בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

חדי ההבחנה, בהירי המחשבה וצלולי הזיכרון, ודאי זוכרים שבטרם נעלמתי לשוויץ, סיפרתי שביום חמישי ה-25 באוגוסט 2006, הייתי אמור לטייל לי בחיפה, לצפות בפסלי חול מהאגדות ולראות עוד כמה דברים.

אמרתי שמצלמה אין ברשותי.

לא שיקרתי.

אבל, בלה שטיילה איתי מאידך, כן הביאה מצלמה.

הילכך ובהתאם לזאת, יובאו כאן מספר תמונות מאותו יום, אשר ילוו במלל, כפי שאני זוכר מאותו יום (בכל זאת, עברו שלושה שבועות אשר מחציתם ביליתי במרכז אירופה, מה שהסיח את דעתי ודאי).

השתדלתי לשים פה תמונות שאני צילמתי, בזמן שהשתלטתי על המצלמה של בלה. אך יתכן מאוד שישתרבבו פה תמונות שבלה צלמה. בכל מקרה, כל הקרדיט כמובן לה, על הבאת המצלמה וזה ששלחה לי את התמונות עוד באותו ערב.

את בלה פגשתי בבוקרו של אותו יום שישי בתחנת הרכבת "חיפה מרכז", אותה תחנה שלאחרונה, באורך אבסורדי ומגוחך, רצו לשנות את שמה ל"תחנת קמפוס הנמל", על שם פרויקט חביב שמתבצע באזור, בו משקמים חלק מהבתים ברחוב העצמאות ורחוב הנמל, הופכים אותם למעונות סטודנטים, ובכלל, רוצים להפוך את האזור הבעייתי-משהו של חיפה לאזור שוקק חיים וסטודנטים.

הסיבה שנפגשנו דווקא בתחנה הממוקמת באזור בו רחוב יפו נושק לרחוב העצמאות, היא כי התחנה נמצאת במרחק הליכה ממוזיאון העיר חיפה, בו מתקיימת תערוכת "הצלמניה החיפאית".

עד סוף חודש ספטמבר, התערוכה הייתה חינם, תודות לנדיבות לבם של אנשי חיזבאללה שכללו את חיפה תחת מתחי הרקטות שלהם ובעקבות כך, נתעוררו רחמיהם של האנשים האחראים על המוזיאונים בעיר והכניסה הייתה חופשית.

הואיל וכך, מיהרתי לנצל את ההזדמנות, לחסוך כעשרה שקלים שעולה הכניסה, וגררתי עימי כאמור את בלה, שכלל לא הביעה התנגדות.

בטרם אספר בכמה מילים על התערוכה, אומר שהמסלול מתחנת הרכבת ברחוב העצמאות למוזיאון שבשדרות בן גוריון, הוא הרחוב הראשי במושבה הגרמנית, עובר ליד בית הממוקם בפינת הרחובות יפו ובן-גוריון, שספג פגיעה קשה ממטחי הרקטות שפגעו בעיר בחודש שקדם לביקורינו.

במובן מסוים, הרגשתי קצת כמו אחרי הביקור במוזיאון הקטנטן בדוברובניק, שסיפר על הימים בהם העיר הקרואטית הייתה מותקפת על ידי כוחות סרבים.

בהבדל קטן, בחיפה אני גר. בדוברובניק הייתי אורח.

בכל מקרה, אחסוך מהגולשים תמונות של בניין מע,צ הסמוך שספג עשרות אם לא מאות כדורי מתכת קטנים ואציג שתי תמונות של הבניין שספג את הפגיעה הרצינית והתכנס אל תוך עצמו:

הבניין מזווית אחת עם סרטי משטרה

הבניין מזווית אחרת

על הבניינים שנפגעו התעכבנו רק מעט, בעיקר בכדי לצלם. אני מוכרח לציין שבלה נראתה נלהבת-משהו לצלם והואיל ובאותו זמן עמדתי שם, נטול מצלמה כל-שהיא, הסתכלתי עליה ולא יכולתי שלא להבחין בעשרות אנשים שחלפו, רובם בכלי רכב, שהביטו בה מצלמת מבנים חרבים, כאילו הייתה תיירת שבאה להציץ במר-גורלם של התושבים החיפאים, לקחת מספר תמונות למזכרת, ולחזור לחייה הנוחים במרכז הארץ.

במובן מסוים הם צדקו. סליחה, במובן מסוים, אני צודק, בכך שאני מדביק לאנשים מסוימים מחשבות שלי. כלום אוכל להגיד שאני לא צודק?

בכל מקרה, אם נחזור למוזיאונינו, הרי שמוזיאון העיר חיפה, הוא מוזיאון שבאופן די מפתיע למען האמת, לא מכיל תערוכה קבועה, כיאה למוזיאון האמור לספר סיפור של עיר, אלא מכיל תערוכות מתחלפות.

כאמור, "הצלמניה החיפאית" היא התערוכה הנוכחית (כדאי למהר, התערוכה נסגרת ב-28 בספטמבר).

התערוכה מרתקת בעיניי. כמדומני גם בלה חשבה ככה.

שנינו הסכמנו שככל הנראה העניין שאני מוצא בתערוכה מעט יותר גבוה, הואיל ואני מתגורר בחיפה, בעוד היא לא.

במיוחד בתמונות הללו משנות השלושים, אותן שנים בהן סבא וסבתא בחרו להתגורר בעיר, אחרי שסבא שלי סיים את לימודיו בטכניון.

וכך, שתי קומות, כמה וכמה חדרים, היו רצופים תמונות מההיסטוריה של העיר חיפה, עוד מהימים בהם הייתה כפר קטן יחסית, באימפריה העותמנית, אי שם במאה ה-19.

היה מעניין לראות תמונות של עמוד פייסל (נמצא ליד תחנת הרכבת - חיפה מזרח, היא מוזיאון הרכבת) למשל, די סמוך לימים בהם מלך עיראק עבר בעיר חיפה, כלומר בתורת גופה שחזרה מאירופה למולדת.

אלו היו ימים. ימים בהם היה הגיוני לעשות מסע מאירופה לעיראק דרך פלסטינה.

תמונות של שוק תלפיות הוותיק, רחובות שונים בשכונת הדר הכרמל, חגיגות, אירועים.

אפילו ביקורו של הקייזר וילהלם השני, מונצח בתערוכה, כאשר מאות טמפלרים מנופפים לו לשלום. השנה הייתה 1898.

התערוכה, לעניות דעתי, מקסימה.

בימינו, אני לא מעריך כל כך צילום, בעיקר בשל ההמוניות ואי-הנדירות שבו.

כיום כאשר כמעט כל ילד קטן משודך לטלפון סלולארי וכל טלפון סלולארי משודך למצלמה וכאשר לצילום תמונה אין עלות, נדמה לי שלתמונות יש פחות תועלת.

כן, עדיין יש צלמים מוכשרים, תמונות יפות המנציחות רגעים מיוחדים או מקפיאות רגעים רגילים בצורה ששווה לזכור.

אבל יש כל כך הרבה זבל, שההנאה נפגמת.

פעם, כאשר לצלם עלה הרבה כסף, צילום היה עיסוק מסובך, הצילומים היו נדירים יותר. וחוץ מזה, מאלו ששרדו, שרד הרבה חומר טוב, בעוד זבל ישן, הושלך לפח הזבל של ההיסטוריה של צילומי הזבל (מוטיב חוזר – זבל).

הפגם היחיד שמצאתי בתערוכה, מלבד כמובן הטעם לעוד שנותר בסוף, היה מיעוט ההסברים.

אני מודע לבעיה המוזיאולוגית, של מציאת שביל הזהב ביחס שבין הסבר מפורט על כל מיצג שאנשים יתייאשו לקרוא באמצע לבין מתן כותרת כתחליף להסבר.

זו משימה לא פשוטה. למיטב התרשמותי, בתערוכה הזו, ההסברים נותרו ברמת כותרות, אם בכלל ניתנו.

כך, מצאתי עצמי מזהה לבדי רחובות, מבלי שהדבר יצוין בדברי ההסבר לתמונה.

וכאשר נראה אירוע בולט, במקום שיסופר על האירוע (וכאמור, אירועים לא חסרים וגם המידע עליהם קיים בארכיוני העיר. זאת אני יודע לאור סיורים של העמותה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בחיפה), משאירים את באי התערוכה ללא כל מידע.

לכן, נאלצתי לספר לבלה בעצמי, למיטב ידיעתי, את אשר אני יודע על אירועים אלו ואחרים שהונצחו בחלק מהתמונות.

מהמושבה הגרמנית, לקחנו אוטובוס אל מרכזית חוף הכרמל.

מי שעבר מתחנת האוטובוס לתחנת הרכבת במנהרה, ודאי הבחין שגם שם, ישנה תערוכת תצלומים ישנים קטנטנה.

אני עובר שם לא מעט. באותו יום, אחרי התערוכה, הצילומים הללו של תחנות האוטובוס המרכזיות והמסופים השונים ששימשו בתקופות שונות את תושבי ובאי העיר, נראו עוד נדבך בסיפור גדול יותר. סיפורה של העיר חיפה.

הלכנו לאורך הטיילת צפונה, עד שהגענו לחוף מרידיאן, שם הוקמו פסלי החול.

יותר מידי אין לי מה לכתוב על זה. אולי אקשר לתמונות מלפני שנה, המסבירות גם כיצד מכינים את הפסלים הללו. נראה לי שהדבר הכי חשוב בבניית הפסלים הוא כישרון. לכן אני אפילו לא טורח ללמוד כיצד מכינים אותם טכנית.

ומכאן, תמונות של חלק מהפסלים שהופיעו השנה. השנה, הפסלים נבנו בסימן אגדות ילדים. תרועות כאמור לבלה, שצילמה את רובן המכריע.

פינוקיו – 18 טון חול. ארבעה ימי עבודה לקח לפסל אותו

זהבה ושלושת הדובים

אנוכי בחיקוי לא מוצלח במיוחד של המכשפה מהאגדה עמי ותמי (תרגום צולע ל-Hansel und Gretel)

בית הממתקים של המכשפה. ניסיתי לטעום – היה לו טעם של עוגת בוץ

החיה מ"היפה והחיה"

טירה בחול. אחת יפה, לשם שינוי

שלגיה וגמד (את התמונה הזו אני צילמתי, כי רציתי להכניס את מגדלי חוף הכרמל המכוערים לתמונה, לתזכורת)

גמדים – הקומפנייה של שלגיה

צפרדע שאם מנשקים הוא הופך לגרגרי חול במקום נסיך?

לפסל הזה קראו "בגדי המלך החדשים". אני לתומי חשבתי שהוא היה ערום בסיפור

אסף שמש – אותו יצור מכוער מהאגדה הידועה

Fairy tales' Royal Blowjob – אני לא מעוניין לתרגם לעברית או בקיצור, עוד צילום מעשה ידיי

המגדל מתוך היפהפייה הנרדמת

וזהו.

הרי אין טעם לשים את כל התמונות, במיוחד אלו שאין לי עניין לשים כך חופשיות לעיני כל באינטרנט.

שיהיה סופשבוע מעניין.

אלעד