אולמרט סוכן נדל"ן
באשר לפרסומים בעניין הנדל"ן שמכר אהוד אולמרט במחיר מופקע, שעולה בהם יותר מניחוח קל של קבלת שוחד, נדמה לי כי אין בהם הרבה חדש (דיווחים מהסוג הזה מופיעים חדשות לבקרים. זכורה לי כתבה עבת כרס על אולמרט – האיש ועסקיו שפורסמה במוסף "הארץ" טרם הבחירות וגם אז, נאמר שהפרטים בה ידועים במשך שנים. למרבה הצער, ארכיון הסיקור המיוחד של "הארץ" גרוע ולא ניתן למצוא את הכתבה, בדיוק כפי שלא ניתן למצוא את הסיקור המיוחד על עסקיהם של משפחת שרון, מה שאומר משהו על "הארץ").
לכל היותר, אפשר להגיד בקורטוב של ציניות, שיש לנו עסק עם סוכן נדל"ן מוצלח.
אפילו מאוד מוצלח, שכן עשה את עסקת הנדל"ן הרווחית ביותר באזור.
מה שיותר מטריד אותי מכך שאולמרט באופן ספציפי ניצל שררה (במקרה הזה כראש עיריית ירושלים) כדי להגדיל את הונו הפרטי, זה שאם הוא לא היה מתגלגל במקרה להיות ראש ממשלה, כנראה שזה לא היה מעניין איש.
רוצה לומר שמה שמפריע לי, שהרעש הגדול, כפי שנדמה לי, הוא על כך שהאדם הזה, הנתפס כלא ראוי (משלל סיבות יושב) על כס ראש הממשלה ולא על עצם המעשה.
המעשה, אם אני מבין נכון את רוח הדברים, הוא עניין שמקובל.
ראשי עיר המקבלים טובות אלו או אחרות, קיימים למכביר בישראל, ובשל היותם "רק" ראשי עיר, איש לא טורח לפשפש בעסקאות הנדל"ן של נשותיהם (או בעליהן. למרבה השמחה, בישראל מספר של נשים המשמשות כראש עיר, אם כי לא מספיק לטעמי).
ולראשי העיר האלה יש סגני שרים רבים...
וכמות עצומה של כל מיני אנשים שנמצאים בכל מיני עמדות במנהל הציבורי בישראל, מוניציפאלי כמו זה שברמה הלאומית, ובאופן תיאורטי, יכולים לקבל שוחד, כאשר בפועל, ישנה תחושה שחלק ניכר מהם אכן מקבל.
אמנם ראש הממשלה, אמור לשמש מגדלור המורה את הדרך הממלכתית (טוב, זה הנשיא, אבל משה קצב הוא לא בדיוק סמל התום, וגם מי שתחליף אותו לשעתיים בטקס השבעת נשיאת בית המשפט העליון – יו"ר הכנסת דליה איציק – היא קומבינה פוליטית עקומה ולא בדיוק אדם ראוי לייצג את המדינה, או שאולי כן בעצם, כאשר אנו מדברים על שחיתות וריקבון שפושים בחברה). אבל היי, הבעיה הרבה, אבל הרבה יותר חריפה מראש ממשלה אחד לא מוצלח עד עבריין.
זה לא בדיוק מעודד לשמוע שראש הממשלה אינו הבעיה, אלא סממן שלה. הרי זה מכתים אותנו כחברה, והיינו רוצים להאמין שאנחנו בסדר.
אבל עדיף להיות גלויי לב לפעמים, לא?
בכל מקרה, אין אני מצפה לניסים ונפלאות.
אין לי ציפייה שחברה בעלת צביון מסוים, תהיה "מונהגת" (הסבר על המירכאות בהמשך, בחלק העוסק ב"איראן האמיתית") על ידי מישהו שונה.
מה שצריך לעשות, הוא לדאוג ליצירת סביבה כזו ששחיתות, לא תהיה משתלמת בה מלכתחילה.
איך זה נעשה?
חוקים ואכיפתם למשל, הם חלק מהפתרון.
הקטנת פערים בין עשירים לעניים, זה עוד צעד בכיוון.
אפילו עצירה לרגע, ומחשבה על צביון החברה, שנייה לפני שמקבלים שוחד.
נכון, לא ניתן לאכוף כל חוק, כמו שיהיו שינסו לקבל שוחד גם כאשר הפערים החברתיים יהיו פחותים.
אבל אם מדברים על סבירות והיקף, הרי שזה עדיף על הרמת ידיים.
איראן האמיתית
לפני מספר ימים זכינו לקרוא התבטאויות שיוחסו לנשיא איראן לשעבר, מוחמד חתאמי, בעת שסייר בארה"ב.
בין היתר, כך על פי הנאמר, הוא הכחיש את הכחשת השואה בצורה מגומגמת משהו (וכמובן במקביל, שיחרר הצהרה על כך שהדבר לא אמור לגרוע מזכויות הפלשתינים, ובכך תרם להדגשת הקו לפיו מדינת ישראל הוקמה אך ורק בזכות השואה [כמובן שפראות השואה תרמו, אפילו תרומה משמעותית. אך זו התעלמות מוחלטת מפעילות ציונית ענפה למן המאה ה-19]) וגינה את פיגועי ה-11 בספטמבר וטען כי אינם אסלאמיים.
אני מניח שברור לכל קורא דובר עברית, שלדברים שאמר אין משקל רב במיוחד.
הצהרות פייסניות, לא מנעו מאיראן להתקדם בפרויקטי הנשק השונים בימים בהם כיהן כנשיא (אגב, ראוי לציין שמשרת נשיא איראן, אינה המשרה החשובה ביותר, שכן למועצות הדת תפקיד חשוב יותר ברפובליקה האסלאמית).
ובכל אופן, גם אם היה לתפקידו כנשיא השפעה מכרעת, הוא אינו נשיא איראן כעת.
ובכלל, הרי לחתאמי ואחמדינג'אד, אותו חבר מרעים, כפי שניתן לראות בתמונה זו, שאיני יודע מתי צולמה.
אך כאמור, אני מניח שכל קורא דובר עברית, אלא אם הוא תמים במיוחד, לא ייתלה יותר מידי תקוות במילים של נשיא איראני לשעבר, במיוחד לא כאשר הדברים נישאים על אדמת ארה"ב, על אחת כמה וכמה בחודש ספטמבר, חמש שנים לאחר שנת 2001.
ולכן, רציתי להביא משהו אחר.
מעבר לקול האחר שמשמיע חתאמי, שהוא לא הקול המאיים של אחמדינג'אד, רציתי להביא כאן נקודה, שככל הנראה לא תזכו לקרוא עליה הרבה בתקשורת הישראלית בימים אלו.
באיראן חיים אנשים!
והרבה.
אני זוכר לפני כחודשיים, יצא לי לקרוא כתבה בניו יורק טיימס, בה רואיינו אנשים מטהראן שנשאלו על דעתם על העימות בין חיזבאללה לישראל. אלו שנשאלו, טרחו להגיד שהם מעדיפים שממשלתם תשקיע בהם ולא בהרפתקאות צבאיות הרבה מעבר לגבולות. הם היו מעדיפים שכסף איראני יושקע באנשים המסכנים שבאיראן ולא במערכות הנשק של חיזבאללה.
נכון. הדעות הללו לא בהכרח מייצגות משהו, אבל הן קיימות.
וכאן, אני מעוניין להציג עוד משהו, באשר לאותם אנשים שחיים באיראן.
דרך פליקר, אני עוקב אחרי מספר צלמים איראנים. אני מאוד אוהב את הנופים הקסומים שבאיראן ובמקרים רבים אני מוצא שם פרצופים מאוד מעניינים.
וכך, דרך צלם המכונה הורייזון (נכנה אותו אופק?), הגעתי לפרויקט נחמד המציג את האיראנים האמיתיים.
אנשים, שאמנם חיים ברפובליקה אסלאמית. דתם אסלאם-שיעי ומידת אמונתם לא ידועה לי. אבל מעבר לכותרות, מדובר במיליוני אנשים שלא בהכרח מסכימים עם הדברים שמדינתם עושה, בטח לא כל הדברים.
במובן מסוים, יש בין אותם "אנשים קטנים" באיראן משהו מהמשותף עם האנשים בישראל ועם אנשים בכל מדינה אחרת.
אין להם שליטה של ממש, על אלו המתיימרים להיות אלה שמייצגים את האינטרסים שלכם.
חשבו למשל כמה ישראלים באמת מרגישים שאהוד אולמרט או מישהו מהקואליציה (וגם האופוזיציה) באמת מייצג אותם. אפילו אם הם טורחים להצביע ואפילו אם שכנעו אנשים אחרים להצביע בבחירות האחרונות "קדימה", "עבודה" או "גיל".
זה לא אומר שהם מסכימים עם הממשלה. זה לא אומר שהם מרוצים ממה שהיא עושה.
יש כאן הנחה סמויה ומוטעית לגבי הלגיטימציה של השלטון בעיני האזרחים. כל עוד המשטר לא הוחלף, מה שקרא באיראן ב-1979 במהפכה האסלאמית, הוא נתפס כלגיטימי וככזה שהאזרחים מוכנים לחיות איתו.
זו היא כמובן, לדעתי, הנחה מוטעית. הדבר היחיד שאפשר להגיד בבטחה על השלטון, הוא שעדיין לא קמו מספיק אנשים שהחליטו לשנות אותו. אין הכרח שזה יהיה במהפכה אלימה. מספיק שכל האזרחים יבינו שהם לא מרוצים ויחליטו, באמצעים שיש ברשותם, לחוקק "חוקה צודקת".
וכך, כאשר עושים דמוניזציה לאומה שלמה ולבני דת מסוימת, רק משום שכמה אנשים, שצועקים בקול שהם נציגיהם, אומרים ועושים פעולה הנתפסת כרעה, אני סבור שנעשה עוול לאנשים רבים.
ולכן, מאוד חשוב לי להציג את "האיראנים האמיתיים". אותם אנשים, שהם בדיוק כמו רוב הקוראים, לא ממש מרוצים מהמשטר שלהם, לא בדיוק חושבים שהוא מייצג אותם, אבל מטעמי נוחות ואדישות, לא עושים רבות כדי לשנות ולהחליף.
הם יכולים להיות אנשים קשישים שזוכרים עוד את הימים בהם באיראן שלט השאה.
הם יכולים להיות ילדים שובבים, בנים או בנות, שבאמת, מה הקשר בינם לבין רצון להשמיד את ישראל? הם אפילו לא יודעים היכן ממוקמת ישראל על המפה (ולא כי מחמוד אחמדינג'אד אמר שצריך למחוק את ישראל מהמפה).
אני זוכר שביקרתי פעם אחת במפגש ישרא-בלוג בקניון עזריאלי.
כל כך הרבה ילדים ישראליים רוצים להרגיש שהם מיוחד, שהם שונים, בכך שהם נפגשים, רק משום שהם כותבים באיזה אתר אינטרנט.
והנה, אופק חשף אותי למפגש צלמי פליקר האיראניים השלישי.
צלמות, צלמים, גברים ונשים עוזרים האחד לשני ואלו שסתם יושבים בצד, מתבודדים ומצלמים את עצמם.
במה שונים אותם איראנים מאשר למשל חברי פורום תרמילאים בתפוז אשר הלכו לטייל באילת או נפגשו בנצרת?
כולם בעלי עניין בנושא מסוים שבחרו להתאסף.
וכך, באיראן כמו בישראל, כמו בגרמניה, אנגליה, ארה"ב וקנדה, ישנם המוני אנשים שממשלתם לא מעניינת אותם בכהו זה.
כן. הם שומעים הצהרות לוחמניות ממנהיגיהם לכאורה, עד כמה הם ניצבים בפני איום נורא, אשר ייפגע בצביון חייהם, אם רק יתממשו.
פוליטיקאים מכאן, פוליטיקאים משם, יודעים (או שזה רק מקנן בתת המודע שלהם) שלולא האיום של הקולגות שלהם מעבר לגבול, אין להם הצדקה.
אנשי תעשייה צבאית מכאן כמו משם, יודעים שמרגע שייפסק מרוץ החימוש, הם יצטרכו לייצר מקררים. ומה מלהיב יותר, לייצר פצצה שזורעת הרס ברדיוס של קילומטר או לדאוג שהחלב והביצים בבית שלכם לא יתקלקלו?
אני מסכים. המשטר האיראני מהווה איום רציני על השלום בעולם. איום שאין להתעלם ממנו.
אך כמוהו המשטר בישראל, המשטר בארה"ב ובעצם כל צורת התארגנות, ממשלתית או שאינה ממשלתית, מרגע שצוברת יותר מידי כוח, היא איום בפוטנציה על החיים כפי שהם.
שימו לבבכם אפוא, על טהרן, על דמשק, על פיונג יאנג ומינסק. אך באותה מידה, שימו לבבכם על ירושלים, וושינגטון, לונדון, סיאול וברלין.
מכל אחת מהן, עשויה להיפתח הרעה.
אגב, לא ידעתי היכן להביא את זה בתוך הטקסט. לכן כאן תוכלו לקרוא את סיפורה של Atefah Sahaaleh, נערה בת 16 שהוצאה להורג באיראן לפני כשנתיים, בעוון אי צניעות.
לסיפור הגעתי דרך תמונתה עולה לגרדום כאן.
השגיאה של פמיניסטיות
לפני ימים מספר, עמדתי בתור לקופה במגה, כאשר בטרם סיימתי את הרכישה, עצרתי את הקופאית (אורלי שמה. טרחתי להכירו כי מאחורי כל אדם יש סיפור ומעבר לכך כמובן לא אכתוב, מטעמי צנעת הפרט) וביקשתי לברר האם אני זכאי להנחה למי פה מסוימים (מי פה – מוצר כה לא נחוץ, אך יחד עם זאת, נותן הרגשת רעננות) או לאו, שכן ליד המדף עליו המוצר הונח היה שלט שהודיע על הנחה משמעותית לבעלי קופונים מסוימים ולא הייתי בטוח אם זה תקף גם לגבי.
כאשר התחוור לי שלא אקבל את ההנחה, החלטתי שלא לרכוש את מי הפה ושאלתי היכן אוכל להשאיר אותו.
"שם על המקרר" אמרה הקופאית והצביעה על מקרר סמוך לאחסון משקאות קלים.
הואיל וידי קצרה מלהגיע למקרר ועגלת קניות חסמה את דרכי, ביקשתי מהעלמה שעמד מאחורי העגלה, כלומר קרוב יותר למקרר, להניח את מי הפה עליו, כפי שביקשה הקופאית.
לא חלפו מספר שניות והקופאית העירה לי ש"לא עושים כאלה דברים".
כאשר שאלתי "אילו דברים", הקופאית הסבירה לי ש"גבר אמיתי לא מבקש מבחורה עזרה כדי שהיא תעשה משהו שהוא צריך לעשות" (תזכורת: מדובר על לצעוד שני צעדים אחורנית ולהניח בקבוק של מי פה על מקרר).
השבתי לקופאית שאותי לימדו שמי שצריך עזרה מבקש עזרה, ללא כל קשר למין המבקש ומין האדם ממנו מבקשים.
המשכתי ואמרתי שהערות מהסוג שהעירה, הן-הן אלו שמנציחות אפליה וקיפוח נשים, שכן הן מנציחות הבדלים דמיוניים שהומצאו כדי לשמר סטאטוס מסוים לכל אחד מהמינים.
כאשר הקופאית המשיכה בשלה וראיתי שלמרבה הצער, לא תוכל לרדת לסוף דעתי, לפחות לא בזמן הקצר שעמד לרשותנו, הלכתי, שכן את הקניות שלי כבר סיימתי.
הסיפור, באופן לא מפתיע, אינו מתחיל כאן. את דעתי בעניין, לא גיבשתי בתור לקופה.
מספר שבועות לפני כן, ימים בהם רק החלו לדבר על כל מיני מחדלי מלחמה (כלומר של מחדלי המלחמה האחרונה של קיץ 2006 בצפון ישראל ולבנון, שכן מחדלי מלחמה היו קיימים משחר ההיסטוריה הצבאית), נתקלתי באחד העמודים הווירטואליים של אתר הארץ, במאמר-דעה מסוים מאת אישה דעתנית, שאת שמה הספקתי לשכוח, שעיקרו, אם אסכם במילותיי, היה שבוועדת החקירה שתחקור את מחדלי המלחמה (נקודת המוצא הייתה שהיה מחדל ושוועדת חקירה היא הפתרון הנאות כדי למנוע הישנותו) צריכה לשבת אישה, שכן היא תטה את לשון הכף מיתר הגברים-גנרלים שיישבו בוועדה זו, בכך שתביא זווית נשית.
אגב, עדכון לאחר כתיבת הטקסט – המאמר הוא של צביה ולדן. אתם מוזמנים לקרוא ולהתרשם.
קישור למאמר הדעה הזה, שלחתי למכרה המתארת עצמה כפמיניסטית ושאלתי לדעתה בעניין.
בדיון שהתפתח בינינו, שאלתי האם הזווית הנשית עליה דיברה הכותבת, ללא קשר למידת ההשפעה שתהיה לה, אכן תהיה שונהאבסולוטית, כפי שהוצג באותו מאמר.
העליתי את הטענה, ההגיונית לדעתי, שעצם היות אישה אישה, כלומר בת אדם ממין נקבה, לא בהכרח הופך את דרך החשיבה שלה פר הגדרה לשונה מגבר.
לראייה, אמרתי, שאם יביאו את דוברת צה"ל לשבת בוועדה מהסוג הזה (אין זה משנה שלא בה דובר, היא היוותה רק דוגמא), "התובנות הנשיות" שתפיק, יהיו דומות להפליא ליתר "התובנות הגבריות" בחדר. "מאידך", אמרתי, "אם יביאו גבר-זכר עם דעות שמאלניות כמו גדעון לוי, הוא יגיע לתובנות הנשיות אליהן כיוונה הכותבת".
מה שאמרתי אפוא, הוא שנעשה פה שימוש פסול ולא משכנע, לפחות לא משכנע אותי, בעניין יחסי מגדר, כאשר הדבר אינו לא לצורך.
יכלה הכותבת לכתוב באותה מידה שצריך אנשים שאינם גנרלים ואין להם השקפת עולם מיליטריסטית. היא בחרה להצמיד תווית "בעיית גברים-נשים", כי זה יותר סקסי וכי יש בעיה אמיתית אובייקטיבית – נשים, לפחות על פי מבחן התוצאה, מופלות בישראל (ובעוד מקומות רבים בעולם).
ישנם הבדלים בגין גברים לנשים. בדיוק כפי שישנם הבדלים בין אישה לאישה ובדיוק כפי שיש הבדלים בין גבר לגבר.
אותה בת שיחי, התחילה להסביר לי, לאחר קריאת המאמר, שבאמת לנשים יש תובנות שונות. בתור דוגמא, היא הסבירה לי שמה לעשות, נשים לעולם תצטרכנה עזרה בתיקון הרכב ועוד כל מיני דברים כאלה, כי יש להן פחות כוח פיזי.
אני מוכרח לציין שדבריה קוממו אותי.
לא רק כי הנה, אני קורא על בחורה שכאשר יש נקר בגלגל, היא משטחת על הארץ ומתעסקת עם החלפתו תוך כדי התלכלכות בגדיה בגריז.
אלא כי בדיוק כפי שיש גברים שהם מוסכניקים, יש בנות שהן מוסכניקיות.
אני לא מסוגל לטפל במנוע של רכב ויש רבבות נשים שכן.
מיליוני בנות בעולם, מתאמנות בקביעות בחדר כושר. לא מעטות מתוכן מרימות משקולות והן חזקות ממני, בכך אין לי ספק.
שיאי העולם לנשים בריצות למרחקים שונים, בדרך כלל טובים מאלו שכל ספורטאי גבר מישראל. ההבדלים הפיזיים, אולי באים לידי ביטוי בקצוות.
ובכלל, כיום, לכוח הפיזי, בכלל אין משמעות. לא גבר חזק ולא אישה חזקה, יכולים להרים 2 טון על הגב ולסחוב ממקום למקום. שניהם יאלצו להיעזר בכלי רכב. שניהם מסוגלים לנהוג בכלי הרכב הזה.
אז מה ההבדל?
כאשר אמרתי את הדברים האלה ודברים ברוח דומה לאותה מכרה, היא כמובן לא יכלה להכחיש את שאמרתי.
אבל אז היא התחילה לדבר על אחוזים וכמויות.
וכאן, חזרתי לטיעון ההתחלתי, שמה שאמור לשחק תפקיד הוא לא מין האדם היושב בוועדה, אלא דעתו.
ובשיחה הזו, בדיוק כמו בזו שבאה אחרי בסופר ובעוד הרבה מאוד תקריות שהיו לי או הייתי עד להן, עלה הדבר שכל כך מרגיז אותי, והוא כמדומני השגיאה הגדולה של פמיניסטיות רבות, לפחות אלו מהגל הנוכחי.
אפשר לטעון "נשים שונות" וצריכות לקבל שוויון דווקא בשל השוני הזה. זה לגיטימי. אפילו יש תימוכין מדעיים לכך שקיים שוני בכל מיני נתונים פיזיים, אזורי פעילות במוח וגם בעין לא מזוינת אפשר להבחין בשוני הפיזי וכל ילד יודע מי נכנסת להריון ומי יולדת.
אבל...
אבל כאן בדיוק יש מלכוד.
חרף ההבדלים, כפי שהראיתי בדוגמאות שהבאתי, שהן קיצור של מקרים רבים מספור, אין ההבדלים הפיזיים הללו מחייבים. אין הם מכתיבים דעה פוליטית או חברתית כזו או אחרת.
כאשר אישה אומרת "אני אישה ולכן לא ארים את החפץ הזה", היא משרתת בדיוק את מה שבמשך אלפי שנים טפטפו לנשים, ולמרבה הצער, עדיין מטפטפים לא מעט.
השוני הפיזי, שהוא לא גדול, מחייב דיפרנציאציה בתפקידים.
מעין "הנשים למטבח, הגברים למוסך". ואלו הבלים!
ההבדלים, כפי שאני מבין אותם, מצטמצמים ליכולתן המופלאה של נשים ללדת.
מכאן גם נובע עוד הבדל – הקשר לילד והרצון לגדל אותו (עניין שנשים מסוימות, בעל-כורחן או מרצונן, מעדיפות לוותר עליו) שגם הוא מחייב פתרון הוגן שא יימנע מנשים להיכנס לעבודה ולהתקדם בה.
שאר התוספות – רגישות מופלאה, עדינות והכניסו כאן כל "תכונה נשית" שתרצו, היא תוצר לוואי של חלחול אידיאולוגיות שרוב רובן משרתות את האינטרסים של גברים מסוימים לאורך ההיסטוריה לדכא נשים, בדיוק כפי שהן משרתות נשים שמעדיפות לקבל על עצמן תפקיד סביל.
זה לגיטימי, אולי.
אבל זה לא מחייב. בטח לא את כל הנשים או האנשים.
ולכן, כאשר באה גברת לכתוב מה לדעתה צריך להיות בוועדת חקירה, שלא תתחבא נא מאחורי "התובנות הנשיות".
שתקרא לילד בשמו. היא מעוניינת בתובנות נשיות, כפי שהיא מבינה מה היא נשיות – נשיות סטריאוטיפית שעוצבה כאנטי-תזה לגבריות, כפי שחלק מהאנשים תופסים אותה.
אין היא מעוניינת ב"אמת נשית", אלא ב"אמת נשית" שתתאים לדעותיה היא.
כאמור, זה לגיטימי. אבל אין זו "נשיות", אלא כסות לדרך חשיבה מסוימת.
הצרה הגדולה בכך, כפי שאני מבין, היא שדרישה מסוג זה, להכרה באיזו הגדרה אישית שלה לנשיות כ"נשיות", גוררת עימה הרבה בעיות.
הרי אם נשים כה "שונות", מדוע אין זה מוצדק לגרוע מזכויותיהן?
זה לא שאני חושב שאם אדם שונה ממני, צריך למנוע ממנו זכויות, אבל בהנחה והייתי מחפש תירוץ מסוים, ויש רבים שיש להם אינטרס לחפש אחד כזה, הרי השוני הזה יכול לשמש כר פורה לתירוצים מן הסוג הזה.
הרי אם נשים כה "שונות", מדוע יש לנסות להיפטר מהתפיסה, המושרשת לצערי, של כל מיני תפקידים נשיים בחברה ותפקידים גבריים?
אנשים שונים אחד מהשני. יש נשים שדומות לי יותר מאשר חלק ניכר מהגברים, כפי שיש גברים שדומים לנשים אחרות.
השוני הוא בין אנשים, בין אדם לאדם (כמו אותה קלישאה על כך ש"כל אחד מיוחד בדיוק כמו כל אחד אחר") ולא בין מין למין.
לאנשים אין שליטה אם ייוולדו גבר או אישה, עם צבע עור זה או אחר, ביבשת בה ייוולד וכן הלאה.
הואיל ואין להם שליטה, ראוי ונדמה לי כי זו אף חובה מוסרית, להעניק להם את אותו שוויון הזדמנויות. למרבה הצער, זה רחוק שנות דור מלהיות כך, אם אי פעם יהיה.
ברגע שמבקשים לקבל הגדרה מסוימת המבדלת את האנשים ומעניקה להם לכאורה תכונות מחייבות, כל הבסיס לשוויון, כך נדמה לי, מתערער.
ומבלי לשים לב, נדמה לי שזה מה שאותה קופאית בסופר, בדיוק כמו אותה כותבת פמיניסטית, כמו אותה מכרה שלי, מעוניינות להשיג, בתום לב, לפחות כך אני מאמין.
שנות השמונים הנוראות
מי שיביט על הקליפ של השיר החביב Fragezeichen (סימן שאלה) של ננה (Nena) יבין מדוע צריך לתמוך בחוק שיורה על כליאה (הייתי כותב הוצאה להורג, אבל אז הייתי סותר כמה דברים שאני מאמין בהם) של כל מי שעבד כספר בשנות השמונים!
נימוסים ברוח התקופה
כאשר הטכנולוגיה מתחלפת או שהאופנה משתנה, נהוג לשמור מנהגים מהעבר שהיו נכונים בטרם הבשילה הטכנולוגיה החדשה.
כך למשל, חוקי התנועה שהיו יפים לכרכרות רתומות לסוסים, התאימו יפה גם למכוניות ורק אחרי זמן מה, עברו עדכון, כדי להתאים לכלי רכב המסוגלים לדהור במהירות תלת ספרתית.
והנה, אם בעבר שיחות בינלאומיות התקיימו באמצעות הטלפוניה המסורתית, היום שיחות טלפון ממדינה למדינה מתקיימות, לפחות בחלקן, באמצעות רשת האינטרנט.
טכנולוגיה של תוכנות כמו סקייפ, מאפשרת לדבר כאילו היה המחשב המגובה במיקרופון מכשיר טלפון לכל דבר.
יחד עם זאת, כפי שהמכונית הייתה כרכרה ללא סוסים מטנפים (ומצד שני הביאה עימה זיהום אוויר רב), אך עוד הרבה מעבר, כך גם הסקייפ, הוא טלפון לא טלפון (אלא אם רכשתם אחד שמתחבר ל-USB), אך הרבה מעבר.
סקייפ מאפשר משלוח קבצים, התכתבות, שיחות ועידה מרובות משתתפים, שיחות וידיאו ועוד שלל פיצ'רים עד לפני שנים לא רבות נראו בגדר חלום עתידני.
אחד הדברים הטריוויאליים, אך בעיניי היפים ביותר, הוא האפשרות לחפש ולמצוא אנשים, כך סתם, על ידי חיפוש פרמטרים מסויים.
כבת-כלאיים של תוכנות המסרים המידיים (IM), סקייפ משלבת את האפשרות הזו.
בתוכנות המסרים המידיים, מקובל היה לשלוח מסרי שלום לאנשים זרים לחלוטין, על מנת לפצוח בשיחת חולין שלעיתים הניבה חברויות, נישואין או סתם ידידים מכל קצוות תבל.
פה לדעתי טמונה בעיה, שכללי הנימוס הבלתי כתובים, טרם נתנו עליה את הדין.
האם כאשר מחפשים ידידים חדשים בסקייפ, יש לנהוג בשיטה הטלפונית או שמא שיטת המסרים המידיים היא העדיפה?
כפי שזה נראה נכון לעתה, צורת פתיחת השיחה הדומיננטית היא על ידי משלוח הודעה.
למרבה הצער, במקביל מתקבלות גם לא מעט הודעות זבל פרסומיות.
אך יחד עם אותן הודעות טקסטואליות, לא אחת, כאשר אני ב-Skype me mode, ה"טלפון" שבמחשב שלי מצלצל.
בטרם אני עונה, בד"כ אני מקפיד לראות אילו פרטים בחר המשתמש לספר על עצמו (מהיכן, גיל וכדומה).
לא שאני בררן יתר על המידה. אך ניסיון העבר לימד אותי שאנשים ממדינות מסוימות, לא בדיוק מעוניינים לשוחח על דו-קיום, אלא להסביר לי מדוע ישראל רעה ולכן תושמד (כאילו לשיחה הזו יש השפעה על הדבר – לכאן או לכאן).
נכון. יתכן שבניתוק האוטומטי, אני מפספס את שיחת חיי, השיחה שתשנה את הבנתי מהקצה אל הקצה.
מצד שני, רבים הסיכויים שחסכתי לעצמי מטרד בן דקה או דקותיים.
בלאו הכי, רוב האנשים שמעוניינים לשוחח איתי, שולחים קודם לכן הודעת גישוש, לראות אם גם אני מעוניין לדבר איתם.
וכך, כאשר מידי פעם, בעודי קורא, כותב או סתם מתבונן בכל מיני תמונות או סרטונים במחשב, הסקייפ מצלצל לו.
ואני מנתק ומנסה לשער לעצמי, מה בדיור האנשים הללו, בדיוק מחייגים אלי, חושבים לעצמם.
האם הם כמו אותם ילדים, אשר מתוך מעשה קונדס מחייגים לכל מיני מספרים באקראי, לשאול האם יש מים בברז, וכאשר הנשאלים משיבים בחיוב, הם שואלים האם ציפו שמהברז תזרום קולה?
או שאולי הם לא מודעים לעובדה שעבורי סקייפ הוא כמו טלפון, בו אני מנהל שיחות עם מספר חברים וקרובי משפחה, מבלי לשלם והם, המתקשרים האלמוניים, מטרד.
מה היו חושבים לו מידי שעה הטלפון בביתם היה מחייג ומעברו השני של הקו היה אדם שרוצה להטריד אותם או אפילו לא להטריד, סתם לפתוח בשיחת חולין חסרת כל מטרה (ובכאלה, ובכן, גם בכאלה נתקלתי לא אחת. הם למל"מים – לא מועילים ולא מזיקים)?
אי העלות שבשירותי הטלפון מבוססי IP, מגדיל בהרבה את פוטנציאל האנשים המטרידים.
למרבה השמחה, אפשר להימנע מעיקר ההטרדות הללו, כאשר יוצאים מ-Skype me mode ובכל מקרה, אפשר לחסום את הטורדנים הכפייתיים, אלו שלא מתייאשים אחרי שמנתקים להם מספר פעמים.
רק לא הוא
חשבתי על משהו.
אם ניקח את המילה אלוהים ונאיית אותה בלעז על פי הברות נקבל: L O Him
כעת נצמיד את שתי ההברות הראשונות ונקבל LO Him.
כעת ניקח את צירף שתי ההברות הראשון, נתעתק אותו לעברית ואת ההברה האחרונה נתרגם לעברית ונקבל "לא הוא".
אבוי!
אז רגע. אלוהים זה בעצם לא הוא או שמתכוונים לומר שכל דבר טוב מאשר הוא?
אני פה כבר יושב ומשקשק לי, לכל צרה שלא תבוא.
גלגל"צ היא בעצם שאול מופז
באחד הימים, פתאום זה הכה בי. הבנתי מה סבב מינויי השרים האחרון, מלפני מספר חודשים, בעצם עשה. אתרכז בשאול מופז.
שאול מופז, התמנה להיות שר תחבורה. לפני כן הוא היה שר ביטחון ורמטכ"ל.
אני מניח שכל מי שניהל איתו שיחה, ואני למרבה הצער "זכיתי" לכבוד המפוקפק, יודע שלא מדובר באחד מטובי המוחות של ישראל.
אפשר לומר אף ששאול מופז – מטמטם את הנוער (אבוי, אפילו הרמיזה הקטנה לאפלטון, עושה עוול נורא לאפלטון)!
שאול מופז, הזכיר לי תחנת רדיו מסוימת. גלגלץ...
הנה, ראו אילו קווי דמיון מפתיעים:
קשר ישיר למשרד הביטחון.
קשר ישיר למשרד התחבורה.
טמטום פושע של הנוער.
אין ספק – גלגלצ ושאול מופז – חד הם!
אם מידי פעם, כאשר אני בדרכים, יוצא לי להאזין לגלגל"ץ, נדמה לי שכעת יש לי סיבה טובה מתמיד לחדול מהמנהג המגונה הזה ולשים שוב את הדיסק של מוריסי בהופעה!
ויפה שעה אחת קודם.
מדוע מביאים פרחים להלוויה
ואם כבר במחשבות טפלות עסקינן – שורו, הביטו וראו...
הרשו לי לצטט מתוך ספר משלי, פרק ט"ו, פסוק כ"ז: "שונא מתנות יחיה".
האם אני יכול להסיק בבטחה שכולם, לפחות רגע לפני שהם מתים, אוהבים מתנות?
זה מסביר למה תמיד מביאים פרחים להלוויות...
כמה נפלא לגלות דברים שאמורים להיות סודות שמורים שהפכו למעשה שגרה.
כפתור ופרח!
ציטוט אישי
ולסיום, באחת משיחות חולין חסרות כל מטרה שאני מנהל לרוב, מצאתי את עצמי מפיק משהו ששווה ציטוט. זה קורה לפעמים.
"אין לי בעיה לשקר.
אני לא מאמין שיש דבר כזה שקר.
אני פשוט משנה לרגע את תפיסתי את המציאות".
לא שהפכתי את זה לדרך חיים או משהו.
פשוט זו נראית לי פילוסופיית חיים טובה. במיוחד אם בחרת בחיי פשע, אני מניח.
מה?
כבר הולכים?
אבל רק הגעתם!
זה לא יפה.
טוב,
שלום.
אריה על דלת ליד ארמון בקינגהם - אוגוסט 2006