היום או מחר (תלוי אם מתחשבים בעובדה שהוא נדחה ביום או לא, מה שלא ממש משנה, כי יום השואה נקבע על פי תאריך מרד גטו וארשה, שכפי שניתן לראות לא ממש מצויין ביום הנכון) מציינים אנו את יום השואה.
אני מניח שבין הקוראים, מעטים אם בכלל הם ניצולי שואה, אבל ודאי רבים הם דור שני/שלישי שנאלצים לחיות עם הטראומות של ההורים או הסבים.
אלו הדברים הקטנים שמזכירים לנו את השואה מידי יום : "תגמור את כל האוכל מהצלחת", או המקרר שתמיד חייב להיות מלא ועוד שלל דברים, שמתוכם דגמתי רק את הצד הקולינרי.
בכל מקרה, הדור הולך ופוחת ולא רחוק היום בו נמצא עצמנו מציינים ארוע היסטורי שלאיש אין קשר ישיר אליו, כמו למשל הקונגרס הציוני הראשון.
נשאלת השאלה מה יהיה בעוד מספר שנים, כאשר נציין את יום השואה והקשר הישיר לא יהיה קיים, אף אחד לא יוכל לטעון שהמשפחה של סבא שלו נספתה בשואה או שהוא ראה אנשים עם מספר על היד.
סביר להניח שימצאו מחרימי גרמניה, כמות מכחישי השואה בעולם תגדל מעט, כי ככל שהזמן עובר, הזיכרון הולך ופוחת והרבה יותר קל להדחיק ולהכחיש דברים ומדינת ישראל עדיין תמשיך לקבל כספים מגרמניה - עולם כמנהגו נוהג.
אני גם מניח שארועי יום השואה, ימשיכו להתקיים כל עוד מדינת ישראל תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית - היינו יהודית וספק דמוקרטית, כי הרי מי יעז למחוק מן הקלנדר ארוע הבא לציין את השמדתם של שישה מיליון יהודים ובכלל, פשעים נגד האנושות?
אינני סבור גם שיש צורך למחוק את יום השואה, הואיל והתמונות המזעזעות שכולם מכירים, הסיפורים והשירים משמשים לנו תזכורת לרוע האנושי, ולחשיבות של בית לאומי לעם היהודי.
חשוב לזכור, כפי שכבר אמרתי, אבל את העבר אי אפשר לשנות, אי אפשר להשיב אחורה את מחוגי הזמן.
לעומת זאת, את ההווה אנו מעצבים במו ידינו (מי יותר ומי פחות) והעתיד עדיין לוט בערפל והוא יושפע ממעשינו כיום ולכן, אני חושב שיום השואה צריך להיות יום של חשבון נפש, לנו כאומה ולכל אחד באופן אישי, על מעשינו בהווה.
ובמה דברים אמורים?
ראשית כל, הואיל ומדובר בהשוואה לא הוגנת, לא נכונה שעלולה לפגוע, אני מבהיר לפני שאני מאזכר את הדבר שאין בכוונתי להשוות בין השואה לבין מעשי צה"ל בשטחים, הסיטואציה בשטחים היא של מלחמה בין שני עמים על טריטוריה, בעוד בשואה אומה אחת רצתה להפוך את שאר האנושות לעבדיה.
אולם בכל זאת, מעבר להעלאת זכרם של קורבנות הנאצים, מה אנחנו עושים על מנת לא לעשות את שעשו לנו לאחרים?
אינני מתכוון לפעולות צבאיות למניעת הטרור, אשר יעילותן נתונה לויכוח, אני מדבר על אותן "בדיחות" על כך שערבי טוב הוא ערבי מת וכל מיני משאלות לב (שנאמרות בכל רם) על מותם בטרם עת של כל מיני קבוצות אוכלוסיה ותושבי המדינות הסובבות אותנו.
כמובן שיבואו אנשים, יקפצו ויטענו "אבל גם הם מזמינים אותנו לשתות ממי הים של עזה" וזה עוד בוריאציה הקלה של ערפאת בימי שלום ובצדק, אנחנו צריכים לדרוש מהצד השני לראות בנו אנשים הראויים לחיות כאן, אך התירוץ "אבל גם הם" לא תופס, אם באמת אנחנו תופסים מעצמנו אי של תרבות במזרח התיכון.
מדרך החשיבה, הרואה בערבים נחותים מהיהודים, נובעים יותר מידי דברים שאינם בריאים לחברה הישראלים וראוי לעקור אותם מהשורש.
אז המלצה מעשית, בפעם הבאה שאתם עדים לאנשים שאומרים "עבודה ערבית" בזלזול או אנשים המכנים כל ערבי מחבל, תעירו להם, כי זה מתחיל בדברים הקטנים.
שנית, בלי קשר לחיינו במזרח התיכון בראשית המאה ה-21 מאז שישוע עזב את המזרח התיכון, אחת הטענות שעולות בהקשר של ארועי השואה, היא "איפה היה העולם", שהעדיף להתעלם מהמצוקה היהודית (ולא רק היהודית), לא נקף אצבע להושיע יהודים שניסו לברוח ממכונת ההשמדה הנאצית ובכלל, יכל לעשות הרבה יותר, על מנת לצמצם את ממדיה האדירה של השואה.
גם כאן, ראוי שנשאל עצמנו מה אנו עושים על מנת למנוע הישנות (לצערי כבר מזמן אין זו הישנות, אלא פשוט חזרה נוספת על...) ארועי השואה?
לפני מספר שבועות, לרגל ציון עשור למלחמת האזרחים ברואנדה, הביע מזכ"ל האו"ם קופי ענאן צער על כך שהוא עצמו, כמי שהיה אחראי באותה תקופה מטעם האו"ם על הארועים ברואנדה, לא עשה מספיק על מנת למנוע את רצח העם של כמליון בני המיעוט הטוטסי והרוב משבט ההוטו לאחר מכן בתוך פרק זמן קצר.
מר ענאן אמנם הביע צער שלא עשה מספיק, אבל האם מישהו מאיתנו עשה משהו?
אני באופן אישי, לא עשיתי כלום!
והתמונות שודרו בטלויזיה, כפי שנאמר "העולם היה אדיש". ומלחמת האזרחים ברואנדה, היא רק דוגמא אחת מיני רבות. חוסר צדק במקרה הטוב ורצח עם, אונס שיטתי ופשעי מלחמה אחרים במקרים אחרים הם מנת חלקם של אנשים כל כך רבים בעולם, גם בימינו אנו.
הנה למשל, בימים אלו במדינה הקאריבית האיטי, קבוצות רבות לוחמות כנגד השלטון ואנשים נקצרים על ימין ועל שמאל אם אינם משתייכים לקבוצה הנכונה (ולעיתים גם זה לא עוזר, כאשר הירי נעשה ללא הבחנה). העולם מתערב, אבל איזו מדינה שפויה תשלח צבא כדי להפסיק את שפיכות הדמים?
ומה העולם עשה כאשר סדאם חוסיין השתמש בנשק כימי כנגד כורדים?
העולם לא הרבה ובמיוחד ארה"ב שעשתה חסד עם מי שלחם למענה באיראן במשך שמונה שנים, עד אשר הפך להיות הילד הרע של המזרח התיכון והתגרה בארה"ב הברית בכלל ובמשפחת בוש בפרט ועל כך הוא משלם בימים אלו.
כן, איפה היה העולם אז, זו שאלה מצויינת ואפשר גם לתת לה מספר תשובות, אבל השאלה היותר פרודוקטיבית היא היכן העולם כיום?
למעט מספר ארגונים התומכים באנרכיה ואנטי גלובליזציה ומעט ארגוני סיוע הומניטרי, אנשים מעדיפים להיות סגורים בביתם הבטוח, מקסימום לנסוע לטיול קצר בעולמם שהחל להיות לא בטוח, בעקבות כל מיני רשתות וארגוני טרור.
ומה אני עושה מידי יום למנוע מעשים נפשעים ברחבי העולם?
לדאבוני, לא דבר ולא חצי דבר. השאלה היא האם בכלל ניתן לעשות משהו, כאשר אנשים מגיל אפס גדלים בתוך סביבה רבויית שנאה, כאשר הסובלנות היא מילה גסה, האם אפשר בכלל למנוע חזרה על ארועים שכאלו?
אני מניח שכן, כמובן שלא אדם פרטי יכול, אלא אם הוא האיש העשיר בעולם (מנכ"ל איקאה, ביל גייטס מסתבר הוא רק השני), אבל ארגונים וממשלות בהחלט יכולים לקדם פרוייקטים חינוכיים במדינות עולם שלישי ומדינות בהן קיימים סכסוכים אתניים חמים, כמו שאזור הבלקן היה בשנות ה-90'.
התוצאות כמובן לא יבואו מהיום להיום, יתכן ויקח עשרות שנים להגיע לתוצאה הרצויה, אבל כל עוד לא נתערב ונפעל, העולם ימשיך להיות אותו מקום נורא ואנחנו נשב מהצד, כצופים פאסיביים ונציג על מרקעי הטלויזיה תמונות קשות, מצידו השני של העולם ואחת לשנה נזכור שגם אנחנו היינו פעם כאלה ולמזלנו היום אנחנו לא.
אלו לדעתי שתי נקודות מרכזיות שיש לתת עליהן את הדעת, אנחנו כאזרחי מדינת ישראל, שקמה הרבה בזכות הארועים שהיום אנו מציינים כשישים שנה להתרחשותם (אפשר להצביע על כל כך הרבה תאריכים - עליית הנאצים ב-33', פלישת גרמניה לפולין ב-39', ועידת ונזה ב-42', החלת הפתרון הסופי, סיום מלחמת העולם השניה וכן הלאה, לכן רשמתי כשישים).
בכל מקרה, ברצוני לשים פה שיר שכתבתי בספטמבר 1998, עת חזרתי מפולין. עד היום הוא היה ספון יחד עם עוד שירים רבים שכתבתי במרוצת השנים ומידי פעם אני מעלה אותם למרשתת.
אישית, אני לא כל כך אוהב את השיר, אבל, אם כבר מפרסמים אותו, היום הוא יום ראוי לדעתי.
וכן אני מפרסם תמונה של אוושויץ שצילמתי בפולין והוספתי לה כיתוב מתוך האלבום הנפלא של הפינק פלויד - "החומה".
הייתי בטרבלינקה
הייתי ביום הכי קר בחיי בטרבלינקה
לבשתי חמש שכבות ועדיין היה לי קר
השמיים והאבנים בכו בכי תמרורים
וגם האנשים, גם הם בוכים
ושום מראה פסטורלי ושליו לא מטעה
פה נקצרו רבבות אנשים בזה אחר זה
וכיום במקום יש 180,000 אבנים ששותקות לעולם
זכר למספרן של קהילות יהודיות שאינן.
ורבים באים למקום מחפשים את אבן יקירם
שעכשיו הם רק עפר ואפר בלי דם
ואת המקום והסיפורים לא אשכח לעולם
כי הייתי בטרבלינקה ביום האפור והקר של חיי
ואחרי שהיינו רציניים, אתנחתא קלה לסיום, איך אפשר בלי בדיחת שואה קטנה?
מצאתי פתרון!
איזה פתרון נהדר, הוא הטוב ביותר!
אקרא לו "הפתרון הסופי" :)
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
