בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ארץ זרה

לפני מספר ימים התקשרתי לאח שלי לעבודה, כי הוא לא ענה לפלא פון ולא הייתי ליד מחשב לשלוח לו הודעה.
פתחתי ב"הלו" ואח שלי שלא זיהה אותי התחיל לשאול מי אני באנגלית...
לא,אנחנו לא נוטים לדבר בינינו באנגלית, אבל כאשר אתה יושב באנגליה ומישהו שאתה לא מזהה מתקשר, אתה עונה לו בשפה המקומית...
מוזרים החיים בארץ זרה...

מבצע מהסרטים

ביום שישי בשעות הבוקר התקשרה גברת ממעריב וביקשה לדבר עם אמא שלי. משהבינה שהיא לא בנמצא, היא שאלה אם אני בעלה (המנוח מזה כשנתיים וחצי) או בנה.
אחרי שאמרתי שאני בנה, אבל גם איתי אפשר לדבר (לא נושך כמוהו), היא החלה בניסיון השכנוע הפתטי והסטנדרטי...

"יש לנו מבצע מהסרטים" היא אמרה לי ומלמלה משהו על מנוי למעריב, התחייבות לכמה חודשים ומשהו על איזה מתנה.
"מבצע מהסרטים?" השבתי בניסיון להישמע מתפלא, "הרי מעריב זה עיתון" המשכתי בניסיון להישמע דביל ככל שניתן...
בשיא הרצינות, היא המשיכה להסביר לי שמדובר בביטוי ואני בשיא "הרצינות" המשכתי והקשתי עליה ואמרתי "אני לא ממש מבין טוב עברית, מה הכוונה מבצע מהסרטים?", היא הבינה כבר שלהסביר לאדם מה הכוונה "מבצע מהסרטים" זה כנראה די מסובך, אז היא בחרה לספר לי שוב שמדובר ביופי של מבצע עם יופי של מתנות, מה שגרם לי להסביר לה שהעיתון לא ממש מעניין אותי ואני מעדיף לבחור את הדברים שאני מוצא לנכון שישמשו אותי בחנות ולא לקבלם כמתנות (מממ, הייתכן ופספסתי הזדמנות פז להגיד לה "אמא שלי אסרה עליי לקבל מתנות מזרים"?).

אחרי שהיא הבינה שמתנות לא ייקנו אותי (הרי סה"כ, אני לא מתפקד בליכוד ומעריב זה לא חברת הכנסת נעמי בלומנטל), היא הגיע לשלב הבא, שלב שאני אכנה "שלב ה-למה לא?":
היא: "למה שלא תעשה מנוי?"
אני: "כי גם אם הייתי רוצה לקרוא את מעריב, העיתון מופיע בשלמותו באינטרנט"
היא: "אבל אינטרנט זה לא אותו הדבר"
אני: "נכון, אינטרנט יותר טוב והוא מתעדכן"
היא: "אבל אינטרנט זה לא אותו הדבר"
אני: "חוץ מזה, כשאני רוצה לקרוא עיתון שלא ליד המחשב, אני קורא בפאלם את הניו יורק טיימס"
היא: "טוב, אז שלום" (כאן בא ניתוק מכוער בפרצוף שמבטיח שאני לא אעשה מנוי למעריב במילניום הקרוב שנגמר בערך בעוד 364,025 ימים).

כנראה שגם היא לא ממש מבינה למה באמת צריך לכרות ג'ונגלים משווניים כדי שאני אזרוק את מעריב כל כמה ימים לפח העיתונים, מעבר לסיסמא הקליטה "אבל אינטרנט זה לא אותו דבר"...

דרוש מאלף חתולים שיודע לאלף חתולה מרגיזה

שש בבוקר, מיאו, עוד מיאו, כל אחד חזק מהשני, כל מיאו נשמע מסכן מהאחר, תולי כילתה את מלאי המזון שהשארתי לה ללילה ורוצה עוד ולכן היא החליטה להעירני...
קמתי, הוספתי לה אוכל, החלפתי גם את המים וחזרתי לישון.
כל זה (לא הרבה, אבל זה לא סימפטי) יכול היה להיחסך לו רק החתולה הייתה מאולפת ויודעת לקחת את האוכל שלה לבד...

מפגשים מהסוג השלישי

יום שישי היה יום גדוש ועמוס לעייפה.
בערב נסעתי לישוב השוכן לו אי שם על כביש מספר 5, באזור הספר, הקו הירוק שעד ה-4 ביוני 1967 שימש כגבול הבינלאומי בין ישראל לירדן וכיום, ובכן כיום הוא רק, רק נוסטלגיה, משהו שידוע שכנראה לעולם לא ישמש עוד כגבול, אבל ישמש כה הרבה לויכוח ואלימות.

אינגריד

בכל מקרה, לפני כן, עצרתי במספר תחנות בדרך, בין היתר עצרתי באחת מערי השרון, שם פגשתי את אינגריד.
את אינגריד לא פגשתי מזה חודשים ארוכים. אספתי אותה מהצינוק בו היא חיה (נו, מרתף, אותו דבר) ונסענו לבנק, שם משכה הגברת מאות אלפי דולרים מהכספומט המקולקל (טוב, נו, אבל נזכרתי בפוסט ההוא של הבולדוג הבריטי [נו, דוברמן, שיהיה]).
אח"כ, כבכל פעם שאנו נפגשים, ביקרנו בבית הקברות המקומי, בו חלקנו כבוד אחרון (עד שיבואו אנשים אחרינו ויחלקו כבוד) לנופלים והאזנו לציוץ הציפורים של שעת בין הערביים בבית הקברות.
יש משהו מרגיע בבתי קברות, אפילו אנשים שהיו ממש מרגיזים בחייהם, הופכים למזון תולעים א"א, בלי קשר למעמדם בחייהם.
ועל אף שלא קיימת היררכיה ברורה בעולם הרוחות, למעט במקומות כמו מצרים העתיקה ובתרבויות אמריקה העתיקות, שם הוקרבו משרתים לשרת את מלכיהם בעולם הבא, עדיין יש אנשים המנסים בכל זאת להנציח עצמם, או ליתר דיוק כך יקיריהם עשו ומנסים לפאר אותם על מצבותיהם.
קברים מונומנטליים, אמנם מרשימים, אבל בסופו של דבר, זה לא משנה את העובדה שהמנוח הקבור שם עמוק בפנים מת...

לאחר המפגש הקצרצר, אינגריד ואני נפרדנו לשלום ונסעתי דרומה, או כפי שנאמר בשיר הנפלא של מיקה קרני "מיטשל", "כיוון בת ימה".
היעד, בית משפחת פולונסקי.

אלכס פולונסקי

מה אגיד ומה אומר על האיש הזה?
דומה לתמונה של הילד הקטן עם הפס השחור על הפרצוף, הלבוש במעיל עור ומאחוריו קיר אבנים הוא לא...
דומה לתמונה שהוא פרסם בבלוג שלו שותה בירה, שם הוא נראה בסוף שנות העשרים לחייו הוא גם לא...
מה שכן מדובר בילד חביב, וביישן.

אבל למה לא להתחיל מההתחלה בעצם?
אלכס, שהתברך בחוש כיוון מפותח כמו "טיל חכם" של צה"ל הסביר לי כיצד להגיע לבית שלו...
"תרד במחלף וולפסון" אמר לי אלכס. נטשתי את איילון שם וכמובן שלא הגעתי למקום הנכון...
אז חזרתי לאיילון והסתבר שזה היה המחלף שאחרי...

אלכס הבטיח להיות מוכן, דבר שכמובן הוא לא עמד בו, מה שגרר אותי לעלות לביתו (תוך כדי חשש כבד לחיי יש לציין).
החנתי את המכונית, לקחתי את המצלמה איתי (בכל זאת בת ים ואין להשאיר דברי ערך באוטו) ועליתי לדירתו של אלכס.
אמא של אלכס מנהלת בית בושת ועסקי הימורים בלתי חוקיים* ולכן לא מופיע למטה על גבי תיבת הדואר או האינטרקום כי משפחת פולונסקי אכן מתגוררת שם.
השכנים שעברו שאלו אותי "את מי אתה מחפש", פולונסקי השבתי והם הציעו כמה אפשרויות, מה שלא עזר, אז התקשרתי לאלכס שתירץ את חוסר המדבקה בכך שהוא הדביק מדבקה עם שמם והיא נפלה (כן בטח, אנחנו יודעים שאתם מתחמקים מהמשטרה*).

עליתי בגרם המדרגות המוביל לדירה של אלכס, זה המקום לציין שבכל קומה יש שלוש דירות, אבל במבט חטוף ניתן לחשוב שיש רק שתי דירות בקומה, מפני שאחת הדלתות מוסתרת מהצופה המתבונן מן המדרגות עצמן.
כך עמדתי בקומה האחרונה בבניין, משמאלי דלת אשר לא כתוב עליה "פולונסקי" ומימיני דלת מלאה במדבקות המודות לבורא עולם, מהללות את הקדוש ברוך הוא, מבקשות ברכה לבית וכן, היו מודבקות על הדלת ומסביבה תמונות של הבבא סאלי, הרבבודיה (הרב עובדיה יוסף על פי מרגי) ועוד כמה מגדולי הדור (זה שהולך ונכחד אני מניח).
אני מוכרח לציין שהייתי משוכנע שזו הדירה של אלכס, שהוא הדביק את המדבקות האלה כמחאה מתוחכמת כנגד הכפייה הדתית והסגידה לקמעות.
אבל אז חשבתי, כיצד אמו קשת היום של אלכס הייתה מוכנה לתת יד לדבר הזה, התקדמתי עוד מספר צעדים וגיליתי את דלת ביתו החבויה של אלכס.

אירוניה במיטבה, ליד ביתו של גדול הכופרים בני זמננו (טוב, הגזמתי ונסחפתי לחלוטין, ליד הבית של חילוני מוצהר כמו אלכס), גרה משפחה ששומעים את שירת חגיגות כניסת השבת שלה בקולי קולות בוקעים מהדלת עמוסת הסטיקרים הדתיים.
אם תשאלו אותי, זה בהחלט יכול להיות מצוין לסרטוני הפרסומת "זה ישראלי בשבילי" (אם יש כאלו סרטונים).
מיד שלפתי את המצלמה והתחלתי להסריט ולתעד, תוך כדי עשיתי הפסקה קטנה, צלצלתי בפעמון ביתו של אלכס עד ששמעתי את קולו מורה לי להפסיק לצלם מאחורי הדלת...

אלכס פתח את הדלת, נכנסתי לדירה, המקום התגלה כמקדש ואתר פולחן לתרבות הקנדית!
עשרות, אם לא מאות מתנות קטנות ומטופשות מחנויות תיירים בקנדה. התפלאתי שלא החתימו לי את הדרכון בכניסה...
כאמור אלכס לא היה מוכן, מה שאמר שכאשר הגעתי אלכס היה עוד צריך לסדר את שיערו עם ג'ל (שיפור לעומת העבר בו הוא השתמש בפן), בינתיים הוא גם התקין מצלמת רשת שהבאתי לו מחיפה (כי עבור הבת ימים, רכישת ציוד אלקטרוני בחיפה, היא כמו רכישת ציוד אלקטרוני לחיפאי בהונג קונג) ולאחר מכן הקפצתי אותו למקום עבודתו, סגה סנטר בקניון בת ים.

נכנסו לקניון, שם בירכתי את השומרת שעמדה בכניסה ובדקה רכבים בברכת ערב טוב בגרמנית (guten Abend) ונכנסנו לקניון.
בכניסה למבנה הקניון עצמו, עמד שומר, הוא התעקש לחטט בתיק מצלמת הוידיאו שלי, אז הסברתי לו שזו מצלמת וידיאו ולא נשק.
שתי השורות הנ"ל נראו אחרת מזוויתו של אלכס...

במקום העבודה של אלכס השתעשעו הרבה ילדות בנות שמונה, אלו שאלכס מכנה בלי בושה "כוסיות" ומנסה להתחיל איתן.
הפעם הוא עצר את עצמו, כי הוא ידע שאצחק על כך, אז שיחקנו הוקי שולחן (אפשר לכנות זאת גם הוקי אוויר, בשל האוויר היוצא מנקבוביות קטנות בשולחן המזרימות אוויר ומקטינות את החיכוך של הדיסקית עם השולחן), הכנסתי יותר גולים, איכשהו המכונה הארורה הציגה מצג שווא כאילו אלכס הבקיע יותר שערים, אבל בסופו של דבר, כיאה לתחזוקה הלא נאותה במקום (אלכס כאמור הוא מצוות האחזקה במקום), המכונה התקלקלה, כך שלא נרשם ניצחון לאיש מאיתנו.
הלכנו לשחק Tekken Tag tournament, שם לאחר מספר מהלומות שחטפתי עד אשר הבנתי איזה כפתור אחראי על איזו מכה, כיסחתי לאלכס את הצורה והמשכתי בהתמודדות נגד מתחרה ממוחשב, הפעם מישהו קצת יותר ראוי מהתירוץ לעובד ה-Arcade ששיחק נגדי כרגע.
למרבה הצער, הוגרלתי להתמודד כנגד דמות בשם אנה, מה שהקשה עליי פסיכולוגית לנצח, מה גם שהזמן שעמד לרשותי אזל כרבע שעה לפני כן, כך שנאלצתי לפרוש ולנסוע צפונה.

*מדובר בהשערות שלי בלבד, אין לי הוכחה לכך.

מסיבת הפתעה

לאחר מכן אספתי מכרה ותיקה מימיי הצבא ונסענו לישוב הספר עליו כתבתי זה מכבר, על מנת להשתתף במסיבת הפתעה ליום הולדתה של מכרה משותפת.
בדרך עצרתי בפתח תקווה, על מנת להביא לסיון סרטון שהכנתי בכיכובו של האחיין שלה. לפני שהגעתי דיברתי רק עם אמא של סיון, כך שהביקור החפוז היה הפתעה עבור כל המשפחה.
אבל כה מיהרתי, או לפחות חשבתי שאני ממהר, אז נאלצתי לברוח מהר, מה גם שחיכו לי למטה...

המשכנו, הגענו, אפילו מצאנו את הבית, על אף שלא היינו בו למעלה משנה ולא זכרנו את שמות הרחובות או את מספר הבית.
בסופו של דבר, כל האירועים האלה, הם גל של נוסטלגיה, לא משנה שכולנו בשנות העשרים המוקדמות לחיינו, תמיד עולים אותם הסיפורים על אותם אנשים שעשו אותן פאדיחות. יש אנשים שאם הם לא היו קיימים היה צריך להמציא אותם, על מנת שאפשר יהיה לספר משהו.
אבל כמה שזה נחמד שנפגשים אחת למספר חודשים, זה ייראה לי מעט פתטי בעוד מספר שנים, כאשר נחזור שוב ושוב על אותם סיפורים.
אולי זה המקום לחתוך ולשרוף עוד גשר שעברתי?

ל"ג בעומר

היום נחגג ל"ג בעומר, מה שאומר שאתמול בלילה מיטב בנינו היו עסוקים בזיהום מאסיבי של האטמוספרה...
מעבר לנזקים העצומים מבחינת כלכלית ומעבר לזיהום הסביבה וסכנת המוות האורבת במשחקי האש הבלתי מבוקרים, יש עוד כל מיני תחלואות ל"חג" הזה...
למשל, איזה יופי, יש את כל ה"חכמים" האלה שזורקים דברים אסורים למדורות...
לעיתים נדמה כאילו הם מחפשים ספריים לשירותים עליהם כתוב "להרחיק מאש", קופסאות שימורים וכל דבר שעשוי להתפוצץ ומכניסים לעגלת איסוף הקרשים שלהם, רק כדי לנצח בתחרות "האידיוט הגדול שעושה הכי הרבה רעש"...
כל הלילה, אחת לכמה דקות נשמע קול פיצוץ עז בשכונה שלי, דבר מאוד נפלא בתקופה של פיגועי טרור ופצצות אדם.

על מנת לחגוג את החג, הצעתי לאדי, חבר של אנה מתקופת התיכון לבוא אליי ושנעשה יחדיו על האש, הם יאכלו פרות שחוטות ואני בורגר טופו איכותי.
כמובן שהאוכל שאני הכנתי היה טעים יותר, מזין יותר, בריא יותר ודרש פחות זמן הכנה...
היה נחמד, לאחר מכן אנה חזרה לביתה ונסענו אדי ואני לחוף הים, על מנת שאוכל לצלם מדורות ואנשים מסביב למדורות. הסתובבנו קצת בין המדורות, היו מאות מדורות, כולן מוקמו דרומית לחופים המוסדרים בחיפה, כלומר דרומית לחוף דדו דרום.
המון עשן התמר אל על, אי אפשר היה להתחמק ממנו, בקושי היה ניתן לצעוד חמישה צעדים מבלי לדרוך על מדורה או שאריות מדורה.
היה נחמד לטייל קצת בין המדורות, אבל לשבת לילה שלם מסביב למדורה, אלא אם מדובר בטיול, נראה לי מעט מיותר,במיוחד כאשר רובנו לא ממש יושבים כל הלילה בשל הנס הנפלא שארע לרבי שמעון בר יוחאי...

בכל מקרה, זיהום האטמוספרה הביא אותי לפתוח את המזגן בביתי, גם אם מבחינת טמפרטורה ואחוזי לחות באוויר לא הייתה לכך הצדקה, על מנת לסנן את ריח העשן הנוראי מבחוץ.
זה הביא אותי לחשוב על אנשים רבים שוודאי נהגו באותה דרך, מה שאומר שאם ניתן היה לרתום את האנרגיה המושקעת במדורות לצרכינו, יכלנו לייצר מספיק חשמל כדי להפעיל את כל המזגנים שמופעלים רק בגלל זיהום האוויר הנוראי ולפחות מעז היה יוצא מתוק.
אבל מה לעשות, הרעיון קצת בלתי ניתן ליישום...

ואם במידע על סיפורי הכזבים - מדוע חוגגים את ל"ג בעומר, בגירסה יותר ביקורתית מאת בלדד השוחי, אתם מוזמנים לקרוא כאן.

חג אמיתי

ואם כבר ציינתי את חגיגות ל"ג בעומר, הרי של"ג בעומר, מעתה ועד עולם (או... סייג בעוד רגע) יהיה גם חגם של המילואימניקים של צבא ההגנה לישראל באשר הם (וכאן הסייג, אם יישארו עד עולם מילואימניקים - אמנם נהוג לומר כי פראיירים אינם מתים, אלא רק מתחלפים, אבל בכל זאת, אחוז הנושאים בנטל הולך ופוחת מידי שנה).

מעבר לעובדה שמילואימניקים (אני יכול להעיד רק עליי ועל מאות האנשים ששוחחתי איתם בנושא) לא רוצים יום חגיגות שלא ברור בדיוק מה עושים בו, אלא לקבל שכר הוגן על שירות המילואים שלהם (בניגוד למצב כיום, בו לכל היותר, במקרה הטוב, המילואימניק מקבל את השכר אשר הוא מקבל עבור עבודתו הרגילה, אולם בד"כ הוא נתקל בתקרה של מקסימום תשלום, טרטור של קבלת הכסף דרך ביטוח לאומי, או סתם אי קבלת כסף על נסיעות, אש"ל [אוכל, שתייה ולינה], פיטורים ממקום העבודה וכו').

בינינו, מה בדיוק עוזר "יום מערך המילואים" לאדם שנאלץ להיפרד ממשפחתו למספר שבועות בשנה, מטורטר בין גורמי הצבא השונים ובנוסף לכל הצרות עוד יכול להיות אשם מתוקף היותו מילואימניק בנפקדות, עריקות ועוד כל מיני "פשעים" שאולי משעשעים בני 18 וכמה אנשי קבע מטורפים, אבל בהחלט לא הוגנים כלפי אנשים מבוגרים, שהם אלו שמחזיקים את כלכלת המדינה ואח"כ עוד נאלצים לשמש כ"צבא העם" שלמעלה מחמישים אחוז מהעם מתחמק משירות בו, מי כי שר הביטחון פתר אותו ומי כי הוא בחר לפעול על פי אחת מעשרות השיטות הכה פשוטות (יחסית, מעט אמביציה וכל אחד מתחמק) לצאת מהצבא.

אתם מוזמנים לקרוא על מעלילו של "הלמו" - הלוי משה, שהוחזק במעצר מספר ימים, עשה הרבה בעיות והשתחרר מהר מאוד (כי הרי הצבא לא רוצה להחזיק אנשים בעייתיים, רק כאלה שקל להטיל בהם מורה). הסיפור מעט ארוך, מגולל את סיפורו האישי לפרטי פרטים, כיצד הוא טוען שהוא חף מפשע בעוד "רשויות הצבא" טוענות שהוא אדם מסוכן ופורע חוק.
אינני מתכוון לשפוט האם סיפורו של הלמו הוא אמת צרופה, לדעתי הוא יכול היה לחסוך מעצמו הרבה אי נעימות אם רק היה יורד מן האגו הנפוח וברור לי שגם אנשי הצבא בבסיס בו הוא שירת יכלו ללכת יותר לקראתו והגורמים הצבאיים אליהם פנה היו אטומים, אבל הנני סמוך ובטוח שאחרי תיאוריו את עצמו כאדם כה בעייתי ואת ה"פשעים" אותם ביצע ככה חמורים בעיני רשויות הצבא, הרי שהעונש המגוחך אותו קיבל - ארבעה ימים בכלא, מעמיד את המערכת הצבאית באור המגוחך, הכה מוכר, בו אין כל פרופורציה בין חומרת הפשע לחומרת העונש, דינם של אנשים נחרץ עוד בטרם החל המשפט והמשפט הוא רק הליך פורמלי לקביעת אשמתו של הנאשם. שלא נדבר על העובדה שאם אתה "עבריין כבד" המסרב לשמוע לחוקי המערכת ובוחר לעשות הרבה צרות לאנשים שצריכים לטפל בך, במוקדם או במאוחר הם ייכנעו, יוותרו ולא ירצו להתעסק איתך, עד אשר יעברו ל"קורבן" הבא...

אז נכון, זה שהמערכת דפוקה לא אומר שצריך לנסות לדפוק את המערכת בכל הזדמנות (מה שקורה בפועל), אבל כדאי לצה"ל, אם הוא באמת רוצה לשמור על "מיטב אנשיו" לבוא באמת לקראתם, לא רק בהצהרות וימי מילואימניקים, אלא במתן פיצוי הולם לעושים את המלאכה, הזוכים ליחס לא הוגן מצד אנשי הסדיר (במיוחד אם הם קצינים או נגדים שלא ממש הגיעו למשהו בחיים ובגילם המופלג הם עדיין הולכים עם מדים ומתעסקים בשטויות של בני 18).
הלוואי וזה היה הדבר היחידי שדורש שיפור במדינת ישראל...

גם ב-YNET כתבו עד כמה "נפלא" יום ההצדעה למערך המילואים...

ובנימה אופטימית זו, אפרד מכם לשלום.
אלעד