בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

תחושת מלנכוליה ומחנק אחזה בי בליל אמש. לכן, החלטתי לצאת לי לטיול קצר בשכונה ולהרהר ביני לבין עצמי על אותם דברים שמציקים לי.

בכל צעד שפסעתי, יכולתי להבחין בשינוי העצום שחל בשכונה מאז שעברתי לגור בה בתחילת שנות התשעים.

האוכלוסייה התחרדה, נפתחו ישיבות, נוסף על זו הגדולה שהייתה בה כבר אז.

כמות חובשי הכיפות הסרוגות נותרה כשהייתה, כך נדמה לי.

דוברי הרוסית הלכו ותפסו פלח יותר משמעותי.

והאוכלוסייה הוותיקה, הלכה והזדקנה לה, מה שאומר שילדיהם התבגרו והלכו להם, לפחות ברובם. הרוב בחר שלא להמשיך את חייו בשכונה הזו.

וזו אולי הסיבה המרכזית לתחושת הזרות שחוויתי. הלכתי ברחובות, כולם מוכרים לי. אך האנשים, כולם שונים.

במובן מסוים, הרגשתי כאילו הייתי פרנץ קפקא שהלך לעולמו ב-1924 והתעורר כשמונים שנה אחרי, בעיר פראג בה הוא חי.

קווי דמיון כמובן יש. מקומות מוכרים למכביר.

אבל האנשים. הו, האנשים!

יתכן וככה זה, בשכונה שנבנתה ב-1922. עם השנים, הפרצופים משתנים.

ולחשוב שרק לפני שש שנים, העסיקו אותי מחשבות על כך שנמאס לי לראות בכל יום את אותם פרצופים מוכרים. איך שהגלגל מסתובב.

התחנה הראשונה אליה בחרתי ללכת הייתה "השבשבת".

השבשבת היא גבעה שנדמה כילא נשתנה הרבה מאז 1972, עת נוה שאנן חגגה 50 שנה וניטע בה "יער המייסדים" לציון האירוע.

הגבעה קרועה כך, על שם שבשבת רוח הנמצאת בראשה ונדמה כי עידנים היא כבר לא ממש פועלת.

על ראש הגבעה, מעגל בו ניתן לשבת ולהשקיף, בחשיכה, אל עבר על חיפה. מבט ישר חושף את רכס הכרמל. מבט מעט למטה, מציג את מרכז זיו (פעם כיכר זיו), עם האורות הצבעוניים של בית צוציק ובתי הקפה והמסעדות שנפתחו שם בחלוף השנים.

ההבדל הגדול מהימים בהם למדתי בבית ספר סמוך לגבעה, הוא שכונת רמת חן שנבנתה – גוש אבנים חסר חן שהיה אז גבעת הקבלנים.

כאשר הולכים במחוזות ילדות, כל צעד ושעל מזכירים לך נשכחות.

השבשבת היא מדורות בימי עצמאות (כן, ימי עצמאות ולא ל"ג בעומר. לל"ג בעומר הייתה גבעת הקבלנים). אני יכול לדמיין לי חברי ילדות צועדים שם, אני שומע את הצלילים.

השבשבת חשוכה. מרגע שעוזבים את הרחובות המוארים, אין כל תאורה בשבילים המתפתלים במעלה הגבעה. אם היה מקום שחששתי שאאבד בו את חיי, בנסיבות של שוד מזוין, השבשבת הייתה המקום הכי צפוי שהדבר ייקרה.

כאשר הייתי צעיר יותר, תמיד היו יושבות שם חבורות של בני נוער, מעשנות, מרעישות. אף פעם לא אהבתי את זה.

זכור לי שליל קיץ חשוך אחד, הבאתי למקום חניכים וסיפרתי להם צ'יזבט (ישבן גבינה?) די מפחיד על רוצח שמלקק ידיים ותופס אנשים בשבשבת. הדרך האמינה ביותר לספר סיפורים מפחידים, היא קצת לדמיין אותם וקצת להאמין בהם.  עד היום, אני לא בטוח שאין שמץ של אמת בסיפור המפחיד.

בכל מקרה, בעודי צועד שם אתמול, בחושך המפחיד הזה, הגעתי למעגל למעלה, כדי שאוכל להשקיף על חיפה ולשקוע בהרהורים. בטרם העפלתי לפסגה, חשבתי שאולי אתקל שם בחבורת בני נוער רעשנית, מה שיקצר את השהות שלי לכדי דקות ספורות, כאלו שיספיקו לטבול מעט בנוסטלגיה ולהמשיך הלאה, לספסל האהוב עלי ברחוב הגליל.

חבורת נוער לא הייתה שם.

אבל כן היה שם זוג. הוא שכב עליה.

לסגת לאחור לא רציתי. לא חשבתי שאפריע להם יותר מידי, אם אקיף את המעגל, בשביל שנמצא מעט מתחתיו ואצפה בנופי ילדות.

עצרתי למספר דקות, הבטתי אל הנופים שתיארתי.

המשכתי ללכת סביב המעגל, כאשר מקרוב יותר, הבחנתי פתאום שהזוג הנאווה לא לובש דבר, זולת גופיה שהעלמה לבשה.

מהמקום בו עמדתי, יכולתי להביט אל עבר המקום בו ישבו, לאחר שקמו כי הפרעתי להם מעט, ולראות את חריצי הישבן שלהם בוהקים באורות הצבעוניים שעלו ממרכז זיו.

זה היה מוזר. הרגשתי לא נעים במקצת. אני, באתי ובגסות הפרעתי לזוג שבחר להתייחד לו תחת כיפת השמיים.

הסתלקתי די מהר, כאשר שכנעתי עצמי שכאשר הייתי בברלין, לא היה טבעי מזה, גם לאור יום. הוקל לי מעט.

הלכתי אל הספסל החביב עליי, ברחוב הגליל.

אין בו משהו מיוחד. הוא משקיף אל עבר מפרץ חיפה וברקע נראה בו הגליל במלוא תפארתו. בימי חג מוסלמים, הרקיע נדלק באורות זיקוקים. אתמול כמובן לא.

הלבניות מוארות בכחול וירוק. הצ'ק פוסט נצבע לבן ואדום מאורות המכוניות הנוסעות אל ומן הקריות. ולשון הים צבועה כחול עמוק, למעט המקומות שמחזירים את האורות שמסביב.

הירח זרח, תחילה בצבע אדום-דם, אחר כך צהוב-אש, עד אשר נהיה לבן.

התיישבתי לי על הספסל והאזנתי לשתי בנות שישבו על הספסל הסמוך. הן הפריעו לי לשקוע בשרעפיי ולכן הרגשתי בנוח להקשיב לשיחתן.

הן דיברו על הפעולות המתוכננות בתנועת הנוער (כמדומני בני עקיבא). לבטים שיש לאחת מהן לגבי שנת שירות ומה תוכל להפיק בתור קומונרית.

הצרות הללו, הקטנות, שהן כבר לא מנת חלקי מזה שנים (לפחות לא באשר לפעולות בתנועת נוער), נשמעות כה מרתקות מחד, אך כה חסרות משמעות מאידך, כאשר הן נחלתם של אחרים.

כעבור דקות מספר, נכנסו שתיהן לרכב מאזדה גדול, כזה המתאים למשפחות מרובות ילדים, כנראה שייך להוריה של אחת מהם, ונסעו להן.

נותרתי לי שם לבדי. וטוב שכך. בקרוב, אהיה לבדי במקום שקט בהרבה. מספר ימים רק אני בלב המדבר. זה יעשה לי טוב, בזאת אני בטוח.

לא תהיה זו גוזמא לומר שבימים אלו אני נמצא בפרשת דרכים (טרם החלטתי אם אני מעדיף את צמד המילים בעברית או את המילה האנגלית Crossroad).

בחירה בין חלופות כה רבות, כאשר אף אחת מהן לא נראית לי מזהירה במיוחד, מעיקה עליי במיוחד.

ודווקא ההצלחה בכל אותם עשרות דברים קטנים, מותירה אותי עם ברירות כה רבות, כאשר אף אחת מהן לא ודאית, מה שמגדיל את המצוקה.

התחושה הזו של זרות שכתבתי עליה, אותה תחושה שאתה הולך בשכונה בה גדלת ולא מרגיש שייך, גם מטרידה אותי.

זה לא שאם אחזור פתאום לקריית מוצקין, שם גרתי עד גיל 11 בערך, אחיה בגן של שושנים. חזרתי לשם אחרי שנה, לביקור קצר, וגם שם הרגשתי זר.

נדמה לי שבכל מקום בו לא אחיה, תמיד ארגיש זר ולא שייך. בארץ ובחו"ל. לעזאזל, בחיפה אני מרגיש כמו תייר. כל יום של החיים שלי הוא טיול במחוזות שלא איכפת לי לוותר עליהם.

לא לחינם, בחרתי לכנות את הקטע הזה כפי שבחר אלבר קאמי (Albert Camus) לכנות את אחד מספריו המוכרים – L’Etranger – תורגם לעברית כ"הזר", אבל באותה מידה יכול היה להיות מתורגם ל"הלא שייך" (Outsider).

נכון, עדיין לא רצחתי אנשים ביום חמסין, ולא יכולתי לבחון כיצד אתנהג בהלוויית אימי.

אבל משאר הבחירות, אני מרגיש מין מארסו (Meursault), חי חיים שלא שלי, שלא באמת חשובים לי מכדי שאטרח להציל אותם.

אני בכל אופן, מעדיף להסתכל על הצד החיובי של הסיפור (הסיפור שלי, לא של קאמי), כלומר שאם אני לא מרגיש שייך באף מקום, זאת אומרת שאני יכול להרגיש שייך בכל מקום וכך לא משנה היכן אבחר לחיות את חיי, וכאמור, יש בכך חלק לא קטן בלבטים הטורדים אותי בימים אלו, אוכל להרגיש בו כמו בבית.

ואם לא, לפחות אדע שיהיה זה מקום נוסף שהוא לא הבית שלי. בדיוק כמו יתר המקומות.

אני מקווה רק שהשפה לא תהווה מכשול.

כעבור זמן מסוים, קמתי מהספסל. היה נדמה לי שזוג אחד, אברך ובת זוגתו, רוצים לשבת ואני מפריע בנוכחות שלי.

הספסל הזה אמנם שלי, אך מעולם לא רכשתי אותו. הוא שלי בדיוק כפי שהוא של כל אחד אחר.

בדרך הביתה, עברתי בסמטאות אפילות.

כאשר הגעתי לרחוב מואר, היה שם טלפון ציבורי.

לידו עמד איש ודיבר אל השפופרת.

מחזה מוזר בימינו, כאשר לאנשים יש טלפונים בבתים או טלפונים סלולאריים. במחשבה שנייה, לא כל כך מוזר, כי מרבית מהנערים שלומדים בישיבות נמצאים ליד הטלפונים הציבוריים ומנהלים שיחות טלפון בשעות הקטנות של הלילה. עם מי? בטח לא עם אלוהים.

הוא עמד שם, דיבר על אימו הישישה (הוא עצמו נראה כבן חמישים או שישים) ושרק אם מצבה יהיה טוב, הוא יוכל להרשות לעצמו לטוס לחו"ל.

"חו"ל". מילת קסם לחופשה.

הטיול הכי מרתק שהיה לי, היה אתמול בשכונה שלי.

זו לא הסביבה החיצונית שמעניינת בטיול, אלא עד כמה אתה מסוגל להביט אל תוך עצמך.

אולי צריך לטייל במספיק מקומות, על מנת להבין את זה. בכל מקרה, גבולות סינטטיים ששורטטו כיד המקרה לאחר כיבושים והסכמים שבאו אחריהם במשך אלפי שנים, לא מרשימים אותי.

אמנם טרחו להפוך את המעברים בין מדינה למדינה למין טקס כזה המצריך תעודות, בדיקות, כרטיסים וכדומה. אבל הגבולות הם עדיין קווים שרירותיים ששורטטו על מפה בהתאם לכל מיני כוחות לא לי.

אולי זו הסיבה שכאשר אני שומע אנשים שחזרו מהמלחמה בלבנון מדברים על "זה בפנים", "נכנסו פנימה" וכדומה, כאילו לבנון הייתה בית כלא מבוצר, אני צוחק לי.

כה התייסרתי עבור האיש הזה.

כל כך הרבה כבלים כובלים אנשים מלהגשים את הפנטזיות שלהם.

זו יכולה להיות מלחמה שלפתע פורצת, אימא שבדיוק נפלה למשכב, תינוקת שבדיוק אמורה להיוולד או קדחת שחורה.

התוכניות של אנשים כל כך שבריריות ונתונות ליד המקרה אם תתממשנה.

והחסמים הללו.

מצד אחד, אני כה מעריך את נכונות ההקרבה שלו לאמא שלו. יש בזה משהו קסום. כל אמא יכולה לחיות בלי הילדים שלה! כולן! עובדה, הן חיו בטרם הילדים הללו נולדו. ובכל זאת, יש תחושה כזו של יחסי אסיר-סוהר בין אימהות לבניהן, כאשר לא ברור מי הכולא ומי הנכלא.

ראיתי את זה קורה יותר קרוב אליי.

ראיתי את זה אתמול באותן שניות ספורות שחלפתי ליד אותו איש אומלל שעמד ליד הטלפון הציבורי ודיבר על צרותיו עם דמות שלא ידועה לי.

אבל כאמור, גם אם האדון ייצא לחו"ל ביום מן הימים, הרי בעיניי זה חסר משמעות. הוא לא יספר לי חוויות וכאמור, מה שחשוב בטיולים הוא מה שאתה מפיק מעצמך ולא סימון של עוד עיר סתמית שחלפת בה.

והנה, אני הולך הביתה.

עובר ליד בית הספר התיכון בו העברתי שש שנים (כולל חטיבת ביניים). הוא גם כן נראה כמו מקום זר שמעולם לא הייתי בו, על אף שבוודאות אני יודע שכן.

בכל פעם שאני עובר לידו, הוא נדמה לי כמכלאה ענקית.

אין לי כל געגוע.

חזרתי הביתה.

להירדם הצלחתי רק בשעה ארבע לפנות בוקר, אחרי שיחות חסרות ערך בצ'אט בתפוז וקריאת עוד פרק בספר "פריקלס ואתונה" (Pricles And Athens) של א. ר. ברן (Burn).

הפרק הזה הביא זווית אחרת על מלחמות הפלופנז. אחרת מזו שקראתי לפני כשנה.

החיים כמאה שנה לפני זמנו של אפלטון, מלמדים אותך דבר בסיסי אחד.

גם אם אימא של אפלטון לא החליפה לו חיתולים, כי טרם היו חיתולים אז (ודאי האתונאים נהגו כמנהג הרווח עד היום בסין – מכנס עם חורים מתאימים להפרשות לתינוקות), גם אפלטון היה פעם ילד.

זה לפני כ-2,500 שנה. אבל גם אחד מאבות הפילוסופיה, היה פעם עולל ואף לא היה כלל.

ולא נראה לי שהשתנו יותר מידי דברים.

וכאן אעצור, שכן לכתוב את שרציתי הספקתי כבר לכתוב.

יום אחרי הטיול, הוא נדמה לי פחות מסעיר מכפי שהיה אתמול, כאשר חזרתי נפעם ונרגש.

אין לי ספק לכל קורא שהוא לא אני, הסיפור יהיה מינורי אף יותר.

מה שבטוח, הוא נתן לי כיוון שלא היה בטרם יצאתי אליו.

ובקרוב ודאי אחליט.

אולי.