בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מן המפורסמות הוא שבימים עברו, לכנסיות היה מונופול על המידע.

הואיל ושעתוק טקסטים היה יקר ומלאכת הכתיבה הייתה ידוע אך ורק לבעלי מקצוע, הואיל ושימור ספרים לא היה עניין של מה בכך וספר, לא היה רומן קיטשי שכל אחד יכול לקרוא ברכבת (או בכרכרה הרתומה לסוסים), אלא אסופת דפים/קלפים גדולה וכבדה שהעברתה ממקום למקום הייתה כרוכה במאמץ לוגיסטי גדול, הספרים עסקו בעיקר בנושאים שברומו של עולם והם נשמרו בגנזכים מיוחדים של כנסיות וקתדראלות גדולות.

ואז, במאה ה-15, אי שם בעמק הריין, המציא יוהן גוטנברג את הדפוס ועד מהרה שינה את האופן בו בני האדם תופשים את המושג ספר.

אמנם בתחילה ההמצאה שימשה להדפסת התנ"ך בתרגומו של מרטין לותר (ואגב כך, המצאתו הייתה סם חיים לדת הפרוטסטנטית שיכלה לקרוא תיגר על מונופולין המידע של הכנסייה הקתולית) ויצירות נוספות משלל המופתים של התקופה שקדמה להמצאת הדפוס, רובן ככולן בעלות צביון דתי.

אולם עד מהרה, בד בבד עם התפתחות והשתכללות הטכנולוגיה, ספרים הפכו להיות דומים יותר למה שהיה מוכר לנו מהמאה העשרים (ואולי, ויש לכך סימנים, אנו עומדים בפתחו של עידן חדש עם ספרים דיגיטאליים ולכן הזכרתי את המאה העשרים, מבלי ניסיון לקבוע מה יילד יום).

כיום, האפשרות להפיץ את המידע נגישה להרבה יותר אנשים ובקלות רבה יותר, מה שכמובן הפך קל ופשוט יותר בעידן בו אין צורך להדפיס טקסט, על מנת שניתן יהיה להפיץ אותו.

אין ספק שזרימת מידע חופשית, הייתה תנאי חשוב ליציאה מאותה חשיכה מטפורית של ימי הביניים, התפתחות עקרונות הנראים כמובנים מאליהם כמו "חופש הביטוי" (אם כי בימינו, גם הוא לא נראה מובן מאליו) ובכלל, על כל האופן בו חיינו נראים כיום, ב"עידן המידע".

אי שם, במאה ה-18, בשנת 1709 כך מספרים, נחקק בבריטניה חוק שאמור היה להגן על קניינם הרוחני של יוצרים, בעידן בו המצאתו של גוטנברג הפכה להיות נחלת הכלל. בתחילה ההגנה הייתה לעשרים שנים, בהן אסור היה לשעתק יצירות בדפוס.

אך עם השנים וכאשר החוק נדד אל מעבר לאוקיאנוס האטלנטי, הלך פרק הזמן ותפח (ויש האומרים בהקשר הזה, בהתאם לגילו של מיקי מאוס, הדמות הנפלאה של וולט דיסני שבכל פעם שתוקף זכויות היוצרים עליה עמד לפוג והיא הייתה עשויה להפוך לנחלת הכלל, דאג הקונגרס האמריקני להאריך את פרק הזמן בו אסור לעשות בה שימוש) והוא, כפי שניתן להבין, כלל לא רק קטעי טקסט, אלא גם תמונות, מוזיקה, סרטים ובעצם, מה לא?

כך למשל, לעיתים זכויות קניין רוחני ופטנטים חלחלו לדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, כמו למשל פטנט על פורמט JPEG שהוא פורמט תמונות דיגיטאלי נפוץ במיוחד, שיש שתבעו זכויות על השימוש בו.

או למשל פורמט GIF שרק בימים אלו משתחרר מעול הפטנט.

בשלב מסוים, די התבקש שיהיו אנשים שינסו לנצל את החוקים שבמקור נועדו לאפשר פרנסה ליוצרים שכתיבתם אומנותם,  על מנת לגרוף רווחים מדמי התיווך.

איגודים שמטרתם דה יורה היא שמירה על זכויות היוצרים, כאשר דה-פקטו הם גוזרים קופונים נאים, בעוד היוצרים זוכים לנתח זעום מפרי עמלם, הפכו להיות אלו הסנגורים החזקים ביותר של חוקי זכויות היוצרים.

חדשות לבקרים אנו שומעים על גלי תביעות נגד גולשי אינטרנט שכל חטאם היה רצון להאזין לשיר פופולארי או לצפות בסרט אקשן, תביעות נגד חברות המייצרות טכנולוגיות המאפשרות שיתוף קבצים, תביעות נגד מסעדות ובתי עסק שהשמיעו מוזיקה ולא שילמו על כך תמלוגים ועוד כהנה וכהנה.

מה שעושים למעשה אותם ארגונים האמונים על שמירת זכויות יוצרים ונכסים אינטלקטואליים (או קניין רוחני, תלוי איך בוחרים לתרגם), כמו אקו"ם הישראלי ומקביליו מעבר לים, הוא ניסיון לשמר את המונופולין שיש להם על יצירות, לא כאלו שהם במישרין יצרו בד"כ, אלא כאלו שהם רכשו את הזכויות להם.

יתכן והאומנים או יורשיהם מרוויחים מכך, פה ושם, אך עיקר הרווחים מפעולות אלו הולך לאותם גופי ענק שבראש מעיינם עומדת השאלה כיצד לגרוף עוד ועוד כסף ואגב כך, לצבוא עוצמה.

וכך, כאשר עוסקים בגופי ענק בעלי כוח, המנסים לשמור לעצמם מידע ולחלק אותו במסורה, למי שיהיה מוכן לשלם, למי שיהיה מוכן לשחק על פי הכללים שלהם, אני מתקשה שלא לראות את הדמיון בין אותם ארגונים האמונים על זכויות היוצרים והכנסיות (הכנסייה כמוסד, לא המבנים הפיזיים).

בראש ובראשונה, מה שמניע את שניהם הוא כסף.

אם הכנסייה חלשה (ועדיין חולשת ברמה זו או אחרת) על מאות מיליוני מאמינים שהפרישו לה כספים כמיסים וכתרומה, הרי גם אותם ארגוני זכויות יוצרים חולשים על מאות מיליוני "מאמינים" שמוכנים לשלשל להם כספים, בתמורה לאיזה שירות.

מעבר לכסף, קיים מרכיב העוצמה, אותו הזכרתי קודם.

הכנסייה, בכך שניסתה לרכוש את לבבות האנשים ובכך שהיו בבעלותה נכסים למכביר, צברה עוצמה לא מבוטלת.

ארגוני זכויות היוצרים, גם כן לא בוחלים באמצעים על מנת לנסות ולהכתיב את הטעם המוזיקאלי, הספרותי, הקולנועי ולמעשה את דרך החיים של "מאמיניהם".

אם הכנסייה היא לא רק ממסד בו מבקרים מידי יום ראשון ובחגים, אלא דרך חיים, הרי תאגידי המדיה הענקיים (media conglomerates) מנסים לעמוד באותו מקום בו עמדה הכנסייה בימי הביניים.

לשם צבירת העוצמה, תאגידי התקשורות, כמו הכנסייה, מתבססים על מנגנון בירוקראטי גדול ויש להם שלוחות במקומות שכלל לא תצפו (או שכן) למצוא אותם שם.

מיניסטריונים, ארגוני צדקה ועוד שלל גלגולים, שלעיתים מזוהים עם גוף האב/אם ולעיתים צריך לחקור היטב על מנת לגלות את הקשרים ביניהם.

לעיתים שם החברה יציין את התאגידים שלהם (למשל סוני רקורדס או סוני פיקטרס ששייכים לתאגיד Sony) ולעיתים השם לא ירמז דבר (למשל MGM, Bertelsmann, Columbia שגם הם תחת כנפיה של סוני, מבלי שהשם יצלצל באופן דומה [הדוגמאות כמובן רבות בהרבה וקיימות לא רק בתאגיד הענק של סוני]).

והשמירה הקנאית הזו, דווקא על ענייני תרבות – ספרים ומוזיקה בעיקר, הם ההופכים את הדמיון למפחיד.

מה ההבדל בין הכנסייה ששמרה לעצמה ספרים – קודש וחול ובכך ויסתה את זרימת המידע להמונים, לבין נאמר אחד מאותם תאגידים עכשוויים השומר לעצמו מידע מסוים ושולט במידע שהוא מעוניין לפרסם, בכמותו, בתזמונו ובמחירו?

לאלה גם אלה, יש להלכה את מלוא הזכויות על המידע.

בדיוק כפי שניתן לטעון שלזכות אותם תאגידי ענק עומדת הזכות לפרסם את אשר הם רוצים, למנוע את פרסום מה שהם לא רוצים ולשווק את המוצר להיכן שהם רוצים, ניתן לטעון כי לכנסייה, כמי ששילמה לאלו שהעתיקו את הספרים ופרנסה חלק לא מבוטל של הכותבים, הייתה את מלוא הזכות להשאיר את תושבי המדינות שתחת שליטה בבורותם.

למרבה המזל, בחלוף השנים, הכנסייה איבדה מכוחה, לפחות בכל האמור לשליטה על המידע.

מה שהביא לכך, בין היתר, היה ההתפתחות הטכנולוגית.

מרגע שניתן היה להפיץ תובנות לא-כנסייתיות בעולם בכמות נכבדה, לא ניתן היה לעצור את התהליך בו הכנסייה מאבדת את הבלבדיות שלה על המידע.

ובאותו אופן, כך זה נראה עתה, "הכנסיות החדשות", אותם תאגידי ענק, אמנם עושים מאמצים שלא יסולאו בפז לשמור לעצמם את הכוח והעוצמה.

אלו אותם ניסיונות לעקוב אחרי גולשי אינטרנט, להכניס לשימוש טכנולוגיות, חומרה ותוכנה, המפקחות ועוקבות אחר המשתמשים ומונעות מהם לעשות עם מה שהם קנו את אשר על לבם.

יתכן והדבר יצלח. הלוואי ולא.

אולם מעודד להתבונן על מה שעבר על הכנסיות בעבר ולראות שבסופו של דבר, יתכן ולכנסיות החדשות יישארו מאמינים, אפילו לא מעטים. אך הן לא תשגנה את השליטה לה הן מייחלות.

עוד מידע על ההיסטוריה של זכויות היוצרים אפשר לקרוא בכתבה מלפני מספר חודשים של שוקי גלילי, ממנה לקחתי מספר נתונים.

ובהקשר מעט שונה, תגובה 9 בכתבה הזו, משווה את לינוקס ותוכנות הקוד הפתוח למיניהן לקתדראלה שבנייתה לעולם לא נשלמת. אני אהבתי את התגובה וההשוואה.

אדינבורג, סקוטלנד. אוגוסט 2006