| 4/2003
איזה כיף להיות סנילי (או אם מתים, עדיף בגיל שישים)
חזרתי עכשיו מליל סדר מוקדם בבית האבות של סבתא שלי.
בזמן שחיכינו לבחור הדתי שיעביר את הסדר, הייתי עד למחזה מעט משעשע:
אחת הזקנות ניגשה לחברתה למחלקה ואמרה לה "מזמן לא ראיתי אותך, מה שלומך?".
זה מזכיר לי את הבדיחה שמאוד כיף להיות סנילי, כי כל יום פוגשים חברים חדשים.
בכל אופן את הסדר, המאוד מקוצר ומתומצת (סה"כ לקשישים הסנילים במחלקת תשושי נפש אין הרבה סבלנות) העביר בחור דתי, חובש כיפה שחורה.
הוא היה כמו אותם מחזירים בתשובה סוג ב', הוא נאם לקשישים כמו אל ילדים בני שלוש (מנטלית חלקם פחות), הוא סיפר שכולנו הולכים לפגוש את הכדור ברוך הוא, מי בקרוב ומי פחות.
עוד קשיש חסר סבלנות, קרא לעובדות כל רגע : "אחות" ושהן הביטו לעברו הוא המשיך "אני צריך בלנדר", זו הייתה דרכו להגיש שהוא רעב.
מבית אבות אחד למשנהו, קפצנו להגיד שלום לדודה של אימי, אחותו הגדולה של סבא שלי שהיא בת 94.
היא מאושפז במחלקה הסיעודית בבית אבות סמוך, משום שהיא פיזית לא כל כך מתפקדת, היא שברה יד לא מזמן ויש איתה כל מיני בעיות, בניגוד לסבתא שלי שאצלה כל האיברים פחות או יותר מתפקדים חוץ מהראש, אצל דודה של אמא שלי זה הפוך, אצלה הראש מתפקד מעולה ושאר הגוף קפוט.
זה די מאמלל להיות עם ראש שעובד מעולה ומרותק למיטה.
בכלל, החיים בגיל המבוגר, המאוד מבוגר, כי היום אנשים חיים עד גילאים מופלגים, נורא קשים.
מבחינה חיצונית נראים זוועה, ולא משנה כמה שמנסים, יש גיל שכבר אי אפשר להסתיר את זה.
המערכות בגוף נופלות אחת אחת וצריך להתחיל להתרגל לחיות עם כאב תמידי וכדורים.
זה די פשע, כי בסופו של דבר אני מניח שאנשים לא היו נכנסים מרצונם למקום כמו בית אבות ולולא כל מיני מוסכמות חברתיות כאלו ואחרות רוב הקשישים כבר מזמן היו מסיימים את חייהם.
אני זוכר שבחצי השנה האחרונה לחייו, סבא שלי יצא ונכנס כל שני וחמישי לבית החולים. לקח לו הרבה זמן לחזיר את נשמתו לבורא, אפילו אבא שלי שהיה צעיר ממנו ביותר משלושים שנה כמעט, הספיק ללכת קודם.
ואולי זה לטובה, כי אבא שלי הספיק לעשות את כל מה שרצה בחיים, הוא חי תמיד טוב וכפי שרצה והאמין.
אני מניח שבמקום כמו בית אבות הוא היה משתגע, זה לא היה מקום עבורו.
באמת, אם מתים, עדיף למות צעירים, ככל שאתה מת צעיר יותר (עד גיל מסויים), כך באים להלוויה שלך יותר אנשים, יש יותר אנשים שיזכרו אותך ויזכרו אותך בתקופה היפה שלך ולא בתור זקן זועף ונודניק.
בחיים, האנשים שסביבך מתחלפים בלי הרף ובסוף, כאשר אתה מת, האנשים שליוו אותך בתחילת הדרך, בדרך כלל לא איתך.
אז באווירת חג זו, אסיים את הפוסט הנוכחי.
עוד 30 שעות לטיסה לדרום אפריקה!
הידד!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
