בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הבעיה: בשיטת הבחירות הנוכחית בישראל, בחירות מתקיימות בתדירות גבוהה מידי, בערך כל שנתיים, מה שפוגע ביציבות השלטון.

הפתרון: החלפת שיטת הבחירות אחת לשנתיים (ויש גרסת YNET).

נכון לעתה התקבלו חוקי היסוד הבאים בעניין זה:

"חוק יסוד: הממשלה" (1968)

"חוק יסוד: הממשלה" (1992)

"חוק יסוד: הממשלה" (2001)

הקמת הממשלה מתוך הכנסת, לא מוצאת חן בעינינו? נחליף. בחירה ישירה של ראש הממשלה, לא מוצאת חן בעינינו? נחליף. שוב הקמת הממשלה מן הכנסת. אבל, היי, לא אהבנו זאת מלכתחילה, אז בואו נשוב לבחירה ישירה ונכנה זאת "משטר נשיאותי" (מעוות). מה כבר יכול לקרות?

והעתיד עוד לפנינו...

הכול למען טובת המדינה כמובן.

במקרה הכי גרוע, נחליף את העם. בלאו הכי אנחנו מדינת הגירה, אז נמצא כבר את אלו שיהיו מוכנים לקבל את הפתרונות המצוצים מהאצבע, נעניק להם אזרחות, ויאללה, שיטת בחירות חדשה.

הרי הבעיה היא בשיטה, שאר הדברים פה בסדר.

השיטה!

לא סתם בחרתי לכותרת את צירוף המילים מספר שמות.

נכון, הוא נועד לרמז על כך שהפתרון המוצע, הפעם על ידי אביגדור ליברמן וחבר מרעיו, הוא מן בדיחה רעה, הנראית כמו עוד התחכמות בסגנון הישרא-בלוף.

אבל למען האמת, חשבתי על הביטוי בהקשר המקורי, כפי שמופיע כאמור בפרק הראשון בספר שמות.

ופרק א' בספר שמות, מסופר על פרעה מלך מצרים שראה כי עם ישראל, אותה חבורת נוודים שירדה מארץ כנען מצרימה, בשל התנאים הקשים ששררו אז בארץ, והחליטה להשתקע בארץ הנילוס, הלכה וגדלה, הלכה והתעצמה.

לפני אלפי שנים כהיום, גזענים לא חסרו, פשיסטים פשוט כונו בכינויים אחרים ותחושת איום דמוגראפי הייתה קיימת.

הנה כי כן, ראה פרעה שבני ישראל הולכים ורבים, חש כי האיום הדמוגראפי כה מוחשי ולכן החליט לטפל בו בדרכים המקובלות באותה תקופה – מיסים, שיעבוד, עבדות, עבודות פרך ויוצ"ב וכשכל אלה לא עזרו, החליט לערוך סלקציה ולהרוג את הבנים הזכרים מקרב בניו של יעקב שירדו מצרימה.

מדוע זכרים? בבית ספר או שמא היה זה בגן, אמרו לי כי אם אין גברים, לא ניתן להתרבות וכך בני ישראל לא יתרבו ויכלו. מוטיב היותנו קורבן מובהק של אנטישמיות סתמית כמובן הודגש והובלט.

אולם מאז התבגרתי, למדתי דבר או שניים על המין האנושי והחיים בכלל, והבנתי שהסיבה המשמעותית אינה שנאת ישראל, אלא בעיקר כי נשים עבריות יכולות לעשות למצרים נעים.

"וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (בפעם האחרונה ששמעתי זאת, זה היה בהקדמה לשיר המצוין של בני אלבז – "הוא זכאי", על אריה דרעי כמובן)...

התוכנית המצרית בסופו של דבר לא צלחה, בני ישראל יצאו מארץ מצרים, חילו של פרעה טוּבע בים והתרחשו כל יתר הסיפורים שאתם מכירים מההגה המסופרת בראשית חג הפסח...

כתוצאה מכך, נצטוו בני ישראל לנהוג בכבוד עם שאינם צאצאי אברהם (אני מניח שעל אחת כמה וכמה כאלו שהם כן צאצאי אברהם, גם אם מאשתו השנייה הגר [כי גם אבי האומה אברהם, אהב לעשות נשים רבות, כמו לא מעט אנשים עליהם מספרים בתנ"ך, מה שיכול להעמיד במבוכה קלה כל הורה שרוצה לספר לילדיו התמימים על ספר הספרים]), "כי גר היית בארץ מצרים".

אולם מצוות לחוד ומציאות לחוד.

אין צורך להקפיד בכבוד הגויים, בין אם הם נוצרים, בין אם הם מוסלמים ובין אם הם עכו"ם.

אחרי הכל, היותנו אור לגויים, מכתיב את זה שאנו צריכים לרדות בהם מנימוקים לאומיים, נימוקים ביטחוניים, נימוקים כלכליים וגם סתם כי הם אנטישמיים ואנחנו צריכים מקור לגאווה עצמית.

וכידוע, קיים יום כיפור כדי לצום ולהצטער על כך שאין אנו עומדים בכל המצוות והואיל וכך, אפשר לחפף בכמה מצוות, למשל בשמירת כבודם של בני אדם. העיקר, להפריד בין בשר לחלב והשם (יתברך שמו לעולם ועד וכו') כבר ייסלח לנו.

אז לשם מה להתאמץ?

התחכמותו של ליברמן, עם עניין שיטת, אינה חדשה nor ייחודית למר ליברמן.

אך מצאתי אירוניה שענייני התחכמות, שכפי שהראיתי, מוצאים ביטוי בספר הספרים בהקשר של הצקות גויים לבני ישראל, עולים מצדו של אביגדור ליברמן, איווט בפי החבר'ה.

אותו אביגדור ליברמן שכבר הורשע בעבר, על פי הודעתו, בהכאת ילד קטן שנטען כי הציק לבנו של ליברמן.

אותו ליברמן שמציע תוכניות "חילופי שטחים", צמד שהן ביטוי נקי לשלילת אזרחות מרבבות רבות של אזרחי ישראל, בשל אותו איום דמוגראפי, שהיה שריר וקיים גם בימים בהם נכתב ספר שמות, אם בווריאציה מעט אחרת.

אותו איווט, הוא האומר "הבה נתחכמה לו", וכאשר ישנה בעיית יציבות שלטונית, מציע הצעה שתכליתה לשוב שוב לשיטת הבחירות שנטשנו לפני כחמש שנים.

מאידך, בהנחה והתוכנית למשטר נשיאותי (כמעט התפתיתי לכנותה "התוכנית של ליברמן", אבל מדובר ברעיונות שהיו קיימים עוד בטרם למד ליברמן עברית) תיצור משטר חזק ומאיים, תיווצרנה בעיות אחרות, כמו למשל נטייה לפתור סכסוכים ומחלוקות בצורה המשאירה את אחד הצדדים נטול הישגים ובכך לפגוע במרקם השברירי של הדמוקרטיה ההסכמית.

לא ארחיב בנושא לעת עתה, אך המעוניינים להרחיב מעט יותר את אופקיהם באיזון הדק שבין משילות ליציגות, יכולים לקרוא את דבריה של נעמה כרמי.

ואם במקרה התבלבלתם ואתם חושבים שמשטר נשיאותי הוא מילה נרדפת ליציבות פוליטית, אתם מוזמנים לקרוא על הסיבוב הראשון בבחירות האחרונות באקוודור, שם ישנו משטר נשיאותי, אך יציבות פוליטית אין.

כידוע, במחוזות הפוליטיקה, צביעות אינה מצרך נדיר.

כך למשל יכול ראש מפלגה מסוימת שנולד ב-1949, לספר על הזוועות שהיה עד להן בילדותו, שנעשו על ידי שוטרים בריטים בפלשתינה ואחרי זמן קצר לשחרר הבהרה לפיה דבריו לא הובנו כהלכה.

ומדוע אני מזכיר זאת?

משום שברי לכל כי מה שעומד מאחורי הכמיהה של ליברמן למנהיג חזק, היא השאיפה שבמוקדם ובמאוחר, יהיה הוא עצמו המנהיג החזק.

כולי תקווה שלא אמצא את הטקסט הזה משמש כראייה נגדי ביום מן הימים ב"בית המשפט לביטחון המדינה", אך בכל זאת, אאזור אומץ, ואומר שנראה לי שאותם משחקים שכל מטרתם ליצור מראית עין של תקינות נראים לי מיותרים.

האין זה יותר פשוט לנסח הצעת חוק שתמנה את ליברמן לשליטה של אימפריית ישראל לעולמי עד (אפשר גם אחרי מותו. מותו של קים איל סונג בשנות התשעים לא מונע ממנו להמשיך ולהיות המנהיג הנצחי של צפון קוריאה, בעוד בנו מנהל את ענייני המדינה אחרי מותו) מאשר להתחיל לנסח חוקי יסוד שיכשירו תהליך שסופו זהה?

נותרנו אפוא עם השאלה, כיצד יהיה עלינו לכנות את התואר של ליברמן, אחרי שעם מותו של נשיא אהוב, יחליט לאחד את משרת ראש הממשלה עם משרת הנשיא.

לא יהיה זה הולם יהיה לכנות את התפקיד בשם פיהרר, שכן הדבר עלול לצרום מעט באוזן, בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות.

איך נשמע דוצ'ה?

ואולי צאר (Царь)? אחרי הכול, ישנה מסורת רוסית מפוארת ותהיה גם אירוניה אם המילה תיכתב בכתיב חסר – הצר ליברמן.

שינוי טרמינולוגיה

בשבועות האחרונות יצא לי להסתובב לא מעט בארץ, מירושלים ועד הר מירון.

אינני מתפלא שהארץ מכונה "ארץ הקודש", שכן כל חור מצחין מכונה בה "מקום קדוש" על ידי חבורת אנשים הזויים.

בנחל עמוד טיילתי, לא לפני שירדתי בצומת מירון, שם הלכתי על כביש צדדי עליו פוזרו פגרים, גופות בעלי חיים בשלל גדלים במצבי ריקבון שונים. היו שם עופות, חזירי בר, חתולים, כלבים ופרות שהיו מוטלים חסרי רוח חיים על הכביש החסום, כנראה בשל ריטואל שבוצע שם בהמולת החג יום קודם לכן.

בעכו טיילתי בסמטאות המדיפות ריח צחנה עז שכתוצאה מהעזובה של אותה עיר "מורשת עולמית".

גם העיר העתיקה בירושלים, בעת ברכת הכוהנים לכבוד החג, הייתה מקום שהיה עליי לסתום את האף לא אחת בו.

כן, קדושה היא כנראה מילה נרדפת לסירחון או לפחות מדובר בשתי מילים הבאות בהכרח בסמיכות והתברר לי שישראל אכן מדינה קדושה, הן בשל האתרים הקדושים והן בשל הסירחון הרב.

אך לא הייתי טורח לציין זאת, אגב הבאת תמצית לא ממצה של מסעותיי בעת האחרונה, לולא נגלה אליי במסעות הקודש הללו דבר נוסף.

כפי שכל מי שעיניים לו ודאי הבחין, הבחנתי גם אני שישראל מלאה חיילים, בעיקר בימי ראשון, אם כי בכל יום שייבחר באקראי, ניתן להבחין בחוצות בחיילים לעייפה, בתחנות המרכזיות, בתחבורה הציבורית, במרכזי הקניות, בקרנות הרחוב ובעצם תחת כל עץ רענן אשר תחת השמש.

לא, אין זה חדש לי שישראל היא מדינה שרואים בה לא מעט חיילים.

בדיוק כפי שאין זה חדש לי שחלק ניכר מהחיילים נוהגים ללכת בלבוש מרושל (לא ארחיק ואומר שכגובה החגורה, כך יכולת הצבא כפי שטען בני ציפר) וזקני השבט והמכובדים שבהם, הולכים ב"לבוש אזרחי" כאשר מה שמסגיר את היותם חיילים הוא בדרך כלל רובה סער אמריקני התלוי על צווארם.

גם בימים בהם אני הוגדרתי על בחוסר לב כ"רכוש", היה מין נוהג כזה, לתת ללוחמים בערוב ימיהם הצבאיים אישור "להסתובב על אזרחי" (כמדומני עניין התחבורה הוסדר על ידי "תעודת לוחם").

וכך, במסעותיי בארץ, יצא לי לראות חיילים לבושים במדים בשלל צבעים (חלקם תקינים וחלקם לא, כחלק מ"קומבינות"), לעיתים הם הלכו רק ב"חצי א'" (כלומר רק עם דגמ"ח צבאי), לעיתים הם חולצת כפתורים צבאית מחוץ למכנסיים (ולא, הם לא היו צנחנים) או שכלל היא לא הייתה מכופרת.

חלק מהחיילים עשו לעצמם חיים נוחים ונעלו נעלי ספורט צבעוניות, אחרים סונדלו בסנדלים על מנת להתאוורר מהחום הרב ששרר פה עד בו היורה.

היו בהם שהיו גלוחי ראש למשעי, לאחרים הייתה רעמת שיער שלא הייתה מביישת את מלך החיות.

ו"המגניבים" שבהם, הסתובבו להם בבגדים על פי שיקול דעתם, שיקול דעת שלמרבה האירוניה הוביל את רובם ככולם ללבוש ג'ינס וחולצה של "סוף מסלול... (השלם את החסר)".

כפי שציינתי, רק רובה הסגיר כלפי חוץ את היותם משועבדים כלפיי פנים. את היותם נתונים לחסדיהם וגחמותיהם של "מפקדים", כלומר אנשים שעיקר תפקידם בעולם הוא להגיד להם איך לפעול, מה עליהם לעשות ומה עליהם להימנע מלעשות.

ובעוד אותם חיילים חולפים על פניי באלפיהם, נזכרתי לי באחת התלונות שעלתה לאחרונה כתלונה לפעילות חיזבאללה (אגב, ברכות לאתר האינטרנט החדש בעברית. הוא ממש מכוער).

בתלונה נטען שחיזבאללה נטען שאחת הבעיות עם חיזבאללה, שבגינה אין להתייחס אליו כארגון צבאי או פרה-צבאי, אלא אך ורק כארגון טרור, היא זה שלוחמיו מפרים ביודעין את חוקי המלחמה המקובלים, בכך שהם פועלים ללא מדים ולראייה, אותו סרטון של חטיפת החיילים בגבול הצפון בשנת 2000 ששודר לאחרונה, בו נראים לוחמי החיזבאללה בלבוש שאינו צבאי.

כמובן, אפשר להשתמש באותו מטבע כאשר מדברים על יחידות העילית הישראליות שפועלות לא אחת בלבוש אזרחי (כמו הגברת אהוד ברק, אי שם בימי "אביב נעורים") או בלבוש צבאי לא ישראלי (כפי שהיה מעט אחרי הפסקת האש בלבנון, כאשר חיילים ישראלים נתפשו לבושים במדי צבא לבנון).

אך נראה לי שיהיה מעט מיותר להיתפס לנקודות הדמיון הקלות הללו ואין רצוני לעשות כן.

הזכרתי זאת, רק כדי לציין שגוף שלוחמיו בדרך כלל לבושים כטוב בעיניהם, בין אם בערב-רב של מדים ממינים שונים, בין אם בלבוש אזרחי ובין אם בכל מיני צירופים שונים של מדים ולבוש "אזרחי", הוא בדרך כלל ארגון גרילה או מיליציה.

הבאתי את חיזבאללה כדוגמא אחת, אך לנגד עיני אני רואה את התמונה המפורסמת של צ'ה גווארה, את זכריה זביידי מג'נין הלובש ג'ינס, חולצת טי, מעיל נגדים צה"לי ועל צווארו תלוי רובה M-16 ועוד שלל לוחמים שמעולם לא השתייכו לארגון צבאי מסודר בעל היררכיה ברורה.

וכאשר הסתובבתי לי בארצי לאחרונה, הרגשתי שהחיילים הללו, אינם באמת חלק מאיזה צבא מאורגן ומסודר, אלא בני אדם שבעל-כורחם הצטרפו לאיזו מיליציה וככאלה איש הישר בעיניו יעשה.

האם במצב הדברים, כאשר ישנו ענף משטר וישנה משטרה צבאית, אך ידם קצרה מלהושיע, ונראה שאנו עוסקים במליציה עם נשק משוכלל ולא בארגון צבאי של ממש, האין יהיה זה נאה להחליף את השם "צבא הגנה לישראל" (צה"ל) ל"מליציית הגנה והתקפה לישראל" (מהוה"ל)?

וכך, בעת מלחמות בין מליציה אחת למליציה אחרת, כפי שקרה זה מכבר, פעם ידה של זו תהיה על העליונה ופעם ידה של האחרת, כפי שקורה בעימותים בין כנופיות רחוב.

כי אם זה מה שמתרחש או לפחות אין זה רחוק מהמציאות וזה עוזר להבין אירועים של ממש, מדוע לא להחליף טרמינולוגיה?