טיול בצפון ים המלח
ביום שני האחרון (העשירי במאי), בשרב הגדול, לקחתי את האוטו ונסעתי דרומה, לטיול בצפון ים המלח, עליו פנטזתי כבר זמן רב, אך מסיבות שונות ומשונות דחיתי אותו פעם אחר פעם.
יצאתי מחיפה מעט לאחר השעה תשע בבוקר, על מנת להתחמק מפקקי הבוקר, הנוצרים מהמון האדם.
מכל מיני שיקולים, בחרתי לנסוע דרך ירושלים ולא דרך בית שאן וכביש הבקעה או דרך כביש חוצה שומרון. בין ירושלים, לרמאללה ויריחו, נסעו איתי על אותו הכביש עשרות, אם לא מאות מוניות צהובות פלסטיניות וכמה משאיות פלסטיניות, מה שמצביע שאמנם החיים בשטחים בלתי נסבלים ואמנם מוטלים סגרים השכם וערב, אבל מידי פעם, כן מתאפשרת תנועה מהשטחים הפלסטינים לישראל ולהיפך.
יש משהו מדהים במדבר יהודה. הואיל והוא נמצא בגב ההר, בצד המזרחי של הרי יהודה ושומרון, לא יורדים במקום הרבה גשמים (ולכן מדובר במדבר), מה שאומר שלבאים מכביש 1, אשר מוקף ירוק משני צידיו, שינוי הנוף הפתאומי יוצר ניגוד חריף, כאילו בין רגע עברת לעולם אחר, של דיונות חול, גמלים וכל אותם דברים שכל כך מושכים בישימון.
קומראן - אתר המגילות הגנוזות
התחנה הראשונה בה טיילתי הייתה קומראן, האתר בו התגלו בשנות הארבעים המגילות הגנוזות. באתר חורבות עיר עתיקה בה התגוררו בני כת מתבודדים, כנראה האיסאיים.
מהר מאוד התרחקתי משרידי העיר אל עבר המערות, בהן נמצאו המגילות. החום היה כבד והיה איתי בקבוק מים יחיד (השני נשאר באוטו), לכן לא טיילתי יותר מידי במסלול, אבל הגעתי לנקודת תצפית גבוהה, ממה ניתן היה להשקיף על כל האזור, אזור מדבר יהודה וים המלח, המדהים ביופיו.
ישבתי לי במעט הצל שהיה במקום, אשר נוצר מאחד משיפולי ההר, צפיתי על העורבים החגים בשמיים, הקשבתי לנגינת הרוח הנפלאה.
כאשר חזרתי לרכב, מד הטמפרטורה (של הסביבה, לא של פנים הרכב) הראה כי בחוץ 47 מעלות צלזיוס!
47 מעלות, לא פחות ולא יותר, אכן לא סימפטי אם אין מזגן...
עיינות צוקים (עין פשחה)
המשכתי משם דרומה, כחמש דקות נסיעה בקומראן נמצאת שמורה אחרת של רשות הטבע והגנים - עין פשחה שמה. במקום מספר מעיינות וצמחיה עשירה, בריכות מים בהן ניתן להשתכשך (מה שעשיתי לאור החום הרב) וזהו בערך.
במקום ישנו אזור בו מוצב בגאווה (או שלא בגאווה) שלט המעיד על כך שבמקום היה חוף ים (ים המלח כמובן) עד שנת 1984, מצביע על מדרגות, מזנון ומלתחות במקום. בימינו, שנת 2004, עשרים שנה אחרי, ים המוות נמצא כחצי קילומטר מזרחה משם, בגלל ההתייבשות הנגרמת בשל סכר דגניה, המונע ממים מהכנרת לזרום אל ים המלח.
מדהים כיצד בני אדם יכולים לשנות את הטבע והנוף בצורה כה דרסטית.
עין גדי
אחרי שני האתרים החביבים הנ"ל, אשר נמצאים בצפון ים המלח, הדרמתי כשלושים קילומטרים, למרכז ים המלח, אל עבר עין גדי. ביקרתי בבית הכנסת העתיק אשר השתמר עוד מתקופת בית המקדש השני. האזור בו ניצב הבית כנסת די קטן ואין בו מה לעשות למעט ביקור בבית הכנסת, אבל אני מוכרח לציין שהתרשמתי לטובה מבית הכנסת, או ליתר דיוק שרידי בית הכנסת, אשר על רצפתו פסיפס מרשים למדי, עם ציורים, צורות וכתב אשר השתמרו בצורה נהדרת, בניגוד להרבה פסיפסים אחרים באתרים אחרים בארץ שהם רק שרידים וחלקי שרידים למשהו שאולי בעבר היה מרשים.
אחרי הביקור בבית הכנסת, נסעתי כדקה או שתיים עד שהגעתי לאזור מפל דוד שבשמורת עין גדי. יעלים רבים קיבלו את פניי, חלקם היו עוד גורים אשר ינקו מאימם. במקום בריכות טבעיות בהן ניתן לרחוץ מתחת לאשדים שוצפים ובסוף המסלול נמצא מפל דוד, בו לא ניתן לרחוץ מחשש לנפילת אבנים. במקום מים כל השנה ובאמת מדובר באחת מפינות החמד של ארצנו.
לסיכום, היה ממש כיף ונראה לי שאקפוץ לבקר באזור הזה שוב מתישהו!
ביקורת לא תרבותית
המנצח דניאל ברנבוים זכה בפרס קרן וולף וניצל את הבמה החשובה שניתנה לו על מנת למתוח ביקורת על דרך התנהלותה של ישראל, בכובשה עם זר.
שרת החינוך לימור לבנת לא יכלה לשמוע את דבריו ה"קשים" של המנצח ''האם העם היהודי, שההיסטוריה שלו רצופה סבל ורדיפות, יכול להרשות לעצמו להיות אדיש נוכח סבלותיו של עם אחר?'', ומיד קפצה ואמרה "חשבתי שנוכל לנהל את הטקס הזה באופן תרבותי".
כמובן, איזו חוצפה יש למנצח הזה, שאמר שצריך להיות מוסריים, איזה ברברי, חסר תרבות!
כוונתה של לימור לבנת, כך על פי הבנתי מהציטוט הרחב יותר (שבקישור כמובן) היא שברבנבוים ניצל את הבמה של הטקסט הניתן על ידי מדינת ישראל "לתקוף" את מדינת ישראל. מוזר, כי אם היה מודה לחיילי צה"ל המגנים עלינו, ודאי היה זוכה לברכתה של השרה (ונשיא המדינה שגם מתח ביקורת וכו'), אבל הואיל ואמר שלא צריך להיות "חיות" ולהתאכזר לאויבינו, מיד הואשם בתקיפה, בחוסר תרבות וכמעט בכל תחלואות העולם.
טוב, לפחות את שרת החינוך הזו, אפילו ילדי בית הספר היסודי לא לוקחים ברצינות או מחשיבים אותה כאדם אינטליגנט
לדברים ברוח דומה, מפרספקטיבה שונה, בבלוג אחר, אפשר להקיש כאן.
מי שמשחק באש...
גם זו דרך ללמד חיילים לקח.
קצין בחר להדגים לחייליו שנמצאו מעשנים בשמירה מה היה עלול לקרות לאור פשעם החמור...
הקצין בדרגת סגן משנה (סג"ם) צעק על אחד החיילים ועל אחר כיוון את נשקו האישי שהיה טעון...
מיותר לציין שהדבר נוגד את הפקודות, נוגד את ההיגיון ונוגד את הוראות הבטיחות בנשק.
זה מביא אותי לדו"ח נציב קבילות החיילים שהוגש לפני מספר ימים, בו דווח על כ-6,500 תלונות של חיילים בנושאים שונים, מהן למעלה מחמישים אחוז נמצאו מוצדקות.
על פי הסטטיסטיקה מדובר בירידה של כעשרה אחוזים לעומת השנה שקדמה לה, אבל בל נשכח שלא כל חייל שזכויותיו נפגעו בוחר להגיש קבילה (במיוחד אם הוא מכיר את הנתון שכחמישים אחוז מהקבילות נמצאות לא מוצדקות, והרי ברור שלא כולן קבילות שווא ולאור החשש שלאחר מכן יתנכלו לאותו חייל בהמשך שירותו.).
דווקא במקום כמו הצבא, בו לאדם יש כ"כ מעט זכויות, כל זכות קטנה שנשללת או נפגעת הרבה יותר קריטית ומעיקה.
פוגעת הרבה יותר לקיחת שעה אחת מששת שעות השינה המגיעות לחייל מאשר שעתיים ממי שישן כל לילה 11 שעות.
פוגע יותר משפט בו לוקחים מחייל מאה שקלים קנס מתוך כארבע מאות שקלים שהוא מרוויח בחודש על פשע מטופש שהיה מעורר גיחוך על ידי כל שופט אובייקטיבי.
שלא לדבר על העובדה שהבחירה לא בהכרח קיימת בידי החייל, לא הוא בחר להתגייס, מדובר במערכת שכופה עצמה על האדם המשרת בה.
אחת הבעיות שהצביע עליה נציב קבילות החיילים אבנר ברזני, היא אי אמירת אמת וניסיונות טיוח של האמת, המציגים את החייל הקובל כ"חייל בעייתי" ומסתירים עובדות מנציב קבילות החיילים.
טבעי שאנשים מנסים לגונן על עצמם בכל דרך, אפילו על ידי מתן עדות שקר, אבל הייתי מצפה מ"מפקדינו הגיבורים" שיהיו אחראים למילותיהם ומעשיהם ובמידה ושגו ייקחו אחריות ויראו כיצד יוכלו לשנות את דרכם. ובאשר למי שנמצא מוסר עדות כזבים, לדעתי יש להרחיקו מהמערכת הצבאית (אלא אם מדובר בחייל סדיר ואז רצוי לשקול להשאיר אותו מספר שנים - בכלא) ובמקביל לפגוע במקום הכי כואב - לשלול להם תנאי פרישה מפליגים ועוד כל מיני לוקסוסים, הניתנים על חשבון המיסים שמשלמים ההורים של אותם חיילים שהמפקדים הללו מנסים להאשים כדי לכסות את ישבנם.
חבר הכנסת הדוקטור אחמד טיבי והרייך השלישי
בתגובה לתמונות הזוועה המציפות את העולם היישר מעיראק, בהן נראים חיילים אמריקנים מתעללים בעצירים עיראקים בבית כלא הסמוך לבגדד (אני מוכרח לציין שראיתי תמונה אחת בלבד שנתבקשתי על ידי חברתי להסביר מה קורה בתמונה, אבל אני לא דוגמא, כי אני לא פותח טלויזיה או קורא עיתונים מודפסים), אמר חבר הכנסת והגניקולוג הנודע ששימש בעבר יועצו של יו"ר הראשות הפלסטינית יאסר ערפאת, הדוקטור אחמד טיבי, כי התמונות מזכירות לו את הרייך השלישי.
אינני חולק שמדובר במעשים שלא צריכים להיעשות, כלפי אסירים עיראקים וכלפי אנשים (ובעלי חיים) בכלל, פשוט עולם הדימויים של אחמד טיבי מאוד מצומצם, כמדומני הוא כבר השתמש לא אחת בהשוואה של פעילויות כאלו ואחרות של צה"ל ומדינת ישראל למעשי הנאצים, כך שלהשוות את הנעשה בעיראק לנעשה בגרמניה בתקופת הרייך השלישי זה לגיטימי, אבל באמת, כשזה מגיע מאחמד טיבי, עדיף שישווה דברים כאלו ואחרים לוואגינה, בה כגניקולוג הוא אמור להבין יותר.
היועץ המשפטי והסרבנים
היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז אמר בפני אנשי לשכת עורכי הדין כי הוא מגלה הבנה לבני הנוער הבוחרים לסרב מסיבות מצפוניות ואף הגדיל ואמר כי זה מצביע על מעורבות ומודעות חברתית גדולה ומבורכת.
כמובן שהיו מי שהצרו על דבריו של היועץ, כמו הפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) מנחם פינקלשטיין שאמר כי היועץ מעודד את הסרבנים ונותן להם לגיטימציה וכי אי ציות לחוק פירושו פעולה בלתי מוסרית או במילותיו "אי קיום חוק הוא כשלעצמו דבר לא מוסרי" (כי כנראה מחוקקי ארצנו הם האנשים שהמציאו את המוסר, הם מצויים ברזיו וכמובן, על אחת כמה וכמה מחוקקי החוקים הצבאיים, היינו פקודות הצבא, שכל העומד לנגד עיניהם הוא מוסר).
יפה לראות שבעלי תפקיד שמנסים להתריע על בעיה שיש לתת לה את הדין, מואשמים בהיותם מעודדים את התופעה. הרי לא מזוז הוא זה שהמציא את הסרבנות, הוא אפילו לא תומך בה, אלא רק אמר שקיימת בעיה ושהוא חושב שעדיפה חברה של אנשים סקרנים הבוחנים את המציאות בה הם חיים ולא חברה של אנשים אדישים שעושים את כל אשר אומרים להם לעשות ולאחר מכן אומרים "רק מילאנו פקודות", בדיוק כמו האלה, מלפני כשישים שנה שכולנו אוהבים לשנוא.
זה לא שמדיניות צה"ל בשטחים, היא כמדיניות הוורמאכט על אדמת פולין, אבל בהחלט, כאשר קיימת מלחמה או שקיים מצב של לחימה, שהם לא הדבר הנורמלי, לא הדבר הרצוי אליו אנו שואפים, טוב לבחון את הדברים וטוב לפקפק בדרך בה אתה פועל, כי רק כך מתגלים המקרים שרק לאחר מעשה אנשים מביעים עליהם צער וחרטה ושואלים את עצמם "איפה היינו?".
למה לא צריך עונש מוות
שלושה צעירים מכפר כנא, אשר נעצרו בחשד לרצח החייל אולג שייחט לפני כשנה, הודו באשמה ואחד מהם אף שיחזר את הרצח לעיני חוקרי השב"כ התגלו כחפים מפשע...
מיד נזכרתי בשיר "הוריקאן" של בוב דילן ואצטט חלק ממנו.
How can the life of such a man
Be in the palm of some fool's hand?
To see him obviously framed
Couldn't help but make me feel ashamed to live in a land
Where justice is a game.
את שאר המילים של השיר המצויין הזה של בוב דילן, שנכתב על הפללתו של המתאגרף רובן "הוריקאן" קרטר, רק מפני שהיה שחור ובמקום הלא נכון, אפשר לקרוא כאן.
בכל מקרה, הקלות הבלתי נסבלת, בה צעירים ערבים הואשמו ברצח שכנראה לא ביצעו, מעלה שאלות רבות.
מדוע הוגש נגדם כתב אישום כאשר בדיקות פוליגרף שבוצעו לחשודים הראו כי הם משקרים באומרם כי ביצעו את הרצח?
כיצד שיחזרו פשע שלא ביצעו ומדוע השוטרים האמינו להם?
האם משטרת ישראל להוטה יתר על המדינה בהגשת כתבי אישום, עד כדי כך שהיא מגישה כתבי אישום, גם כאשר הראיות מראות אחרת?
מדוע שופטי בית משפט האריכו את מעצרם, על אף שהיה חומר שסתר את הטענות?
אם לא היה נלכדת החוליה שביצעה את הרצח עם כלי הנשק של החייל, האם היו יושבים בכלא שלושה אנשים חפים מפשע?
שאלות אלו ועוד רבות אחרות, עולות וזו ההוכחה הניצחת לכך שאסור לתת גזר דין מוות!
תארו לעצמכם, שבוע אחרי שהיו מוצאים להורג שלושה אזרחים, על פשע שלא ביצעו, היו נתפסים הרוצחים האמיתיים?
מה אז?
שנה בכלא, בהחלט אי אפשר להחזיר, אבל בסופה משתחרר האדם שנכנס לשם על לא עוול בכפו.
אבל למעט סיאנסים שיעילותם מוטלת בספק, לא קיימת דרך להשיב אנשים לחיים מן המתים.
הואיל ושופטים הם רק בני אדם, הם אינם חפים מטעויות, גם הם יכולים להיות מולכים שולל, על ידי קציני משטרה שמתרשלים בעבודתם או חלילה מעוניינים להפליל אדם, מכל סיבה שהיא.
גם אם אדם רצח מישהו והעדים לכך רבים,אין לגזול את חייו של אדם זה, מפני שהשיקולים במצב כזה כה מורכבים, עד שבכל מקרה, קשה ככל שיהיה, יימצא האדם שיטען שהוא מבין ללב הרוצח ואין לגזול את חייו.
מה שנראה בלתי מוסרי בעיניו של אדם אחד, יכול להיות מוסרי לאדם אחר הבא מסביבה שונה, אין אמת אחת ולכן אין לתת פסק דין שלא ניתן לשנותו לאחר מעשה.
דוגמאות לפסקי דין לפיהם מצאו את מותם חפים מפשע רבות מספור, לעיתים, אפילו עשרות ומאות שנים לאחר ביצוע גזר הדין, באה הודעת התנצלות על הטעות, לפעמים הטעות נלקחת לקבר, יחד עם מי שגזר את הדין, מי שביצע את הפשע ומי שדינו נחרץ.
ובאשר לשלושת ה"רוצחים" שלא רצחו, שר המשפטים החליט לבדוק את קבלת ההחלטות (כנראה שיגלו שהכל היה תקין, לא?!).
ברבריות = פופולריות
אמנם אני לא רואה טלויזיה, אבל אני כן קורא כתבות באתרי אינטרנט וגם אני נחשף לתמונות זוועה וסיפורים מבעיתים אשר ניתנים לצפייה על ידי כל דורש.
אני מתכוון לתמונות עריפת הראש של האמריקני בעיראק, על ידי מי שנטען להיות קרוב של בין לאדן.
אני מתכוון לפלסטינאים שרוקדים ברחובות עזה עם חלקי גופות של חיילים ישראלים שזה עתה מצאו את מותם כאשר עלו על מטען.
כך לפחות נטען ב-חדשות CNN :
Video from the scene transmitted by two news agencies showed Palestinians dancing in the streets with pieces of the personnel carrier and what Palestinians said were parts of the bodies of Israeli soldiers.
או בעברית בגרסה מקוצרת שלי : שודרו תמונות וידיאו של פלסטינאים רוקדים עם חלקי נגמ"ש וחלקים שהם טענו כי הם גופות של חיילי צה"ל (אגב, כנראה שהשראת העיראקים, גם הפלסטינים מציגים ראשים כרותים של ישראלים)
אני מתכוון לתמונות ולתמונות החדשות של עינויים בכלא העיראקי (אלה שטיבי כינה מעשי הרייך השלישי).
עם יד על הלב, בלי שאני בכלל צופה בדברים האלה, נמאס לי לשמוע עליהם.
נכון, חשוב להראות לעולם מה קורה, צדק צריך להראות, לא רק להיעשות, אבל השימוש בתקשורת הוא דו-כיווני, מצד אחד אנשי המדיה אמורים להציג את המציאות כפי שהיא, ללא משוא פנים, אבל מהצד האחר, אנשים רוצים לתפוס כותרות, בין אם הם רוצים להציג לעולם כמה עמם סובל ובין אם סתם מתוך תאוות פרסום, מה שאומר שכדי שיראו אותך, אתה צריך לעשות מעשים שיצדיקו את הופעתך על המסך...
אז מפוצצים אוטובוסים, עורפים ראשים, מתעללים, משחקים עם חלקי גופות, אונסים מול מצלמות, והכל בשביל השואו, בשביל להציג תמונת מציאות מעוותת ומפחידה, להטיל מורא ופחד, לזרוע אימה ולקצור תודעה בקרב הציבור.
אני מוכרח לציין שתמונות עריפת הראש (וכמובן, אין זו הפעם הראשונה, המלחמה שהתחוללה בשנות התשעים ביוגוסלביה, סיפקה לעולם "תמונות נהדרות", כנ"ל הצ'צ'נים ברוסיה והרוסים כנגד הצ'צ'נים ועוד ועוד) הזכירה לי במעט סיורים שערכתי בעכו בימי ילדותי מטעם בית הספר, בהם סופר על המנהג שהיה פופלרי בעולם העתיק, בו צבאות כרתו את ראשי אויביהם, שיפדו אותם על מקלות והציגו את הראשים על גבי מוטות שהוצבו על חומות העיר, למען יראו ויראו אויביהם.
אגב התמונות הקשות, אשר מוצגות בכל סלון ברחבי העולם, נשאלת השאלה האם יש טעם למנוע מילדינו הרכים חשיפה לאלימות בסרטים, הגבלת גיל הצפייה (או כפי שהחליטו לעשות עם התוכנית "המורדים" לצרף פסיכולוג שידון על התוכנית מיד לאחר או לפני שידורה)?
הרי הילדים חשופים לתמונות לא פחות קשות, סיפורים מזוויעים בהחלט, אשר בניגוד לסרטים אלימים, בהם בד"כ הם מלווים בעלילה, באמצעי התקשורת המודרנים, הם באים ללא הקשר, במהדורה שכל עניינה הוא לרכז אירועים דוחים, מלאי אלימות, מין ופשע.
אז למה בסרט בו נראה מושל קליפורניה יורה על אנשים האלימות פסולה, בעוד תמונות של הצגת תיאטרון ברוסיה בה יורים על הקהל ומפזרים על היורים גז עצבים לגיטימיות?
ונחזור למציאות, הלוואי והייתה לי תשובה, כיצד מונעים את המחזות האלה, כי הרי אם נפסיק להציג אותם בטלויזיה, הם לא ייעלמו פתאום, אבל הגיוני לחשוב כאילו המקרים האלה ילכו ויתמעטו, לפחות צילומים שלהם. מצד שני, כאשר אור הזרקורים יכבה, ייתכן וייעשו מעשים שבל ייעשו, דווקא מפני שאין מי שייצפה וישגיח על הדברים וכאן אנחנו נתקלים בפרדוקס, בו בכל מקרה, מה שלא ייעשה, סופם של הדברים הוא רק להדרדר ולהגיע לשפל גדול יותר.
כתבה ברוח דומה מאת מישל דורושינסקי שנתקלתי בה לאחר כתיבת שורות אלו.
I'ma golden god
אביב גפן החליט להתפרע מעט ולספר כיצד ארגן את העצרת שהובילה לרצח רבין, כיצד לתחושתו הוא הישראלי היחיד שנלחם (נו, עם תחושות לא מתווכחים) וסיפר על כך שבחר לסרב לשרת בצבא.
כמובן שהדברים לא נאמרו בעיתונות הישראלית, אלא לעיתון בריטי, מפני שכולנו "קנינו" את גרסתו על בעיות רפואיות (כן, כמו כמעט כל מי שמשתחרר מהצבא), כולנו יודעים שאביב גפן שר שיר אחד בעצרת ב-4 בנובמבר 1995 (וגם דפק צילום קצרצר עם רבין) ולא היינו רואים בעין יפה את הדברים שהוא אמר לפתע פתאום, מה גם שאני נעלב, כי אני יודע בוודאות שיש עוד אנשים שמדברים כנגד הכיבוש, חלקם אפילו יושב בכלא בגלל זה, לא מסתובב חופשי בעולם כמו אביב גפן.
אני נהנה לשמוע את השירים של אביב גפן, יש לי את כל האלבומים שלו, מאור הירח ועד בלקפילד (מקוריים ומלפני שהתחילו למכור בהנחה, אווץ'), פחות נהנה ללכת להופעות (אחרי מספר הופעות של אביב גפן והפסנתר שעלו הון ומשכן היה קצר, הבנתי שזו מסחטת כסף שרצוי לוותר עליה) ואפילו נהנה לקרוא את מה שיש לו לומר על דפי העיתון (יותר את הדברים שיש לאבא שלו להגיד, אבל גם אביב בסדר), אבל הדברים האלו שנאמרו, שאני משוכנע שהם עוותו מעט בדרך, אולם ביסודם הם אמת, מאירים באור שלילי את האומן שמצטייר כרברבן אשר לוחש דברים שונים לאוזניים שונות וחבל.
(אגב, הציטוט הרברבני בכותרת, לקוח מהסרט הנפלא Almost famous)
ועד כאן, נראה לי שאחזור לכתוב כשישראבלוג יחזור לפעילות מלאה, על פי ההודעה של יריב חבוט זה אמור לקרות ביום ראשון אינשאללה.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
