בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני הכל, הרשו לי להמליץ לכם לבהות בסרטון הזה, בו רואים דקה את המאני, אותו גלגל תפילה בודהיסטי שמסובבים תוך כדי מלמול המנטרה Om mani padme hum.

ואחרי שגילינו מחדש את טעם החיים, אפשר להתחיל בענייננו.

באחד הימים, שילמתי עם שטר של 50 שקל עבור קרואסון.

קורה.

בעודף, בין יתר המטבעות, קיבלתי ארבעה מטבעות של 10 שקלים (החיקוי הלא מוצלח בצבעים ההפוכים למטבעות בני 2 ליש"ט [אל תתנו לעובדה שהמטבע הישראלי יצא לראשונה ב-1995 והמטבע הבריטי ב-1997 להטעות אתכם. הבריטים עשו הרבה ניסויים לפני כן {מטבעות בריטים יפים בני 2 פאונד תוכלו לראות כאן}] וחיקוי לא מוצלח, אם כי בצבעים נכונים, למטבעות ה-100 פורינט ההונגריים).

עשיתי בהם שימוש בהמשך. בעיקר לצורך קניית קרואסונים. מה לעשות, התמכרות זו התמכרות, יש לזה השפעה חזקה עלי.

וכך, המטבע האחרון בן עשרה שקלים, נותר בארנקי כעבור מספר ימים. רק הוא ועוד מטבע של שקל אחד ומטבע של חמש אגורות (לא שחוקות. המטבע היה ועודנו במצב מצוין [הרי איזה שימוש אפשר למצוא בימינו לחמש אגורות?]).

יום שני אחד, לפני זמן מה, כהרגלי לקחתי קרואסון. בבואי לשלם, שלפתי את המטבע היחיד שהיה בארנקי ויכול היה לכסות את ההוצאה הכרוכה ברכישת המאפה הפסבדו-צרפתי.

"זה מזויף" אמרה המוכרת, אחרי מבט חטוף במטבע.

"מה מזויף? אתם נתתם לי אותו" קבלתי.

"מצטערת, זה מזויף" היא ענתה וכבר סובבה את ראשה לטפל בלקוח אחר, תוך כדי שהיא מצפה שאשלם במטבע אחר.

"אבל אין לי כסף אחר לשלם איתו" הצהרתי.

בשל ההתעקשות, היא הציעה לעשות "ניסוי". היא תיקח את המטבע, תסובב אותו על השולחן, ואם הוא יסתובב כמו סביבון (וזה עוד היה לפני חנוכה, פשוט נס אני אומר לכם), כלומר יסתובב ממש מהר ולא ייעצר מיד, הרי הוא מזויף והיא לא תיקח אותו. אם הוא לא יסתובב, היא תיקח.

הסתובב. כמו טטלה הסתובב.

כדי להוכיח את הנקודה שלה, היא לקחה מטבע לא מזויף והראתה כיצד סגסוגת המתכות הנכונה אמורה להסתובב כשהיא פחוסה.

בצר לי, השארתי את הקרואסון. מה יכולתי לעשות?

הרגשתי מבויש. גם בלי קרואסון וגם מבטי אנשים מסביבי ננעצו בי (טוב, זו הייתה הרגשתי, אני בטוח שהם ייחסו לכך חשיבות קטנה בהרבה).

המשכתי בסדר יומי רעב.

חלפו להן כשעתיים, בהן הרהרתי בדרכי הפעולה העומדות בפני כדי להיפטר מהמטבע. הדבר ההגיוני ביותר היה ללכת לקפיטריה אחרת, על מנת לרכוש שם קרואסון.

אפילו בחרתי שהקרואסונים שם עדיפים במרקמם, לדעתי כמובן.

לקחתי קרואסון אחד, הכנסתי לשקית נייר וניגשתי לשלם.

"זה מזויף", אמרה הקופאית.

אפילו לא ניסיתי להעמיד פני מופתע, כי זה נראה לי לא לעניין כאשר אני לא מופתע.

"מזויף? טוב, אין לי כסף אחר לשלם איתו, אז אני משאיר את הקרואסון הזה כאן" אמרתי והתרחקתי, מבויש שוב.

לא יודע למה, אבל נדמה לי שהייתה בי מין ציפייה כזו שהמוכרת תצעק לי "אלעד, בו, אני אקח ממך את המטבע הזה ואתן לך בתמורה קרואסון ועודף. הרי מה אכפת לי, אני שכירה ומרוויחה שכר מינימום ואף פחות ולכן לא אכפת לי בכלל. בוא, כך את הקרואסון, אל תתרחק".

זה לא קרה.

היא טיפלה באנשים שעמדו אחריי בתור.

"זהו, הלך עלי" אמרתי לעצמי במלודרמה. בכלל לא הוצאתי את הדברים מפרופורציה. אבל היי, הייתי רעב, טרם אכלתי בוקר והשעה הייתה כבר שתיים בצהריים.

התחלתי לקטר בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, למען האמת גם בפני מי שלא היה מוכן להקשיב אבל נקרה בדרכי.

"מי ירצה לזייף עשרה שקלים? זה לא משתלם, עדיף לזייף שטרות של מאה או מאתיים" אמרתי. היו שהשיבו לי ברצינות שאגרגציה (aggregation) של הרבה מטבעות קטנים יוצרת כסף גדול. דא.

"מה רע בכך שכסף מזויף מסתובב בשוק? הרי בלאו הכי מדובר במשהו סימבולי שכבר מזמן לא צמוד לכלום והדבר היחיד שהבנק מתחייב לעשות עם שטר/מטבע כסף שמוחזר אליו זה להעניק שטר/מטבע חדש באותו ערך". היו גם שניסו להסביר לי את זה, כאילו מעולם לא נכחתי במבוא למקרו כלכלה.

וכך, המשכתי לי להתלונן, ובו בזמן חשבתי כיצד אפטר מהמטבע הלא מטבעי שנתנו לי ואותו עסק עצמו לא היה מוכן לקבלו בחזרה.

בין שלל הרעיונות, ראיתי כיצד אני מוצא חנות שכן תיאות לקבל את המטבע שלי, כיצד אני משליך את המטבע לתוך מזרקת טרווי (Fontana di Trevi) ברומא ומביע משאלה או סתם זורק את הכסף לכובע/ספלו/כל דבר אחר לאיסוף כסף של איזה קבצן, גורם לו לחייך ולהיות מבסוט לזמן קצר, עד אשר גם הוא יגלה שמדובר במטבע מזויף.

הם קבצנים, הם יודעים איך להסתדר, הם בוודאי יצליחו להיפטר מהמטבע וגם לקנות בו קצת אלכוהול.

הרגשתי קצת כמו בפרק ההוא של סיינפלד, שהמכונית של ג'רי נהייתה מסריחה, לא ניתן היה להיפטר מהצחנה, ובסופו של דבר הוא נתן את המפתחות לאיזה קבצן.

יתכן וסיטקום נראה משעשע לצופים בבית, אבל מי שחי בתור דמות בסיטקום, חייו אומללים, כך מסתבר.

בסופו של דבר, אחד האנשים שסיפרתי לו על מר גורלי וגם הצעתי לו להחליף 10 שקלים של מונופול ב-10 שקלים של ממש, אמר "מה הבעיה? אני אחליף איתך".

"לא תהיה לך בעיה?" שאלתי תוך כדי הבעת פליאה. לא חשבתי שיהיה מישהו שירצה להחליף איתי את המטבע המקולקל.

הוא הסביר שבעבודתו, הוא מחליף כספים כל הזמן, כך שלא תהיה לו בעיה להעביר כבר את המטבע המקולל למישהו אחר.

הוא עובד בתור מוכר סנדוויצ'ים.

וכאן מסתיים החלק שלי בסיפור הזה. מכאן והלאה, המטבע ודאי כבר החליף לא מעט ידיים.

ודאי גרם לעוד כמה פרצופים חמוצים.

זו היא למעשה הגדוּלה או ההצלחה של אלו שמזייפים כסף. העובדה שהמטבע ממשיך לעבור בשוק, בזמן שהם קיבלו תמורתו כסף של ממש או שווי ערך לכסף.

לו מלכתחילה לא היו משתפים עימם פעולה, כל המחזור המזויף הזה לא היה מתרחש. אבל הם הצליחו, ואני ושכמותי, וכמו מי שקיבל ממני את המטבע, מניעים את העגלה הזו.

המקרה החזיר אותי כשנתיים אחורה.

כאשר לנתי בבייג'ינג, היה איתי בחדר זוג אוסטרי צעיר ונחמד. בחדר המכיל שתי מיטות קומותיים, הם עשו דברים הראויים לחדר עם מיטה זוגית אחת. אבל מי אני שאלין?

בכל מקרה, שוחחתי איתם לא מעט, בין היתר על כמה שטרות קטנים שמצאנו בחדר.

זה המקום להסביר שבסין, מולדת שטרות הכסף, מטבעות הם אופנה של השנים האחרונות והיא פופולארית בערים הגדולות ונדירה יותר באזורים הנידחים יותר (מעריכים את זה מאוד. הארנק בסין קל בהרבה, גם כשהוא מלא בכסף).

המקביל הסיני לשקל הוא היואן (Yuan או Renminbi או בקיצור RMB). 1 יואן מתחלק ל-10 ג'יאו (Jiao הידוע גם כ-Mao, אם כי באופן אירוני, מאו מצויר על השטרות החדשים של היואן ולא של המאו). 1 ג'יאו, מתחלק ל-10 פן (Fen), מטבע שכמעט לא נעשה בו שימוש בימינו, הואיל ולא ניתן לקנות בו דבר ובעיקר מקבלים אותו כעודף בבתי כלבו גדולים המקפידים להחזיר סכום עודף מדויק.

השטרות שונים מבחינת הגודל, כאשר שטר ששווה יותר גדול יותר מאלו ששווים פחות. זה הגיוני (לכן היה לכל הסינים שהראיתי להם מטבע של שקל ומטבע של חצי שקל להבין את ההיגיון והייתי צריך להמציא משהו על סוגי המתכות שנכנסים למשוואה).

אחרי ההסבר הקצר והלא ממצה, נשוב אלי ולזוג האוסטרי. מצאנו כאמור בחדר שטרות קטנים, של פן ושני פן, שטרות חסרי ערך של ממש, אבל יפים להפליא, בהיותם קטנים מאוד, כמו כסף של מונופול מעוצב. פן על נגזרותיו, הוא גם השטר הסיני היחיד עליו לא מופיע כתב לטיני (פיניין – Pinyin), אלא רק הכתבים הסינים המסורתיים.

דשנו בסוגיה המרתקת, מה ניתן לעשות באוסטריה בעבור שני פן (תשובה – שיחת טלפון בה אפשר להספיק להגיד "זה עולה לי שני פן").

אך לא לפני שהבחור האוסטרי לקח את השטר הקטנטן, כיוון אותו אל מול האור ובחן אותו בקפידה, תוך כדי תנועות מוגזמות ומגוחכות.

כן, הוא צחק על הסוחרים הסינים שכולנו נתקלנו בהם במהלך הטיול שלנו, שכולם בחנו כל שטר כסף שקיבלו על מנת לראות שלא מדובר בשטר מזויף. לנו, ובמיוחד לאוסטרים שבאים מגוש האירו, שטר של יואן נראה חסר ערך, כמה אירו-סנט בודדים. מי ירצה לזייף שטר שכזה?

והנה, שנים ספורות לאחר מכן, בישראל – לא שלא הייתי מודע לכך שזה קיים, אבל עד שלא נתקלים בזה אישית, נוטים להדחיק – מזייפים מטבעות בעלי ערך נמוך.

כן. לא רק שטרות של מאה ומאתיים ראויים לזיוף. אפילו לא דולרים. שקלים, שקלים חדשים, מטבעות של 10 (מזייפים אגב גם 5, למיטב ידיעתי) מזויפים פה וצריך לבדוק טוב, פן תקבל מטבע לא אמיתי.

מתי יגיעו אוסטרים ויצחקו עלי שאני מסובב כל מטבע שאני מקבל, לראות האם הוא קל משקל?

טוב, אני לא באמת עושה את זה ואין לי כוונה לעשות זאת, כפי שיובהר בהמשך, אבל בכל זאת, זה רעיון שעלה בי.

רציתי לתהות מה מפריע לאנשים בלקבל כסף מזויף.

נתעלם לרגע מעצם זה שהמדינה הפקיעה את הזכות להטביע מטבעות ולהדפיס שטרות באמצעות קבלן המשנה שלה – בנק ישראל (במקומות אחרים, לא הממשלה מדפיסה כסף, אלא הזכות ניתנת גם למספר בנקים [כמו בהונג קונג, שם שלושה בנקים ועוד גוף מטעם המושל יכולים להדפיס כסף] או הממשלה מוותרת על התענוג המפוקפק של אחריות למדיניות מוניטארית ומטבעות זרים הופכים להיות המטבע שנעשה בו שימוש, בד"כ דולר או אירו כפי שקיים במונטנגרו ובל נדבר על האיחוד האירופי, בו מדינות ויתרו על המטבע שלהן לטובת מטבע כלל אירופי).

הכסף מעיקרו משמש תחליף סמלי לסחורות. אם בעבר למשל נקבע שסוס אחד שווה שני חמור ששווים חמש תרנגולות ששוות 10 ק"ג קמח וכך הלאה, מתישהו עלה הרעיון שאפשר להחליף את הסחורה (בעלי חיים, למרבה הצער, במקרה הזה הם סחורה) במוצר שיהיה מקובל על העוסקים במסחר ויהיה נטול ערך כשלעצמו.

עם הזמן, הלכה השיטה והתפתחה, הכסף יכול היה לייצג לא רק סחורות ברות קיימא, אלא גם שירותים ודברים פחות מוחשיים. הוא אף יכול היה להתגלות כשלילי (קרי "אתה חייב לי פרה" או יש לך מינוס אלף זוזים בבנק, אפילו שמעולם לא הייתה לך פרה או אלף זוזים). אנשים, לפחות בחלקם, שכחו שהכסף הוא הסמל נטול הערך והוא הפך להיות לערך בעצמו.

לא מאמינים לי? חישבו כמה מכם היו מוכנים לקבל תרנגולת במקום משכורת או כד חרס (מין פך קטן שכזה) כאמצעי תשלום.

ויש היגיון. הכסף, מהיותו נטול ערך בפני עצמו, מבטיח שאנשים יהיו מוכנים לקחת אותו מבלי להתחיל לחשב בכל פעם את ערכו (נתעלם כמובן מכך שערכו מחושב כל הזמן ביחס למטבעות אחרים ונניח שערכו יציב לאורך זמן ואין דבר כזה אינפלציה).

"לכסף אין ריח", כפי ששמעתי כמה אנשים אומרים (ואם הבנתי נכון, מקור הביטוי בימי רומי, כאשר דרשו תשלום על משתנות).

בעבר היה נהוג להצמיד את ערכו של הכסף למתכות יקרות. בד"כ זהב. נקבעו כללים שאין להדפיס כסף מעבר לכמות מסוימת של זהב ששוכנת במרתפי הבנקים.

הקפידו על כלל הזהב הזה (שכונה Gold Standard), עד שבשלב מסוים, בשנות השבעים של המאה הקודמת, העניין ננטש וכיום מרבית הכסף בעולם הוא Fiat money, כלומר כסף שהממשלה מצהירה שהוא חוקי, מבלי שיש לו כיסוי של ממש (או כפי שציינתי קודם, אם תביאו שטר של 100 ₪ לבנק ישראל, הבנק מתחייב להחליפו בשטר חדש, במידה וזה התבלה).

לשון אחר, אנשים משחקים על פי איזה מנגנון מטורף בו הם מוכנים לתת את היקר להם ביותר, רכושם, גופם או מה לא (כל אחד והגבולות שלו) בעבור משהו חסר ערך שלא מובטח להם דבר בעדו.

היפה הוא שזה עובד.

כפי שכבר ציינתי, אם נתעלם לרגע קט מכך שהממשלה הקפידה לקחת לעצמה את הסמכות הבלבדית להדפיס ולהטביע כסף (ומכאן נגזר שאם תגיעו לבנק עם מטבע עשרה שקלים מזויף, הבנק לא ייתן לכם בעדו מטבע חדש), הרי שאין בעיה של ממש שרבים יטביעו מטבעות שנראים כמו אלו שהממשלה יצרה.

המטבע יעבור מיד ליד, אף אחד לא יטרח לתהות מי הטביע את המטבע ומי הדפיס את השטר והעולם ימשיך להסתובב. זה קורה גם היום עם המטבעות המזויפים.

הבעיה כמובן תתעורר כאשר המטבע יישחק או השטר יהפוך בלוי (מה שקורה די מהר, במקרה של שטרות).

אז הבנק יגיד "את זה לא אני יצרתי ולכן אני לא מוכן להחליף".

בעצם, האחרון שיעשה שימוש בכסף שלא הכין הבנק, לא יוכל לשמר את המוצר חסר הערך שעמל עליו, כפי שיכול היה לעשות אם היה מגיע עם שטר אמיתי ומחליפו בבנק בשטר חדש.

אפשר כמובן לתאר מצב בו אותו אדם שמדפיס את הכסף הלא אמיתי, היה מבטיח גם הוא, להדפיס שטרות חדשים ולהטביע מטבעות חדשים, בעבור הכסף הבלוי.

במקום כסף של בנק ישראל, יוכל בוזגלו להדפיס גם הוא כסף, כל עוד הוא יצליח לשכנע את קהל משתמשי הבוזגלואים שגם בעתיד הם יוכלו להחליף בוזגלו בבוזגלו.

הבעיה שתתרחש במקרה כזה היא כמובן ברורה. מה ימנע מאינספור בוזגלואים, לייצר עוד ועוד כסף, מבלי כל הגבלה ומבלי כל ריסון?

עד מהרה, השוק יהיה מוצף בכסף, עבור כמות סחורות נתונה, וכך אותו כסף יוכל לקנות פחות ופחות. תיווצר אינפלציה, היפר-אינפלציה.

ובכלל, מה יהיה הטעם לעבוד, אם כל אחד יוכל להיות מיליארדר? כיצד אפשר יהיה להמשיך לשמר מנגנונים שמבטיחים שעבודם של אנשים על ידי אנשים אחרים לצורך עבודות שלא היו עושים מיוזמתם?

אני לא מתיימר לטעון שאם מחר יעלם הכסף או לא תהיה לו המשמעות שיש לו כיום, יהיה פתאום נפלא ולא ישאו גוי אל גוי חרב.

את החלל שייוותר יהיה צריך למלא, לפחות כל עוד לאנשים יש צורך לסחור זה עם זה או להיעזר זה בזה בצורה שאינה וולונטארית ואינה בכפייה פיזית.

למעשה, די מרור מדוע רצוי שהכסף יונפק על ידי גוף אחד או מספר מצומצם של גופים אחראיים.

וכן, ברור מדוע הבנק לא צריך לקבל את זה שיש מי שמציפים את השוק, לרווחתם האישית בלבד, בכסף שלא אישרו את הדפסתו, במין ציפייה שבסופו של מחזור, הכסף יגיע לבנק ויוחלף בכסף של ממש. כסף, בהיותו נטול ערך של ממש, יכול להיות מודפס יש מאין, אבל אין זה משנה את מאזן הסחורות או השירותים שיכולים להינתן.

אין בעיה של ממש אם מבין כמה מיליארדים, כמה מאות אלפים הם מזויפים. נכון, יתכן וזה דופק מאזן פה ושם, אבל נזק של ממש לא נגרם. הבעיה היא מדרון חלקלק של יצור כמות עצומה של כסף מזויף שמורידה בטווח הארוך את ערך כלל השטרות ומייקרת את המוצרים והשירותים.

בזה רשויות החוק, של המדינה שלקחה על עצמה להיות אחראית למטבע, צריכות לטפל, ע"י תפיסת הכסף המזויף בטרם הגיע לשוק, השמדתו, וענישת אלו שמדפיסים אותו.

הנמלים הקטנות, אלו שעושים את השימוש בכסף, ולא אלו שמייצרים אותו (בין אם באופן מוסמך ולגיטימי ובין אם באופן פיראטי), לא באמת צריכות להתרגש אם הן נתקלות במטבע מזויף, כל עוד הן סוחרות בינן לבין עצמן.

הבעיה עם מוכרי קרואסונים, שאת הכסף, במקרים רבים, הם מעבירים לבנק, שכן הרווחים ממכירת קרואסון הם עצומים. והבנק לא מוכן לקבל את הכסף הזה, מהטעמים שפירטתי למעלה.

לכן, מה שעושה מי שנתקל במטבע מזויף, כפי שאני עשיתי, ואני לא ממש גאה בכך, הוא מנסה לבעוט את הכדור לשחקן הבא, תוך כדי ניסיון לנקות את מצפונו שהוא בעצם הקורבן ולא העבריין, מה שבמידה מסוימת נכון, אך באותה מידה יש בו היתממות מסוימת.

מה שבטוח, שהתליין והנדון למוות, אחד הם. כולם קורבנות של שיטה שאולי נראית הגיונית כשמתרגלים אליה, אבל היא לא שפויה אם מהרהרים בנוגע אליה קצת יותר.

ובינתיים, כל מה שאוכל לומר לסיום הוא שאיבדתי אמון.

איבדתי אמון בשקל. אמון בשקל כקונספט.

אני לא מאמין יותר בשטרות נייר ומטבעות מתכת, ללא קשר לטיב הנייר או סוג המתכת.

עד שלא יעברו לכסף אלקטרוני, אני חוזר לשימוש בכרטיס האשראי, תוך כדי הימנעות מקנייה במקומות שלא מכבדים אותו.

זה לא אתם בתי עסק חביבים. זה אני.