בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

תמיד שעשע אותי שהתושבים שבחרו להעניק לעיר תל אביב (להלן ת"א, אלא אם שוב יתחשק לי לכתוב את שמה המלא) את שמה, לא ידעו ששמה נזכר בספר יחזקאל כשמה של עיר בבבל. כך לפחות על פי המיתולוגיה התל-אביבית.

לחשוב שהעיר העברית הראשונה, היא בעצם גרסה של עיר עירקאית.

בכל מקרה, את יום האתמול, ביליתי בת"א.

הסיבה או למצער אחת הסיבות, הייתה הקטע הזה אצל עידן דורפמן לגבי הפגנה מסוימת שהתארגנה בעניין תחבורה ציבורית בת"א.

לא ציפיתי לגדולות ונצורות. אסביר:

אני מניח שכולם, כולל רון חולדאי, ראש עיריית ת"א, בעד תחבורה ציבורית.

אני גם בספק עד כמה הדברים תלויים בראש העירייה על מנת שאפשר יהיה לומר שהוא "תוקע את התחבורה הציבורית בת"א".

על אחת כמה וכמה אין לי אשליות לגבי תרומתם של כמה עשרות מפגינים לעשייה בנדון (הרי אם ראש העיר "תוקע", לא הם יגרמו לו "לשחרר" ואם אין הדבר תלוי בו, הרי הדברים יפלו על אוזניים ערלות בלאו הכי).

אז ציפיות גדולות כאמור לא היו לי, אך בכל זאת, מזמן לא יצא לי לבקר בת"א שמדרום לנחל הירקון וחשבתי שיהיה נחמד להתחיל את הטיול שלי בכיכר רבין, ליד בית העירייה, היכן שהחבר'ה החליטו להתכנס.

כיוונתי את השעון המעורר ל-8:15, על מנת שאוכל לצאת מהבית בשעה תשע.

מחצית השעה לאחר עשר כבר הייתי בת"א.

בעשר וארבעים וחמש דקות ירדתי מקו 11 (יחי הכרטיס המשולב של רכבת ישראל ודן. חבל שנסיעה מחיפה לת"א וחזרה כולל נסיעות בת"א עולה 49 שקלים. אפשר היה להוזיל) ברחוב פרישמן, סמוך לכיכר.

הדבר הבא שזכור לי, קשור לקטע הבא שלמעשה מביא תמונת גרפיטי שרוססה בעקבות הבלוג הזה, של אחד שהחליט שהוא רוצה להיות מיליונר ופתח על זה בלוג (לא כאן אמתח ביקורת על תרבות שמקדשת את החומריות. טובים ממני התייחסו לכך).

הכל טוב ויפה. בערך.

רק מה. במקום הכתובת "כמעט מיליונר ישראבלוג" שצילם יריב, שעומד פחות או יותר בכללי הכתיבה בעברית (אגב, זה ישרא-בלוג, כמדומני, לא ישראבלוג), רוסס על אחד הפסלים בכיכר רבין הכיתוב "כימעט מיליונר בישרבלוג".

מילא, הוספת י' מיותרת למילה כמעט. אבל למה לכתוב ישרבלוג במקום ישראבלוג?

ולחשוב שישראבלוג הוא אתר שאמור לאסוף בתוכו אנשים שהמאחד אותם הוא כתיבה (ובכן, זה כבר שנים לא כך, אולי מעולם זה לא היה כך, אך תלו לי לשקוע בעולם האשליות המתקתק שלי).

אך בל נשכח את סיבות בואי. התקדמתי אל עבר בית העירייה, השעה כאמור רבע שעה לפני אחת עשרה.

מכל אנשי "מגמה ירוקה" שהיו אמורים להגיע בעשרותיהם, ישבו שם שניים.

לפיכך, המשכתי לכיוון הגלעד של רבין, התעכבתי לידו זמן קצר, מספר הבזקים של ה-4 בנובמבר 1995 בראש ואפשר להמשיך.

המשכתי אל "גן העיר" (יש לזה אתר), "מרכז הקניות הבינלאומי של תל אביב" על פי מה שמסופר עליו.

שנים רבות לא הייתי במקום. כמדומני בפעם האחרונה הגיל שלי הורכב מספרה אחת. יתכן שזה נכון גם לשיטה הבינארית.

בדיעבד, מסתבר שהייתה לכך סיבה. אין מה לעשות בגן העיר. פשוט אין.

יצאתי.

חציתי את אבן גבירול. קניתי לי קרפ צרפתי ב"לה גופרא" (או איך שלא מאייתים את שם הרשת הזו, שיש לה סניף במרכז הכרמל וגם באבן גבירול. הסבניף בכרמל מרווח יותר ונעים יותר), מקום שאמור להתמחות בוופלים בלגים (רק שוופלים בלגים אינם דבר שאפשר לאכול בעמידה).

עמדתי לי שם בחוץ, השקפתי על הנעשה ליד בית העירייה.

חבורתו של דורפמן, קרי אנשי "מגמה ירוקה", מנו לכל היותר עשרה אנשים (כך היה בסביבות השעה 11:20, עת המשכתי בדרכי). תחזיותיי התממשו אפוא ולא ראיתי צורך לחצות את הכביש ולהצטרף.

ממרחק מספר נתיבי תנועה, הם דמו לחבורת ילדים שבאו למטרת סיפוק עצמי ומפגש חברתי, יותר מאשר באו לעשות משהו. כמו ב"ערב כיתה", עמדו הם להם מבלי לדעת בדיוק מה הם רוצים להשיג.

הרושם שלי היה שהעולם לא עצר מלכת (צפוי, הא?) ומסביב האנשים המשיכו בשגרת יומם.

נדמה לי ששיר שיתאר זאת בצורה טובה הוא השיר "מטר של מטאורים" של בן ארצי.

רוצה לומר, יתכן ומדובר בעניין משמעותי לקומץ האנשים שבאו להפגין (וגם בכך מסופקני), אבל לשאר האנשים, כפי הנראה זה לא ממש שינה בכהו זה.

וכך, כאשר אני קורא על "אירוע צבעוני", אני מהרהר ביני לבין עצמי האם הכותב מנסה לשכנע עצמו שכך היה האירוע או שמא הוא בעצמו לא מאמין בזה.

כמובן, נכונים הדברים לגביי. היה לי יום טיול מהנה מאוד (כפי שיובא בהמשך). לא היה בו שום דבר מיוחד.

מכיכר רבין, שבע מן הקרפ המתקתק, תפסתי את קו 82 לדיזינגוף סנטר.

דיזינגוף סנטר הוא ניסוי ארכיטקטוני מעניין.

מדובר במבנה לא מן היפים שראיתי אשר מצד אחד מתוכנן בצורה מאוד לא-הגיונית ומצד שני, ניתן למצוא את ההיגיון שבו.

או, כל כך קשה להסביר במילים, אך אני מניח שכל מי שאי פעם היה שם, ודאי מבין את כוונתי.

מקום המשתרע משני עברי הכביש, המחוברים בגשרים ומנהרות, בנוי מעל האדמה ומתחתיה, מכיל עשרות דרגנועים וגרמני מדרגות אך גם רמפות ושיפועים המאפשרים מעבר איטי ובלתי מורגש בין הקומות, מקום כזה לא יכול להיות הגיוני.

ומצד שני, אחרי ביקור אחד, אפשר לדעת בדיוק היכן מה שמחפשים נמצא ומבינים את ההיגיון, המעוות משהו, של האדריכלים.

תהיתי אם לפגוש את אשר הייתי אמור לפגוש בסנטר או במקום אחר.

המקום האחר נבחר.

תהיתי איזה קו יגיע לאזור הלונדון מיני סטור מדיזינגוף סנטר.

את התשובה לא אוכל לתת לכם (לפחות כל עוד לא אבדוק באתר של דן).

קו 5 בכל אופן, לא עושה את זה.

כאשר ראיתי שקו 5 לא פונה במקום המתאים, החלטתי בספונטאניות להישאר בו ולהגיע עד סוף המסלול.

אחרי מעבר בשדרות רוטשילד, אחת מפינות החמד של העיר (שהיא בכלליות כרך גדול ומכוער) ועד כמה פניות, האוטובוס הגיע אל התחנה המרכזית ("החדשה", אך נדמה לי שלעג לרש לכנות את המקום המצחין הזה "חדש").

התחנה המרכזית בת"א היא מקום מעניין מבחינה אנושית, אך לא הכל בחיים נסב סביב עניין.

עברתי את שורת החנויות הסגורות והריקות (שחלקן הגדול מעולם לא היה פתוח, כחלק מתכנון כושל של הפרויקט בכללותו). כה שמחתי שאיש לא הצמיד סכין לגרוני ודרש את כספי (היה יכול להיות מצער מאוד לאבד את כל 90 השקלים שהיו לי בארנק), תרחיש שנראה לי סביר מאוד באותם פרוזדורים ריקים מאדם ומלאים בשתנן.

שמעתי כבר על מקרי שוד ואונס במקום הזה ואני מניח שרבים יותר הם המקרים שלא שמעתי עליהם.

עליתי בגרם המדרגות, אלו שהיכן שהוא אמורות להוביל לשירותים, אך השירותים סגורים וכך המדרגות הפכו לשירותים והן רטובות משתן.

מעבר לתחושה המגעילה שיש בהליכה באוויר מצחין, קיים הפחד להחליק על הרצפה החלקלקה ולמצוא עצמך מתפלש בשלוליות שתן.

ולבסוף הגעתי לרציפים של דן, מהם לקחתי קו 70 אל היעד שלי – לונדון מיני סטור.

כאן המקום לציין שבעודי מהלך בתחנה המרכזית, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאם יש מקום שלא הייתי עצוב אם היה נעלם זה התחנה המרכזית בת"א. מצדי, אפשר להעביר אותה לפתח תקווה.

חשבתי גם לכתוב מכתב לאיראנים ולהגיד שאני מאוד מקווה שלא ישתמשו לעולם בנשק גרעיני, בטח שלא על ישראל. אבל אם כבר הם יחליטו לשלוח פצצה גרעינית על ישראל, שיכוונו לתחנה המרכזית בת"א...

כוונותיי כמובן טובות. יש להרוס את המבנה המסואב והמתועב, המבוך הלא-ברור, האבן השואבת לריח שתן והבית של קוראות שרלטניות בקלפים ובמקומו להקים מבנה סימפטי וברור למשתמשים בו, כמו למשל תחנת האוטובוס המרכזית בחוף הכרמל.

ומצד שני, ראוי שיהיה לנו מקום כמו התחנה המרכזית בת"א וגם השכונות העניות שסביב לה.

זו ישראל האמיתית, במלוא עליבותה: אנשים חיים בבתים שלא ראויים למגורים, מבני בטון שכוונת המתכננים שלהם ודאי הייתה טובה, אך התוצאה הרת אסון כמו התחנה המרכזית, צחנה ורעשים צורמים, שילוט גרוע ומטעה (למשל, הפעם לא נפלתי בפח המוכר לי מפעמים קודמות של שילוט שאמור לכוון למודיעין ולמעשה נותן להולכים בתחנה לעלות ולרדת עד שיתייאשו מהטיול בין קומה 3 לקומה 4), במקרים שהוא לא מכוסה על ידי שילוט שהדביקו בעלי עסקים (הרי מה זה משנה שהם מסתירים את המידע המופיע בשילוט ההכוונה? העיקר שידעו שבחנות שלהם, הסמוכה, מוכרים במחירים נמוכים מוצרים חסרי ערך) וכן הלאה.

כפי שאמרתי, זה מאוד מעניין. אבל לא הכל עניין. נחמד לבקר במקום אחת לכמה שנים. סיוט הוא לעבור שם מידי יום או גרוע מכך – לגור שם.

אך זו ישראל. בפעם הבאה שאארח מכרים מחו"ל, אביא אותם בראש ובראשונה לתחנה המרכזית בת"א, יצפו על הבתים המצהיבים הפרוסים עד האופק ועל העזובה השלטת בישראל.

את הכותל, המקדש הבהאי ואת האתרים התיירותיים, הם הרי יוכלו לראות בגלויות עליהן יהיה כתוב "The Holy Land". והרי אף אחד לא מדפיס גלויות עליהן כתוב "The Holy Shit".

ת"א לא בת מאה (זה יקרה בערך עוד שלוש שנים) ונראית במצב רע בהרבה מערים עתיקות פי כמה וכמה.

ובכן, כאמור נסעתי ללונדון מיניסטור.

בדרך, מהאוטובוס ראיתי כתובת גרפיטי ששעשעה אותי עד מאוד. בכחול רוסס "עם ישראל חי". כאלו יש רבות. אולם ספציפית ליד זו, הוספו בירוק, מן הסתם על ידי אדם אחר, צמיד המילים "בחלום רע". "עם ישראל חי בחלום רע". כה פשוט, כה קצר וכה קולע.

הגעתי. קראתי קצת. פגישה.

כעבור שעה וחצי בערך הייתי בקו 24 לכיוון האוניברסיטה.

ואחרי עוד כמה שעות הייתי על הרכבת, בדרך חזרה לחיפה.

כיף לטייל את אותם טיולים בנאליים.

וכאשר מסתובבים בלי מצלמה, ההנאה גדולה בהרבה מכאשר סוחבים מצלמה (גם אם היא בטלפון סלולארי).

הידיעה הזו שלא משנה מה אתה רואה, לא תצטרך לצלם או להרהר האם כדאי לצלם, מותירה אותך עם זמן להתבונן על הדברים נכוחה.

לראות אנשים כמות שהם ולא רק כאובייקט צילום שעשוי להיות מעניין. להתבונן במבנים כפי שהארכיטקט אולי רצה שאתבונן בהם ולא כדי שיתאימו לאיזו פיסת נייר או מרקע מחשב.

ולמה לטרוח לצלם בהווה, כאשר יש תמונות שכבר צילמתי בעבר. והרי יש מוכשרים וטובים ממני (חלקם מפרסמים את תמונותיהם כאן), אז זה מבטל לחלוטין כל צורך שאולי היה קיים.