן היהדות שלי היא בעיקר על הנייר (טוב, ואולי צלקת במקום רגיש), כך שאני מתקשה לראות עצמי כנציג היהדות, במיוחד כאשר מדברים על מפגשים בין דתות.

רוצה לומר: בשביל לדון על דת, צריכה להיות זיקה כל-שהיא לדת. לא?

הוא אמר שהוא שמח שבאתי ואמר לי שהוא היה רוצה לקיים דיאלוג בין-דתי, כחלק מהפעילות שנעשית במסגד בכל מקרה.

כאמור, בדיאלוג ממין זה ודאי הייתי חש שלא בנוח, שכן הוא ודאי היה יוצא מנקודת הנחה שהיהדות חשובה לי.

לכן שמחתי מאוד שיכולתי להגיד לו בלב שלם שאני מצטער, אבל יש לי רכבת בעוד כשעה ולכן לא אוכל ליטול חלק בדיאלוג.

אם אסכם את השיחה איתו, אומר שהוא היה נחמד מאוד.

הוא לחץ את ידי פעמיים, שאל לדעתי על המצב בלבנון (לא ממש הספקתי להשיב בטרם הוא ענה שמדובר בקונפליקטים פוליטיים) ודיבר בנעימות שאותי באופן אישי, כלל לא הפתיעה.

הוא הזכיר לי מאוד לא מעט רבנים ואנשי דת יהודים עימם דיברתי בעבר וכן נוצרים מיסיונרים שראיתי באותו בוקר.

תמיד הם דיברו בחביבות.

תמיד הבעיות ששויכו לדתם היו בעיות של פוליטיקאים ו/או הבנה לא נכונה של הדת וכאילו לא היו קשורות אליהם, אלא לקיצונים שעושים מניפולציה לדבר הטהור והטוב.

ואם כך הוא הדבר, מה בעצם תורמות הדתות?

מאום, מלבד תירוץ לעשות הרבה דברים רעים "לא בשמן" אך כן "בשמן" (כלומר בשם הדת).

ואולי משמעות לאנשים שזקוקים לאחת כזו בעולם נטול משמעות.

בחור מחלק פלאיירים בפרינג'

עוד מישהי שהצטלמה ברצון כדי שלא יהיה לי נעים להגיד לא למשהו שהיא חילקה

צמד לוליינים שעשו מופע לא רע בכלל

שוב לונדון

אחרי המסגד, אספתי את חפציי מהאכסניה ותפסתי את הרכבת ללונדון (גם לה היה לי כרטיס שנקנה מבעוד מועד, שכן העונה הזו צפופה).

בערך באחת עשרה הגעתי ללונדון קינגס קרוס והצלחתי לפספס כל תחתית ואוטובוס בדקה, כדי להגיע לאח שלי אחרי חצות.

מילא.

למחרת, ה-16 באוגוסט, הלכתי בבוקר לקנות לאלי את המעיל שאחותי בחרה.

לאחר מכן נסעתי ל-leicester square, בתקווה לקנות בהנחה כרטיסים למחזמר פנטום האופרה באותו ערב.

רק מה, ביש המזל רדף אותי בטיול הזה, אחרי שחיכיתי קצת יותר מחצי שעה בתור, התחוור לי שהמחזמר לא מציג באותו ערב.

לא רציתי לראות אף אחד אחר.

בצר לי, או בעצם לשמחתי, כי אני בטיול וכיף לי, הלכתי למוזיאון של לונדון שבסנט פול שעל פי מה התיאור ב-Time out עשה רושם של מקום שאוהב.

במקום הייתה תערוכת קריקטורות נחמדה, כחלק מהתערוכות המתחלפות.

וגם התערוכה הקבועה יפהפייה ומציגה את התפתחותה של לונדון מאזורי ציד של שבטים פגאניים נודדים, דרך פרובינציה רומית ועד ימיה כבירת האימפריה הגדולה בעולם.

כל כך אהבתי להתבונן בתמונות ישנות ומספר סרטים שצולמו ב-1896 ומראים את הווי העיר אז.

האופנה התחלפה מספר פעמים, האנשים זקנו ומתו. אבל הפרינציפ אותו פרינציפ.

ביציאה מהמוזיאון, תפסה אותי מישהי שעשתה סקר לגבי הקהל שמבקר שם.

היו לי כחמש עד עשר דקות פנויות, אז הסכמתי להשיב, בניגוד להרגלי (קשור להערה בונה שקיבלתי בעבר, לכך שאם לא מדובר בגוף כלכלי, אפשר לשקול לעזור על ידי השתתפות בסקר, שכן מדובר בטובת הכלל ולא בטובת אותו גוף בלבד).

וכך, מצאתי עצמי מספר שהפעם האחרונה בה הלכתי למוזיאון הייתה יום קודם לכן, שבכלל ביקרתי בלא מעט מוזיאונים בתקופה האחרונה (ממש חיית מוסיאונים) ובתוך המוזיאון אני הולך על  פי רוב לפני הסדר הכרונולוגי של המיצגים ומתמקד על מה שנראה לי מעניין.

וכמובן, איך לא, נתתי ביטוי לאהבתי הגדולה ביותר במוזיאונים – כלי פורצלן, כי כאשר נשאלתי מה הכי אהבתי במוזיאון, סיפרתי עליהם באריכות וגם ציינתי שאני אוהב להתבונן בתמונות וסרטונים עתיקים.

מסנט פול נסעתי ל-White city, שם נמצאים אולפני ה-BBC, בהם תוכנן לי סיור כשבועיים לפני (אתם יכולים גם בהתרעה יותר קצרה).

הסיור לוקח כשעה.

היה מאוד נחמד. בקומפלקס הענק הזה עובדים כ-8,000 עובדים (לא בבת אחת). 250 כתבים פזורים ברחבי העולם. המבנה בנוי בצורת סימן שאלה. יש בו אולפנים שנראים כמו האנגרים ענקיים מלאי פנסים בתקרה ורשתות גריד על הרצפה כדי לקבוע את המיקום המדויק.

היו כל מיני שטויות שנועדו להלהיב אנשים שלא ראו מימיהם איך עושים תוכנית טלוויזיה, כמו מסך כחול, תוספת אפקטים קוליים וכדומה.

זה לא הלהיב אותי במיוחד. יותר אהבתי את חדר החדשות הענק עם שפע הפעילות שבו.

אומר כי ה-BBC World המשודר מחוץ לממלכה המאוחדת, שונה באופן מהותי מזה בבריטניה. הן התכנים שונים וגם יש בו פרסומות.

מאכזב למדי.

חוץ מזה, דיברו שם גם על יותר מידי הפקות מקור בריטיות, שחלקן באמת נודעו בעולם, אך חלקן נותרו באי הבריטי וטוב שכך.

אבל בקיצור, מאוד מומלץ לכל מי שמגיע ללונדון ותוהה אלו דברים מעניינים אפשר לעשות (ובחינם)....

לאחר מכן נסעתי לנוטינג היל, והסתובבתי ליד העבודה של אח שלי, בטרם הוא יסיים את מלאכתו.

באזור ישנם לא מעט בתים יפים, אשר חלקם מאכלסים שגרירויות זרות.

בין יתר השגרירויות שיש שם באחד הרחובות, נמצאת השגרירות הישראלית.

מחוץ לשגרירות הישראלית עומדים שוטרים בריטים חמושים, ישנם מחסומי בטון ויש שלטים בהם נכתב כי אסור לצלם.

יש לזה סיבה טובה מאוד!

בניין השגרירות הישראלית בלונדון, הוא המכוער ביותר ברחוב, למעט בניין הבטון של השגרירות הצ'כית.

אל תשלו את עצמכם. עדיין מדובר באחד המקומות היקרים בלונדון ומדינת ישראל שופכת שם כספים רבים. פשוט בחרו בניין שעוצב שלא בטוב טעם.

ועוד סיבה לסידורי הביטחון, אם כי ודאי משנית, היא כי בפעם האחרונה שירו בשגריר ישראלי בלונדון, ישראל השתמשה בזה כתירוץ לצאת למלחמה בלבנון.

מצד שני, תמיד אפשר למצוא סיבות אחרות...

ההיסטוריה חוזרת, גם אם בווריאציות מעט שונות.

בכל מקרה, קצת עצוב לי שישראל, אחרי כשישים שנה אחרי הקמת המדינה, נמצאת בספרה אחרת מזו של יתר השגרירויות והיא מאובטחת כאילו הייתה מבצר בימי הביניים.

די במהרה, אח שלי סיים את עבודתו.

הלכנו לאכול גלידה איטלקית מצוינת ואז הלכנו ל-V&A אשר פתוח בימי רביעי עד מאוחר ויש בו תערוכות מתחלפות (בתשלום כמובן) והפעם הייתה תערוכה שרצה עד ה-28 באוגוסט (אני בספק אם תספיקו), בה רואים את התמונה המפורסמת של צ'ה גווארה עם הכומתה, שצולמה ב-1960 על ידי Alberto Korda והפכה עם השנים לסמל המתנוסס בכל כך הרבה מקומות.

בתערוכה מגוללים את ההיסטוריה של הצילום, אופן הפרסום והתפוצה שלו ולבסוף מציגים וריאציות שונות שנעשו לו במרוצת השנים ברחבי העולם.

היה מרתק לראות כיצד תמונה אחת שצולמה באחד מעשרות אירועים פוליטיים דומים, שימשה כל כך הרבה אנשים שתמכו ברעיונות מנוגדים לאלו שצ'ה בעבורם.

העיתוי בו ביקרתי בתערוכה, אחרי הניתוח של פידל קאסטרו, היה מקרי, או כך אני רוצה להאמין.

קסטרו, בניגוד לגווארה, סירב למות יפה וצעיר עם מיתוסים רבים הנרקמים סביב דמותו.

ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי ה-17 באוגוסט, היום האחרון של הטיול שלי.

בעקבות התגובה הראשונה כאן, החלטתי ללכת למוזיאון של צ'רצי'ל (Cabinet War Rooms). נוסף על כך, כידוע הכינוי ווינסטון צ'רצ'יל כבר דבק בי, אז בכלל הרגשתי חובה.

המוזיאון, נמצא בווסטמינסטר, די קרוב לפרלמנט.

מהבונקרים בו נמצא המוזיאון, ניהלו קברניטי בריטניה את מלחמת העולם השנייה. נוסף על חדרי המלחמה שאמורים להנציח את המקום כפי שנעזב בשנות הארבעים, יש במקום מוזיאון המוקדם לאיש ופועלו.

אחד הפרטים המעניינים בביוגרפיה של צ'רצ'יל, הוא העובדה ששירת ככתב צבאי (ואגב נפל בשבי הבורים וברח ובשל כך התפרסם).

אני זוכר שאחת ההכפשות הנוראיות נגד אולמרט לפני הבחירות הייתה שהוא שירת ככתב צבאי (היו עוד כמה הערות שניסו להדביק רפש ורבב על בני משפחתו).

קראתי פרטי ביוגרפיה צ'רצ'יליאנים וחשבתי לעצמי שאחרי הכול זה משעשע.

זה לא שאולמרט שווה משהו. מעולם לא טענתי כך. אבל כתב צבאי בהחלט יכול להיות אסטרטג גאון.

מעניין אם מי שטרח לכלול את פריט המידע הזה מהרזומה אולמרט, הכיר את עברו של צ'רצ'יל.

זהו. זה היה אתר הביקור האחרון שלי בטיול הזה.

משם נסעתי לעבודה של אח שלי, לקחתי את התיק וכן עגלה חדשה לאלי.

הגעתי לשדה התעופה כשעה ושלושת רבעי השעה בטרם הטיסה (Central line הוא איטי מהשטן) וקצת חששתי, שכן צפיתי עומסים.

בעת שהמתנתי יחד עם עוד אנשים לצ'ק אין, עברה דתייה מוזרה וביקשה כסף לצדקה.

שמעתי מה שהיא ביקשה וכך, כאשר היא הגיעה אליי אמרתי לה "אני מעדיף לתרום לאל-קעידה ולא לך" (אני אוהב להיות מרושע. תתמודדו).

היא לא ידעה מה זה אל-קעידה, מה שקצת הרס את הבדיחה, אך גרר בדיחת המשך, כי כאשר היא שאלה מה זה אל-קעידה, השבתי "ארגון הצדקה הגדול בעולם".

רק שמעה צדקה, נאורו עיניה והיא אמרה "גם אנחנו ארגון צדקה. יש לנו משרדים בירושלים ואתה מוזמן לבוא לראות".

"ירושלים?" אמרתי בטון שהתפלאתי איך לא הבחינה בציניות שבו, "אני לא מגיע למקומות נידחים כאלה. אני מסתובב רק בתל אביב, לא צפון, לא דרומה ולא מזרחה משם. מערבה כן, כי יש ים".

היא הודתה לי לאחר שהבינה שהיא לא תראה ממני כסף כמו מהאישה שעמדה לפני בתור.

ואני לחשתי באוזני אדם שאמר שזה מזכיר לו צמתים בארץ, שהם פתחו סניף בשדה התעופה, כמו Burger king....

כעבור זמן מסוים, היא שבה והציקה לאישה הזו עוד פעם, הפעם בבקשה לעשות מצווה גדולה ולעזור לבחור דתי שיש לו משקל יתר במזוודה ולקחת חלק מהדברים שלו...

הודיתי לזאוס שלא תרמתי וחסכתי עוד הצקות מהגברת.

כשהתור התקדם, היו עוד ועוד אנשים עם עודף משקל.

לאור המצב, הגדילו את המשקל המקסימאלי ל-32 ק"ג.

עדיין, היו אנשים שנאלצו לפתוח את המזוודות ולהוציא כל מיני דברים מהמזוודה.

נחרטה בעיניי תמונה של אישה דתייה פותחת מזוודה ומוציאה חמישה או שישה ספרים עבי כרס.

לא התאפקתי ואמרתי לבחורה שעמדה מאחורי בתור "טוב, אין ברירה, חייבים לשרוף את ספרי התנ"ך האלה. בלאו הכי יש לנו עוד עותקים".

כמובן, זה לא שאני מעודד שריפת ספרי תנ"ך או ספרים בכלל.

פשוט אני באמת מתקשה להבין מדוע לסחוב ספרי קודש שבאמת אין בעיה להשיג לא בלונדון ולא בישראל.

הם סבלים?

אחרי הצ'ק אין, יש כמובן בידוק ביטחוני.

הוא היה מאוד קצר. רק מורידים נעליים, עוברים דרך גלאי מתכות ועוברים בידוק ידני צמוד, בדומה לזה שהיה קיים בגרמניה לפני שנים (זו לא בדיחה על גרמנים, הם באמת קפדנים ורציניים בכל הקשור למילוי נהלים).

הבעיה שהתור אליו היה ארוך וגזל למעלה משעה.

לאור הבלגן, גם היו שני תורים וכך אני ועוד מספר אנשים בטיסה שלי הופנינו לתור אלטרנטיבי, שהתגלה כאיטי במיוחד.

וכך, כאשר עברתי את הבידוק, על השלט האלקטרוני נכתב ששער העלייה למטוס נסגר.

הגעתי למטוס אחרון (לא חביב, ראיתם שלא הייתי חביב למקבצת הנדבות).

ישבתי, חגרתי את החגורה והמטוס יצא לדרך...

נראה לי שאאמץ את עניין הכניסה המאוחרת, במיוחד כאשר אני יושב קדימה, בשורה הראשונה ותפקידי לסייע לצוות במקרי חירום.

וזהו.

היה נחמד.

אלעד

אולפני ה-BBC

הכניסה לתערוכה של צ'ה גווארה ב-V&A

נברשת ב-V&A