בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לעיתים יש צורך בידיעות המתקבלות מעבר לים, על מנת להבין את השבריריות של אירועים המתרחשים מתחת לאף.

כזו היא למשל הידיעה שנתקבלה אתמול על הפוטש הצבאי בתאילנד.

בקצרה אפשר לומר שכמה מאנשי האליטה הצבאית במדינה מאסו בשלטון שהצטייר בעיניהם כמושחת, ובעוד ראש הממשלה עושה במטה האו"ם בניו יורק, נטלו לעצמם את השליטה.

אין מדובר בעניין חדש או מעשה ייחודי לתאילנד.

כוחות שקראו תיגר על אלו שקדמו להם היו משחר ההיסטוריה, בתקופות שונות, בנסיבות שונות ובמקומות שונים. הבדלים פרטיקולאריים כמובן קיימים, אך ישנו מחנה משותף שהוא אי שביעות רצון מהמשטר החדש.

היה זה טולסטוי, שהאיר באחד מכתביו, שבעצם כל כוח מהפכני המתיימר להביא עימו בשורות שינוי, בסופו של דבר שהוא מחליף את הכוח הקודם בצורה דומה, כך שמשטר טרור אחד, מתחלף במשטר טרור אחר, כאשר האזרחים הטריים, המתבקשים לתת לגיטימציה לשלטון, נתונים למניפולציות ובכלל לא צריכים שלטון.

לפחות עם חלק מדבריו אני מסכים.

ובאמת, מרתק לבחון התבססות של שלטון בעת ראשית היווצרותו. נכון, המשטר בבריטניה גם מתעצב בימינו, אך אני מניח שרבים יסכימו ששינוי המשטר באיראן ב-1979, הגליית השאה והפיכת המדינה לרפובליקה אסלאמית, היה מרתק יותר מעליית הלייבור במקום השמרנים בבריטניה אותה שנה. עד כמה שמרתקת הייתה מרגרט טאצ'ר, חומייני שבה את לבי יותר. וכאמור, זה לא שלא נעשו בבריטניה שינויים בנוסח הטאצ'ריזם, אלא שהחומיינזים היה שינוי רדיקאלי יותר.

בעת תפיסת שלטון "לא לגיטימית" כשהשתלטות צבאי, מרתק לראות איך כעבור זמן מסוים, הופך השלטון החדש לזה המוכר והמקובל.

לדוגמא, איש לא חולק על כך שנשיא מצרים הוא השליט הלגיטימי של המדינה, על אף שאם נתחקה אחורה לעידן שלפני מוברק ולפני סאדאת, נגלה שנצר עלה בהפיכה צבאית.

עניין דומה גם בסוריה למשל.

ואני מניח שאם נבדוק מספיק זמן לאחור, נגלה בכל מדינה שינויים דרמטיים, בין אם המהפכה הצרפתית המפורסמת מ-1789 (וגם השינויים שבאו לאחר מכן), המהפכה המהוללת בבריטניה והחזרת המלך כמה שנים לאחר מכן ובין אם נפשפש בסיפורי דרך ביסוסו של כל משטר שכיום נתפס לנו כמובן מאליו נגלה שבשלב זה או אחר, העומדים בראשו השתמשו בכוח הזרוע ולמעשה, גם מבט מפוקח על ההווה, יראה שכדי לשמר את עצמו, אין שלטון שלא מחזיק כוחות מזוינים בסדר גודל כזה או אחר ועוד שלל אמצעים המרכזים בידו את השליטה על הכוח.

אירועים מהסוג בתאילנד, הם פשוט אתנחתא שמאפשרת לשים לב לגבי מובן מאליו שלרגע מתערער, עד שהוא חוזר להיות מובן מאליו שוב.

כאשר קראתי שלשום על המהומות שאחזו בבודפשט, בירת הונגריה, על רקע דרישה להתפטרות ראש הממשלה ההונגרי שהודה ששיקר על מנת לזכות בכהונה נוספת, חשבתי לעצמי שבישראל, אזרחים רבים כל כך, רגילים לקבל כל כך הרבה שקרים, שמהומות מהסוג הזה, ודאי לא היו יוצאות אל הפועל.

חריג כמובן, אני יכול למצוא שהסכמי אוסלו שלא היו בהכרח קונסיסטנטיים עם כל ההבטחות של מפלגת העבודה לקראת בחירות 1992, ועוררו הפגנות רבות ובסופו של דבר אקט אלים במיוחד בדמות רצח ראש הממשלה. מבלי להיכנס לפרטים, נדמה לי שיש הבדלים בין קווים כלליים שהובטחו במצע מפלגת העבודה וההתפתחות משם לאוסלו לבין שקר לבוחר כפי שנטען שהמצב בהונגריה. במיוחד כאשר ברי לכל שאם קווי היסוד של הממשלה אינם הנחיות מחייבות, על אחת כמה וכמה מצע הבחירות של המפלגה לא מחייב.

ובכל זאת, על אף שבמקרה מסוים כן הייתה התנגדות לממשלה לאור מה שנתפס כהונאה, נדמה לי, שלפחות לעת עתה, יש בישראל נטייה להתעצבן מעט על "המושחתים", לסנן כמה קללות בשפתיים ולא לפעול יותר מידי.

וכעת נשוב לחדשות האתמול מתאילנד.

אם עד עתה ציינתי שאירועים מהסוג הזה הם הזדמנות פז לבחון את מה שנראה מובן מאליו בכל יום אחר והיתרון בתאילנד הוא שרבבות ישראלים מגיעים לשם כדי לטייל, רבבות תאילנדים מגיעים לישראל לעבוד ולכן סביר שהדבר יזכה לתשומת לב תקשורתית רבה בהרבה מאשר אירוע דומה בסיירה לאון למשל, כעת אגש לפן אחר – ישראל.

לפני קצת יותר משנה, קראתי את הספר "קוד כחול" של צביקה עמית.

בימים בהם קראתי אותו, אריאל שרון היה ראש הממשלה, תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה טרם יצאה אל הפועל ודובר רבות על שאלת נאמנותם של המתנחלים למדינה. רעיונות כמו "התנתקות" של המתנחלים והקמת "מדינת יהודה" נראו על גבי דפי העיתונים.

"קוד כחול" לקח את האווירה של אותם ימים, טרם ההתנתקות, ובתוכה גולל המחבר תרחיש בו קבוצת דתיים לאומיים משתלטת על מוסדות המדינה באמצעות הצבא (וברקע, איך לא, סיפור אהבה "בלתי אפשרי" בין מתנחל – מראשי המורדים, לבין  פעילת שמאל בשם רינת).

הספר היה מעניין, אם כי לא היה מתוחכם באלגוריה שבו, שכן הדמויות היו דמויות מוכרות מהמפה הפוליטית הישראלית (למשל, השם פייגלין עוות לשם דומה וסופר עליו סיפורו של פעיל במפלגת השלטון שהחל לתפוס בה עוצמה. כך היה גם עם עוד שמות). מצד אחד, זה הקל עד מאוד להבין מה רוצה המחבר לומר ואל מי הוא מי הוא מפנה אצבע מאשימה או מחשידה.  אך מצד שני, זה הפך את הסיפור לסיפור המאבד את ערכו עם השתנות המפה הפוליטית. במקום יצירת מופת שערכה לא יסולא בפז כעבור מאות שנים, יצר עמית סיפור שאיבד מערכו לאחר שתוכנית ההתנתקות יצאה אל הפועל באוגוסט 2005, אחרי שאריאל שרון פרש ממפלגת הליכוד ואיתו רבים ממנה והקים את קדימה וכמובן, לאחר שנפל למשכב והחלפתו באהוד אולמרט, הסיפור הזה נראה כמו זיכרון הזוי מהעבר.

יחד עם זאת שלא היה יצירת מופת, הסיפור העביר בצורה יפה תרחיש אפשרי, בו קבוצת קציני צבא דתיים עושה יד אחת עם כמה פוליטיקאים מן הימין, משתלטת על מטה הצבא בקריה, על תחנות הטלוויזיה והרדיו ועוד כמה מוקדי כוח, ובכך לוקחת לעצמה את השלטון, לאחר שנבהלה מהצלחת תוכנית ההתנתקות מעזה ופחדה שראש הממשלה יפקיר גם את שטחי הגדה המערבית.

הספר בעצם מצביע על השבריריות של השלטון.

ומה היא בעצם מהפכה או הפיכה אם לא השתלטות על מספר די קטן של סמלי ממשל ושלטון?

הלגיטימציה היא דבר שכבר בחלוף הזמן.

הנה בתאילנד, מה היא בעצם ההפיכה, אם לא המתנה לשעת כושר בה ראש הממשלה נמצא מחוץ לגבולות המדינה, הזזת כוחות צבא הסרים למרות מחוללי ההפיכה והפנייתם במקום אל כוחות שמחוץ למדינה אל כוחות שבתוך המדינה, ולא סתם כוחות מבפנים, אלא השלטון.

וכי אם הדבר אפשרי בתאילנד, ממלכה בודהיסטית שלווה, שגם אם יש לה בעיות משל עצמה, עדיין הן שונות באופן מהותי מאלו שישראל ניצבת בפניהן, מדוע בעצם שלא יקרה הדבר כאן?

כל עוד שולטת התחושה של שלטון אטום ומושחת וכל עוד יש כוח צבאי בו אליטות צבאיות יכולות להחליט יום בהיר שהדרג המדיני כשל בביצוע תפקידו, כפי שאנשי הצבא מבינים, הדבר אפשרי בהחלט.

הרי כאשר חייל בישראל נשבע אמונים בעת גיוסו, מה הוא מתחייב בעצם?

"הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל." ( מכאן).

וכי אם גנרל זה או אחר, לוקח על עצמו את סמכויות השלטון (והרי סמכות נוטלים, לא מבקשים, זאת יודע כל חייל זוטר) ומחליט שהמדינה היא אותה מדינה, מי שיציית לו, אפילו לא יפר את שבועת האמונים אותה נשבע או עליה הצהיר.

ובכן, החדשות מתאילנד ומהונגריה, ובעצם מעוד מקומות רבים אחרים, מפעם לפעם, אמנם מוצאות עצמן במדורי חדשות החוץ הנשכחים.

אך הן רלוונטיות בהרבה להבנת הלך הרוח והדברים המתרחשים בישראל, מאשר אינספור כתבות שתמצאו במדורים שעוסקים בישראל.

האם אין זו סיבה מספיק טובה לעבור לקרוא את האקונומיסט?