בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

גם דרך האייל הקורא, ואם להיות מדויקים דרך הכתבה הזו וגם באמצעות טבעת "בלוגים לוחמים" שבעוונותיי יצרתי פעם (היש מישהו רציני שמעוניין לטפל בה?) שחשפה אותי לבלוג "משמר הכנסת", מצאתי עצמי נרשם למערכת הפצת מידע אוטומטי של הכנסת.

מלבד האפשרות המלהיבה-משהו של קבלת עדכונים באמצעות RSS לגבי הנעשה בכנסת (משהו שכבר די מזמן עשיתי באתר משרד ראש הממשלה ובכל פעם שאני קורא את ההודעות שמגיעות משם, אני מבין שאני לומד מכך דבר, שכן בעיקר מדובר בהודעות זבל ולא בעדכונים המלמדים אותך דבר על עשיית הממשלה או דרך התנהלותה, ובטח שלא באופן שיטתי), אפשר להירשם לקבלת עדכונים בדואר האלקטרוני, לגבי הצעות חוק, סדרי דיון בוועדות הכנסת השונות וחוקים שעברו ברשומות.

נרשמתי. טעמיי עמי, וכך יישאר.

והנה, ביום ה-13 בנובמבר, קיבלתי לי אי מייל תחת הכותרת Knesset – Last Bills and Laws, חוקים והצעות חוק שהתפרסו זה מכבר ברשומות, כלומר הם בעלי תוקף רשמי.

ואיך אפשר בלי אנקדוטה קלה, אמיתית לגמרי.

בין הקבצים שנשלחו, כל קובץ מייצג חוק או הצעת חוק שפורסמה ברשומות, מופיע קובץ בשם 2068.pdf, העוסק בפרסום החוק שנופל תחת הכותרת: "חוק שירות ביטחון (הוראת שעה) (תיקון מס' 10), התשס"ז -2006)". ניתן למצוא אותו באתר הכנסת כאן.

בסופו של כל חוק בישראל בימינו, בד"כ חתומים ארבעה אנשים:

נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת והשר הממונה על ביצועו.

כתבתי בד"כ, כי למיטב זכרוני, חוקים העוסקים בנשיא המדינה, נשיא המדינה לא חתום עליהם.

כמו כן, ראוי לדעתי לציין שהחתימות הן עניין פורמאלי, ואין בכוחו של מישהו ממחויבי החתימה לגרוע מתקפותו של חוק בסירוב לחתום על חוק.

וכך, בין החתומים על החוק, חתום עמיר פרץ, בתוקף היותו השר האחראי על הצבא.

אך אבוי!

הכל טוב ויפה, למעט זה שבמסמך רשמי של מדינת ישראל, לפחות בגרסה שנשלחה בקובץ PDF לכל מי שנרשם לקבל עדכונים על חוקים חדשים, רחמנא ליצלן, תפקידו של עמיר פרץ הוא, לא תאמינו, "שרת המשפטים".

כן כן, שרת המשפטים, תפקיד שלא קיים מאז כינון הממשלה הנוכחית, שכן מאז ציפי לבני שכיהנה כשרת המשפטים, ישבו במשרד המשפטים השר לשעבר חיים רמון, מי שמאז ומעולם היה ידוע כבעל לשון חלקלקה, והזמן גילה שהיו לכך מספר הביטים, ומשנאלץ ללכת, להוכיח את חפותו כמובן, התיישב על כס הווזיר מאיר שטרית, לפחות כממלא מקום בעל כל הסמכויות.

לא קשה לנחש כיצד קרה שעמיר פרץ, שר הביטחון, הפך במסמך הזה ל"שרת המשפטים".

מן הסתם, כפי הנראה, מישהו (כמובן שיתכן שמדובר במישהי, הכתיבה בלשון זכר היא לצורך נוחות וכן בשל נוהג שהשתרש בעברית) שכתב מסמך ישן, לפחות בן מספר חודשים, מטעמים של נוחות, והתרשל בשינוי כל הפרטים וליתר דיוק, במקרה דנן, תיאור תפקידו של עמיר פרץ.

להגדלה ליחצו על התמונה

כמובן, מדובר בטעות מינורית שמשמעויות רבות אין לה, ויתכן מאוד והיא תוקנה או תתוקן כאשר שרת המשפטים עמיר פרץ תאלץ לעבור על המסמך ולחתום עליו באופן פיזי.

אך אפשר והיא מלמדת משהו אחר, עמוק יותר, על חוקים והיחס לחוקים, כפי שהוא בישראל בשלהי שנת 2006 למניינם או ראשית תשס"ז למניינינו.

מעבר זריז על יתר החוקים והצעות החוק שנשלחו אלי באותו אי מייל, לא הותיר אותי חכם יותר.

רובם של החוקים והצעות החוק, טכניים בצורה מעוררת פלצות.

וכי מה, למשל, עוזרת לי הידיעה כי ב"חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 9), התשס"ז 2006", נכתב כי "בחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, בסעיף 32, הרישה עד הילה "וכן" – תימחק"?

מהמעטים שקוראים זאת, שאינם מתעסקים במשפטים (ואין בכך לרמוז שיש משפטנים רבים שטורחים לקרוא זאת, לפחות כל עוד זה לא רלוונטי לעיסוק קונקרטי שלהם), מה הסיכוי שמישהו יבחר להטריח עצמו לנבור בחוק הוותיק ולראות מה נמחק?

נכון, סביר כי בשעת האמת, כאשר פלוני ירצה לבדוק מה אומר החוק, למטרותיו, הוא יגלה את הנוסח העדכני של החוק.

אך מי שייגש רק לתיקון המאוחר, זה שנשלח כשירות לציבור, לא יבין דבר וחצי דבר.

קיים קושי של ממש לעקוב אחר הנעשה בבית הנבחרים הישראלי, על שלל ועדותיו וחבריו וגם כאשר הקושי נפתר מבחינה טכנית, באמצעות גישה ממוחשבת לחוקים והצעות חוק, פרוטוקולים של ועדות ופירוט סדר יומן, הרי שעדיין עומדים אנו בפני מחסום אחר, קשה לא פחות, והוא היכולת להבין את אשר נכתב.

נוצר מצב אבסורדי למדי, בו חוקים, אותן הוראות שאמורות להיות מדויקות, על מנת למנוע בלבול או מגוון פרשנויות, הן בלתי מובנות למרבית אלו שאמורים לנהוג על פיהן.

אין כמובן מדובר במצב חדש, אך הוא נראה מעין העתק בקירוב של ימים בהם חוקים בלתי מובנים נחקקו על ידי בעלי אחוזות ולא יכלו להיות באמת מובנים לאיכרים הבורים ששירתו תחת החוקים, כל עוד האיכר לא הפר אותם, מה שגרר להענשתו.

וענישה היא רק פן אחד. פן אחר יכול להיות אנשים בימינו, שלא בהכרח מודעים לכל זכויותיהם, רק משום שמראש לא יטרחו לנבור בחוקים, משום שאלה כה מסובכים, מורכבים, טכניים ומשעמים מכדי שיטרחו לעיין בהם.

ברוח המשפט הידוע, "חוק זה לא צחוק", חוק אינו מבדר, בד"כ, ולכן מעטים הם אלו שיטרחו לעיין בו.

יש שיטענו שמדובר בעניין מבורך. רובם הם עורכי דין ששמחים בימים אלה, בהם כמעט כל מי שמעוניין יכול להפוך לעו"ד, לכל דבר המאפשר להם להתפרנס.

אמנם זו היא רק תחושת בטן, אך אני מניח שבדיקה של מספר התביעות בישראל (אני חושב לי על תביעות אזרחיות וסכסוכים משפטיים בין אנשים וחברות ולא על סדר דין פלילי), תראה כי ככל שהתקדמנו בזמן וככל שרבו עורכי הדין בישראל, גדל מספר התביעות בצורה גדולה יותר מגידולה של האוכלוסייה במדינה.

במקום ניסיונות להגיע לפשרות והבנות בין בני אדם, ישנה נטייה של להשליך יהבם על מערכת המשפט, בתקווה שזו תספק ניצחון חד וחלק. אגב, כך נוצרים עומסים על מערכת המשפט, שכן עורכי דין יש יותר, אך שופטים אין, ואז אפשר כמובן להטיל רפש על מערכת המשפט "המושחתת והמסואבת", מבלי שמץ של נקיפות מצפון או תחושה קלה של אשמה, שאולי הבעיה נובעת, ולו במעט, מעצם השימוש הרב בה.

וכך, כאשר חוקים יש למכביר, אך "יופיים אינו ידוע", מה הפלא אפוא שמרבים לזלזל בהם ולפקפק ביתרונות שבציות להם.

אל נתפלא שכאשר קיימת מערכת חוקים כה סבוכה, יהיו כאלו שיעדיפו אחת אלטרנטיבית, כזו פשוטה וברורה בה יש חוקים אלוהיים שלא ניתנים לערעור ושינוי (סייג קטן, הם ניתנים לאינספור פרשנויות ומניפולציות, אך כמובן, אלו שבוחרים לדבוק בהם, בד"כ יעדיפו שלא להעסיק עצמם בעודף הפרשנויות והמשמעויות ויבחרו להם רב נוח), כמו למשל אותן בנות שלא מכירות בשופטים ארציים, אלא אם הם לקוחים מספר שופטים או לחילופין יושבים בסנהדרין (כמובן, אי ההכרה הזו, היא לצרכים טקטיים בעיקרם וסביר כי בסיטואציות מסוימות, אותן נערות כן תכרנה בחוקי המדינה, אם וכאשר הדבר ישרת את מטרותיהן באותה עת.

אך גם אם לא נתייחס למקרים הקיצוניים של אי הכרה בחוק, ולו למראית עין או לזמן מוגבל, הרי אין זה סוד, ששמירה על חוקים בישראל, אינה בדיוק הצד החזק של יושבי המדינה.

נדמה לי שנוסף על שורשים גלותיים המשמרים מידה של אי-ציות לשלטון משום שהוא נהג להתנכל להורי-הורינו (או לחילופין, אי קבלה של מדינה יהודית או למצער אי-חיבה עזה לה, אם ניקח אוכלוסיות אחרות) ונוסף על טעמים אנוכיים גרידא, כלומר הרבה יותר נוח לצפצף על חוקים תוך תקווה שאחרים אולי יכבדו אותם, מבלי לתת חשיבות לתוצאות הצפויות כאשר רבים נוהגים באופן הלא-אחראי הזה, יש לסיבוכיות הזו של החוק משקל מכריע.

כפי שלא ניתן לצפות שאדם שלא השכיל ללמוד את חוקי הפיזיקה, להצליח לשגר לווין למסלול סביב כדור הארץ, כך קשה להניח שאדם שלא מצליח להבין את החוקים, יקפיד לשמור עליהם הקפדה יתרה.

כאשר החוקים נחקקים בלשון שהיא אמנם עברית, אך כלל לא ידועה למרבית דוברי העברית ועל אחת כמה וכמה, כאשר ניתן למצוא אי-הקפדה שמה שנעשה לא יכיל שגיאות, כמו במקרה שרת החוץ פרץ, מדוע להתפלא על אי ציות לחוקים?

כמובן, מצבה התדמיתי של הכנסת, שהוא בכי רע, לא ממש עוזר. וכי מי יקבל על עצמו, לנהוג על פי אוסף חוקים שחוקק על ידי "המושחתים" הללו?

מעטים ילינו על כך שהכנסת בשיטת הבחירות היחסית, היא רק בבועה – גם אם מעוותת מעט – של החברה ולכן מי שמסתכל על הכנסת ומעקם פרצופו, רבים הסיכויים שהיה עושה את אותו הדבר בדיוק, לו היה מביט על עצמו, חובש את אחד מכורסאות העור שבמשכן הכנסת.

ואחרי שורת תלונות לא ממוקדות ולא מסודרות שהעליתי לעיל, נשאלת השאלה מה ניתן לעשות.

הואיל וכמדומני עדיף לחיות בחברה עם חוקים גרועים, מאשר בחברה נטולת חוק וסדר לחלוטין, ביטול החוקים יהיה צעד טיפשי.

כך גם ביטול פרוצדורת תיקון החוקים והחלפתה בחקיקת חוקים מא' ועד ת' בכל פעם, נראית צעד שיסרבל כל חקיקה וחמור מכך, יביא לכך שחוקים יתחלפו כל שני וחמישי ותיווצר מעין אנרכיה.

מהעיתונות אני קצת מתקשה לצפות לעדכונים מהימנים, כאשר שיקוליה הם עסקיים בעיקרם ולכן היא תפרסם רק עניינים פופוליסטיים שמושכים את העין, אלא אם באופן מקרי יש לבעלי ההשפעה עניין מיוחד בהעלאת נושא מסוים לסדר היום.

וגם בבלוגרים שיכתבו על הצעה זו אחרת, קשה לי לתלות תקוות, שכן מדובר בעניין שכדי לבצעו כהלכה, נראה שיש צורך במערכת ממוסדת בהרבה מאדם או קבוצת אנשים שמכסה נושא מסוים על בסיס וולונטארי.

מה שנחוץ, ולפחות לעת נדמה לי שאינו בנמצא, הוא מאגר מסודר ופשוט, רצוי כזה רשמי, מטעם הכנסת עצמה, המאגד את כל החוקים, על פי הנוסח המעודכן ביותר שלהם ומציג אותם בצורה נושאית ויכול להיות מלווה בהסברים פשוטים, נוסף על הניסוחים היבשים של החוק.

אם תרצו, אנציקלופדיה ממוחשבת, אך לא כזו הנתונה לשינוי של כל דכפין נוסח הוויקיפדיה, אלא פשוט קודקס נגיש שיאפשר לכל מי שמעוניין לדעת מה המצב החוקי בכל עניין שהוא, לעשות זאת מביתו.

נדמה לי שהכלל לפיו החוקים צריכים להיות לא רק כתובים, אלא גם גלויים וידועים, לא יכול להתממש בצורה טובה יותר מאשר באופן הזה.

ובינתיים, ואולי לתמיד, מי יודע, ירוצו שברי חוקים בצורה לא מסודרת, כאשר רק מתי מעט מסוגלים להבין אותם ולכן בכלל יטרחו לגשת אליהם.

הרבה יותר כיף להתעסק עם רכילות זולה, למשל על מנהגיהם של חברי הכנסת, מאשר לדון בתפקידם כמחוקקים (ותפקידים אחר של הכנסת, כמו התפקיד שלה כמפקחת על הממשלה למשל, נשכחו כבר מזמן).

באלו התנאים, אני צופה לחבר הכנסת רוברט אילטוב מסיעת ישראל ביתנו, עתיד גדול עם הבלוג שלו.

הוא עוסק בעיקר בחייו כחבר כנסת ונראה כמו שאר בלוגיי העבודה – יומנה של עובדת בחברת סלולארי, יומנה של מוקדנית ב-144, יומנו של עובד היי טק מתוסכל וכן הלאה.

אין בזה דבר רע כשלעצמו, להיפך.

פשוט נדמה לי שיש דברים חשובים מכך.

אבל אולי זה רק אני והשגיונות שלי.