בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ובעודי מדבר עם חבר שכרגע מבלה מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, בארצות הברית של אמריקה, עד עוד שבוע לערך, הוא לפתע סיפר על כך שאתמול אכל פיצה, כעת הוא הולך לשירותים ויותר מרמז על הקשר ביניהם.

נדמה לי שבשלב הזה אעצור את תיאור הדברים אותם סיפר לי, שכן יש דברים שהשתיקה יפה להם. אחד מהם הוא ענייני השירותים.

אולם בכל זאת, כאשר ביקרתי בשירותים (ולצורך עניין סטנדרטי למדי, אשר גם משתנה או עץ רענן היו מספיקים עבורו), הפעם אלו שבביתי, לא יכולתי לחשוב על ההבדל בין השירותים המחוברים לביבים (צורת הרבים של ביבי ושל ביוב גם יחד, מעניין) לבין נאמר רשת החשמל.

הנה רשת החשמל מחברת את המנורה התלויה לה על התקרה מעל ראשכם כעת, באמצעות כבלים, תחנות טרנספורמציה, תחנות כוח ועוד שלל אביזרים אל המנורה שבחדרי למשל וזו שבחווילתו של ארכדי גאיידמק בקיסריה.

במובן מסוים, כאשר אתם פותחים את המנורה בביתכם, יש קשר כלשהו, גם אם אינכם חושבים עליו, ביניכם לבין כל מי שמשתמש ברשת החשמל באותה עת. ומי לא משתמש בה?

ישראל מכונה "אי של חשמל", הואיל ואין רשת החשמל בה מחוברת לזו של מדינות נוספות, כפי שהדבר נהוג למשל באירופה.

יחד עם זאת, הבית בקיבוץ, מחובר לאותה רשת חשמל, לפחות אם אינני שוגה, לה מחובר אחרון בתי המלון באילת.

כאשר אנו עוברים לרשת הביוב, אין כך הדבר.

השפכים, לפחות על פי רוב, מנוקזים כולם דרך תעלות וצינורות למתקני טיהור או לפחות טיפול.

במקרה הישראלי, כמו ברבות ממדינות העולם הלא מערביות וכפי שהיה נהוג במדינות המערביות עם הופעת ארונות המים (Water closet, ומכאן ראשי התיבות WC) עד שהצחנה העפילה על האדישות, לעיתים במקום להיות מנוקזים אל מערכת טיפול הולמת, השפכים מוזרמים אל עבר האגם, הנהר או חוף הים המקומי.

בין אם מטוהרים הם ומוחדרים כמי קולחין לקרקע או משמשים להשקיה, הרי מערכות הביוב, באשר הן, לא מחוברת בשום רמה לאומית או בין-לאומית (עם סייג קל לערים הנמצאות במספר מדינות, כמו באזל הנמצאת במשוש הגבולות – שוויץ, צרפת וגרמניה, שם לא טרחתי לבדוק האם מדובר במערכת ביוב אחת או בכמה), אלא מטופלות במסגרת העירונית או במסגרת אגד-ערים זה או אחר.

ואכן, מה הטעם להזרים מיצי צואה ושתן לאורכה ולרוחבה של המדינה?

וכך, יש הבדל ברמת הרישות בין המנורה לבין האסלה, בין המקרה לבין הכיור.

יהא חור ניקוז אמבט הג'קוזי מחובר ל-30,000 חורים כמותו באותה עיר באמצעות רשת הביוב, מנוע הג'קוזי יהא מחובר ל-300,000 כמותו במדינה באמצעות רשת החשמל.

אך גם קנה מידה קטן זה, גדול מספיק על מנת לעורר אימה ופחד בשל גודלו.

אם שירותים ציבוריים נודעים כמקום מצחין המועד להעברת מחלות אפידמיות, שכן ישבן עוקב אחר ישבן, מדוע לא נפחד אפוא מהקשר הזה, בו בכל פעם בו אנחנו מתיישבים על האסלה בביתנו, אותה אנו דואגים להבריק ולמרק בתדירות גבוהה, אנחנו בעצם מחוברת תחתינו (במלוא מובן משמעות השורש ת.ח.ת) לעוד עשרות, מאות, אלפי ורבבות העושים אותה שעה בדיוק את אותה פעולה עליה הסכמנו שלא צריך להרחיב את הדיבור (אלא אם אתם רופאים המתעסקים בתחום – גסטרולוגים, גסטרונומים או כל מיני רופאים עם שמות המזכירים מקצועות עכו"ם כאלו ואחרים)?

אם כן, בכל עיר בה תבקרו בעולם, בהנחה ותבקרו בשירותים המבוססים על מים ומערכת ניקוז, הרי אתם מחוברים אל המקומיים במקום שהם הכי פחות ציפו לו, כאשר הביטו בכם הולכים עם מצלמה תלויה על הצוואר וצחקקו לעצמם על מראה התייר שלכם.

יתכן ויש בכך משהו מלבב, מלבב לפחות עבור אנשים המתרגשים ממחוות מן הסוג הזה.

בעבורי, כך נדמה לי, מדובר במחשבות שגורמות לי לחשוב בגעגוע על אותם בורות בסין, מלאי זבובים ומעופפים אחרים, שאולי היו מן הדברים המסריחים ביותר הרחתי בחיי, אך לפחות לא קישרו אותי במחטף, מבלי שאבחין בכך, לישבנם של מיליוני אנשים אחרים.

ואגב הרהורים בדברים שלא אמורים להרהר בהם, רכבות תחתיות, ספסלים ציבוריים, תחנות אוטובוסים ובעצם כל מקום ציבורי, הם מסוג הדברים האלה.

חישבו על ספסל עליו יושב אדם שמן, רטוב ודביק מזיעה, מסריח (אתם יכולים כמובן לבחור כל תיאור אחר ובכל מקרה, אין בכוונתי להעליב אנשים שמנים, מזיעים ומסריחים. דוגמא זו נבחרה לצורך הנוחות בלבד). כעת הגעת, ראיתם את אותו אדם קם מהספסל.

היש סיכוי שתתיישבו מיד אחריו באותו מקום?

איכס!

באותו מקום בו ישב אותו אדם מטונף?

לא ולא.

לו הייתם מגיעים חמש דקות מאוחר יותר, דקה מאוחר יותר או שמא אולי האיש היה קם בטרם הספקתם להבחין בו, הרי ודאי הייתם מתיישבים באותו מקום.

וכי למה תחשדו שאך דקה לפני ישב בו אותו אדם שלו הייתם מבחינים בו הייתם מעדיפים להישאר עומדים?

הרי הסיכוי שדבר כזה יקרה, אחד למיליון הוא, כך נהוג לומר.

וכך, בכל פעם שאתם מתיישבים על ספסל, כיסא, שרפרף או כל מקום כזה, אין אתם יודעים מה עבר עליו רגע אחד לפני.

נסיעה לאורכו של קו אחד ברכבת תחתית מספיק ארוכה, תמחיש את אשר תיארתי.

תוך, נאמר, עשרים נסיעות, יחלפו במושב אחד בו תבחרו להביט, מספר לא מבוטל של עכוזים.

אנשים שונים, בגדלים, במראה, בניחוח הגוף, שלא נדבר על תכונות אופי ומחשבות אשר טורדות את ראשם בעת הנסיעה, מתיישבים, קמים ומתחלפים.

כל אחד, אדון (או גברת) המושב, כאילו היה האדם הראשון שהתיישב על הכיסא, כאילו היה זה טקס ההשקה של הספסל והוא-הוא שניפץ עליו בקבוק שמפניה מבציר משובח.

וכזה הוא גם אני.

על אף שאני מנסה להיפטר ממחשבה זדונית ואנוכית זו, לפיה כל מה שאני עושה, אני הוא הראשון, לעיתים אני חוטא בא.

וכפי שמגוחך לקבל תחושה אוונגארדית מהליכה על שביל סלול, ישיבה על ספסל מבלי להיות מודע להיסטוריה שלו, הרי יש בה מן הריקנות.

כאשר אני מתיישב על ספסל, לעיתים לא רחוקות, אני מנסה להרהר על אותם זוגות אוהבים שישבו בו לפני, לחשו זה לזה דברים שהיו אמת בשעתם, אך כיום הם שקר.

אני מעלה בדמיוני את פרצופה של אותה קשישה שישבה בו שעה לפני, כמו שאני מדמיין את המסייעת שלה שנולדה בדרום מזרח אסיה.

ואת חבורת הנערים, שיש שיכנו אותם "ערסים" ויש שתגדנה "איזה חמודים".

ועוד.

ועוד...

נדמה לי שאני מתחיל להבין אנשים אגורפוביים.

מצד שני, גם להיות בתוך הבית, כך מסתבר, לא ממש מלבב.

מה נותר?