בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

החל מהערב הזה עד מחר בערב מציינים ברחבי הארץ את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והחל מערב המחרת חוגגים את יום העצמאות של מדינת ישראל.
עצב ושמחה באים בזה אחר זה, כחלק בלתי נפרד, כמו שני צדדים של מטבע שלא ניתן להפריד.
לא סתם נקבע כי יום הזיכרון ויום העצמאות יבואו זה אחר זה, כמו יום לאחר לילה, לעולם אין הם נפגשים, אך כל מי שצופה במחזה לא יכול שלא להתרשם מהעוצמה של שעות הדמדומים ובין הערביים.

החיים במדינה אשר עצמאותה נקנתה בהרבה דם, יזע ודמעות, אשר במלחמת השחרור שלה איבדה כ-1% מכלל האנשים שחיו בה (וכמובן רבים עוד יותר היו הפצועים והנפגעים במלחמת השחרור), יוצרים הכרח לשלב בין השמחה לעצב. מידי יום אנו נאלצים להפריד בין הכאב הפרטי והקולקטיבי, לשמחה האישית והקבוצתית שצצים ועולים מידי יום.
בניגוד לחגים יהודיים, בהם לעיתים יש מצווה לשמוח, אין מצווה דומה לשמוח ביום העצמאות ובכל זאת, קשה שלא לראות את השמחה בערב יום העצמאות בקרב הילדים עם ספריי הקצף והפטישים, שרק בבוקר עמדו דום והקריאו את שמות הנופלים בבית ספרם.

הרבה קלישאות נאמרו על יום הזיכרון והדרך שלנו לזכור את הנופלים, הנה למשל אחת : "אנחנו עם אשר האנדרטות שהקים לא היו אף פעם אנדרטות ניצחון. האנדרטות שלנו - כולן - חקוקים עליהן שמות הנופלים" - זהו ציטוט של הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר (אפשר למצוא עוד הרבה ציטוטים בנושא כאן).
לצד כל הקלישאות, אני מניח שרבים שמעו על פאשלות כאלה ואחרות של צה"ל בדרכי הטיפול בנופלים ובני משפחותיהם. בין היתר, אפשר להעלות את כל הויכוח שהתנהל בזמנו בין כותלי בית המשפט, באשר לכיתוב על מצבות של חללי צה"ל, שעד אז היה ולאחר המערכה המשפטית, הותר לבני משפחות חללים להוסיף כיתוב אישי, נוסף על המצבה הצה"לית הסטנדרטית. אין זה סוד כי לא תמיד בני המשפחות שהפקידו את גורל יקיריהם בידי צה"ל מרוצים מדרכי הטיפול של הצבא בהם ובגורל יקיריהם. בין אם מדובר בנעדרים כמו חללי קרב סולטן יעקב והנווט השבוי רון ארד, שמידי פעם אנחנו שומעים על תלונות המשפחות בדרך הטיפול של מדינת ישראל בניסיון לברר מה עלה בגורל יקיריהם ובין אם מדובר במשפחות חיילים שנפטרו בנסיבות שאולי היה ניתן למנוע בצבא או פשוט לא מרוצות מדרך הטיפול של משרד הביטחון בהן.

בלי רצון לקבוע האם הטיפול שנעשה הוא נכון או מספיק, כי הרי לא באמת ניתן לקבוע מה היא "דרך הטיפול הנכונה" ואף פעם אין מספיק, כי תמיד ניתן לעשות יותר, יש משהו שמפריע לי בטקסי יום הזיכרון. חללי יום הזיכרון, רובם היו בנופלם אמנם חיילים (למעט שוטרים ואנשי זרועות הביטחון הלא צבאיות), אך מעבר לעובדה שהיו חיילים, הם היו אנשים, בשר ודם שקיפחו את חייהם בדמי ימיהם. אחד הדברים המדהימים בבני אדם, הוא ללא ספק אינספור הדרכים שיש להם להביע את רגשותיהם. יש מי שבוחר להביע את רגשותיו בציור או בשיר, יש מי שיפקוד את קבר יקירו, יש מי שיישב בבית ויבכה ויש מי שילך לים לבכות (וכן הלאה...). אבל הטקסים הרשמיים של המדינה, הם תמיד אותם טקסים, אותם שירים מתנגנים, אותם טקסטים מוקראים, הנצחת המוות הופכת למשהו מאוד מסוים שעשוי להביא לניכור. האם השמעת שתי צפירות, היא באמת הדבר שדרוש על מנת שנעריך את האנשים שנפלו תוך כדי הגנת ישראל?

עוד על הבעייתיות שבטקסי יום הזיכרון השבלונים, בכתבה הזו.

יום העצמאות

כל הארץ דגלים דגלים

קראתי, את תגובתם של מספר חברי כנסת ערבים על הדרישה להניף את דגל ישראל על רכב השרד של חברי הכנסת בסמוך ליום העצמאות.
מעבר לעובדה שאני סבור שמדובר בדרישה צודקת, שרכב שממומן מכספי מדינת ישראל, לשימוש של איש ציבור המייצג אזרחים ישראלים, במוסד ציבורי ישראלי ראוי שיהיו בו סמלים של מדינת ישראל, אז מוזר לי שחברי הכנסת הערבים מותחים ביקורת על כך שמדובר בנכבה של הערבים. לא, חלילה, אני חושב שראוי לאזכר את האסון של הפלסטינאים, פשוט התאריך שנבחר לציון יום הנכבה הוא ה-15 במאי, התאריך הלועזי בו הוכרזה עצמאותה של ישראל, כך שעצם העובדה שלמשל חבר הכנסת ואסל טאהא מחשיב את התאריך העברי, על פי לוח השנה היהודי כיום הנכבה מעט תמוהה. מעבר לזה, כנראה שמעולם הוא לא ביקר ביום העצמאות בחיפה, בו כל הילדים הערבים מתרוצצים במרכז הכרמל עם פטישים ותרסיסי "שלג" שנאסרו לשיווק ושימוש על פי חוק כבר לפני שנים, שמחים ומרוצים. בחיי שלא ראיתי שום סימן לנכבה בעיניים שלהם!

אבל לא רק תגובות של חברי כנסת ערביים יוצאות נגד ההחלטה, גם חברי כנסת יהודים, יהודים "יותר טובים ממני" (וכנראה גם ממך קורא/ת יקר/ה) לא מוכנים לשים על הרכב שמומן מכספי משלם המיסים הישראלי את דגל ישראל. למשל חבר הכנסת ליצמן, חושב שיש דגלים חשובים יותר (בזה אני מסכים איתו), כמו למשל דגל אי אכילת חמץ בפסח (בזה אני דווקא לא מסכים איתו)...

אז אולי על מנת לפתור את הבעיה, כל מי שרוצה יוכל לנופף בדגל שהוא רוצה?
הקהילה ההומו-לסבית תניף את דגל הגאווה ביום העצמאות, הקהילה הדרוזית (שחגגה היום את חג נבי שועייב, מזל טוב) את דגלם הצבעוני (הדומה פלאים לדגל הקהילה ההומו-לסבית), המתנחלים יניפו את דגל ארה"ב (כי הרי רובם בעלי אזרחות אמריקנית, לא?) הערבים את דגל פלסטין וליצמן יניף את "דגל אי אכילת החמץ בפסח" וכולם יהיו מרוצים?

וברצינות, מנהג הנפת הדגלים נראה לי מאוד אינדיוידואלי, כך שלכפות על אנשים להניף אותם, במיוחד אם הדגל מסמל משהו שהם לא מאמינים בו נראה לי מיותר ואף פוגע.
יחד עם זאת, במקרה של רכבים המשמשים אישי ציבור, אני חושב שבדומה לרכבי שגרירים וקונסולים המייצגים את ישראל ומשתמשים ברכב הנושא את דגל ישראל, לפחות באירועים רשמיים, גם רכביהם של חברי הכנסת ושרים, צריכים לשאת את דגל ישראל, לפחות בבואם לייצג את כנסת ישראל, כגוף של מדינת ישראל.
אבל, שאלו יהיו הבעיות שלנו עם חברי הכנסת...

לשים על המכונית, או לא לשים?

סטטיסטיקה

כל שנה בראש השנה ויום העצמאות אנחנו זוכים לקבל סטטיסטיקה על אוכלוסיית מדינת ישראל.
כל שנה באופן מפתיע, המאזן הדמוגרפי נשמר, הרבה בזכות הגירה ופלאי סטטיסטיקה המציגים כל לא ערבי (וגם בדואי, צ'רקסי או דרוזי) כיהודי וכך העם היהודי מתעצם.
כמובן, אפשר להודות גם לחבר'ה החמודים שלא מאפשרים ליהודים וערבים להתערבב, (ואני יודע שיכעסו עלי על ההשוואה והיא לא לגמרי חופפת, אבל נו, שיהיה...) "חוקי נירנברג" תוצרת ישראל בגרסת לייט (גרסת לייט על שום הרבה גזענות בנוגע לקשרים בין יהודים לערבים, על אף שנעשה ניסיון אמיתי להעניק לבני מיעוטים שוויון זכויות חוקי, כל עוד יישארו בעמדת נחיתות ולא יוכלו להיטמע לחלוטין בבני ישראל), לא מאפשרים ליהודים להתחתן עם לא יהודים על אדמת ישראל, ולסטטיסטיקה חשיבות מכרעת, כי רוצים שהיא תראה יפה...

הנה ירושלים, כבר שנים מספרים לנו על היותה העיר הגדולה בישראל, כיאה לבירת המדינה.
אז נכון, בירושלים מתגוררים 692 אלף איש, אבל מתוכם 228 אלף ערבים שרואים עצמם פלסטינאים לכל דבר, עוד רבבות חסידים שלא רואים עצמם קשורים למדינת ישראל (ע"ע ליצמן והדגל), שלא לדבר שחלק מתושביה של ירושלים הם תושבי "שכונות" שהתווספו במרוצת השנים ל"עיר שחוברה לה יחדיו", שנמצאות רחוק מאוד מירושלים עצמה, רק כדי להגדיל את כמות האנשים בבירה.
בת"א אמנם מתגוררים "רק" 364 אלף תושבים, אבל הם באמת תל אביבים ולא רמת גנים או בת ימים שנקראים תל אביבים רק לצורך הסטטיסטיקה.

שמחה ועצב

ולסיום, אני רוצה להביא כאן שני שירים, הראשון ודאי מאוד מוכר, במיוחד מאז יצא באלבום "האחר" של ברי סחרוף והוא ריבונו של עולם, שיר שנכתב במלחמת יום הכיפורים על ידי בארי חזק שנפל באותה מלחמה.

השיר השני נכתב על ידי רעות מירושלים שאחיה יואב נפל בלבנון בהיתקלות עם מחבלים לפני חמש וחצי שנים והוא מאוד נגע ללבי ולכן בחרתי לפרסם אותו.

ריבונו של עולם/בארי חזק

אנא הגבר עוצמת אותותיך
כאן אני לא שומע , לא יודע
האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך
למה אתה כה רכרוכי?
למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור,
גם אתה נשמע קטוע..
אתה נשמע פצוע,אתה
בעמק מאורגן היקיפית
הרים וכינרת אחרת.
אנא הודע עוצמת אותותיך
במכ"ם לא רואים את פנייך
מדוע אינך מזוחל"ם?
מדוע אינך נלחם?
האם לשלוח אלייך סיור ממונע?
אני מלא אמונה, שלא יגיע ולא יחזור
פצע שחור.. פצע שחור..
אנא החלש עוצמת אותותייך
אמירי הברושים לעת ערב לשווא לואטים שמך
וכוכב הצפון הבודד
אנה ינווט את צבא עגלותייך , לאן?
הוא יוביל בהם את? אנא עצום את עינייך
עכשיו אני שומע, רות
אתה יכול סופית למות
אב שכול אני כבר לא מרגיש
דמעות החורף עלייך יגידו קדיש.

אחות שכולה/רעות

אני אחות שכולה.
אבל לפני זה, אני מליון דברים אחרים
אני זאת עם השיער הארוך וגומות החן
אני זאת שצוחקת מכל בדיחה, אפילו שהיא הבדיחה הכי מטומטמת בעולם.
אני זאת ששונאת ללמוד,
אבל רוצה להוציא ציונים טובים.

אני אחות שכולה.
אבל לפני זה, אני מליון דברים אחרים.
אני זאת שאוהבת לשיר ולרקוד
אני זאת ששמה מוזיקה פול ווליום באוטו בשביל הפוזות
אני זאת שמסיימת תיכון עוד מעט.

אני אחות שכולה.
אבל לפני זה, אני מליון דברים אחרים.
אז למה, ביום הזיכרון
פתאום אני אחרת
פתאום לא יודעים מה להגיד או איך להסתכל בלי לפגוע
פתאום קשה להיות לידי
ולא רואים את כל הדברים האחרים...
ורואים רק דבר אחד-
אחות שכולה?

ועד כאן להפעם
אלעד