בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

Ahoj!

לפני שאדון בעניינים טיפה חשובים (בדגש על טיפה), אציין שהחלטתי לי לקרוא מעט באתר החדשות הנהדר של חיזבאללה בעברית.

מידי פעם נחמד להסתכל על המציאות באספקלריה מעט שונה.

גם אם מדובר באתר תעמולה גרידא, הרי הוא מציג נקודת מבט אחרת ובכך יתרונו.

כותרת אתר חיזבאללה

בין שלל הכתבות (ובאמת, יש שם המון כתבות), משכה את עיניי ידיעה שהתיימרה לחדש לי, לפחות על פי כותרתה: "נתונים חדשים מדגישים המשך הפלייתם לרעה של יהודי אתיופיה בישראל".

הואיל ואני באמת ובתמים מתעניין בנושא, בחרתי לקרוא את המשך הידיעה.

היא לא באמת חידשה לי. זאת משום שקראתי את אותה כתבה, מילה במילה לפני כן ב"הארץ".

יש שיטענו שגניבה ספרותית והעתקת ידיעות מעיתון אחר ללא מתן קרדיט היא הדבר הפחות נורא שחיזבאללה מבצע. יש אפילו מידה של צדק בדברם.

אבל בכל זאת, זה קצת מרגיז. אם הייתי רוצה לקרוא את הידיעה, הייתי גולש לאתר "הארץ". הוא פחות צהוב (אני מתכוון לכך מילולית. ראו תמונת כותרת אתר חיזבאללה ממקודם). אני מחפש ערך מוסף וסינדיקציה של כל הידיעות השליליות המפורסמות בישראל, אינה אותו דבר שאני מחפש.

לא הייתי טורח לציין את העניין, הרי נכתב כבר בעבר על העתקת התכנים, פלגיאט (Plagiarism), שהאתר מבצע והרי קצת קשה לכבוש את לבנון כדי לתפוס את האחראים ולהעמידם לדין, במיוחד לאור פריסת הכוחות הבין-לאומיים בלבנון. מה גם שלאתר דומיין איראני, אז אולי הכתובת בכלל בטהרן ולא בביירות.

מה שהכריע את הכף לטובת התייחסותי, מעבר לעובדה שאתר חיזבאללה הוא חלק מהעניין שהתכוונתי לכתוב עליו בלאו הכי, היה התמונה שצורפה לכתבה, שעסקה כאמור באפליית אתיופים בישראל, על פי מחקר שמצא שרק 15% מהאקדמאים האתיופים מועסקים במקצועם.

להלן התמונה:

התמונה שצורפה לכתבה על אפליית האתיופים

התבוננתי לי בתמונה וניסיתי להבין מדוע שילבו אותה שם. כלומר ברור, הרצון להראות אזרחים ישראלים לא מרוצים ומביאים מחאה, נגד האפליה והגזענות נגד האתיופים בישראל.

אבל בתמונה אין אף אתיופי אחד לישועה.

יתרה מזאת, על פי הכיתוב בשלטים, אין כנראה גם קשר לאתיופים או למתואר בכתבה. על שלט אחד נכתב "רוצים לחיות בשלום" ואילו בשלט על יד, מופיעה המילה "שדרות".

אני מרשה לעצמי לנחש שמדובר באנשים שמפגינים נגד אוזלת היד שמגלה ממשלת ישראל בטיפול בשיגורי הקסאמים על כמה מהישובים בסביבות עזה.

מה עושים במקרה ומגלים כזה עוול באתר?

מגיבים!

בפיירפוקס, למרבה הצער, לא ניתן להגיב, בשל כשלים טכניים (אנשי הלינמגזין, תכתבו על זה, תלמדו משהו את מתכנתי האתר!).

אז פתחתי את האתר באקספלורר.

השארתי תגובה ובה ציינתי שאין קשר בין הכתבה לתמונה וציינתי שהם "חאפרים".

מנגנון התגובות באתר מכיל מנגנון מרגיז שנועד למנוע הצפות ודורש להקליד כמה אותיות, בדומה לזה המופיע ב"רשימות".

בכל מקרה, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, שעות רבות אחרי ששלחתי את תגובתי, טרם אישרו את אותה. יתכן שזה משום שציינתי שכתובת האי-מייל שלי היא [email protected] . אני מעדיף לחשוב שהם אנטישמים.

הידיעה הבאה שמצאתי מעניינת, ולשם שינוי גם בלתי מוכרת, הייתה הידיעה תחת הכותרת "ישראל חטפה שלושה דייגים פלסטינים מול חוף רפיח".

נכנסתי לידיעה.

הידיעה מספרת על כך שחיל הים הישראלי חטף שלושה דייגים פלשתינים מול חופיה של עזה משטח שמותר לשייט.

אין איזה הקשר לסיפור או הסבר למטרות הפעולה. פשוט רשעות לשמה המתרחשת בפני עצמה ללא שום הסבר, על ידי הצבא הישראלי.

כמובן, יתכן וכך אכן הם פני הדברים. אך ידיעה בעלת שמץ של יומרה עיתונאית, הייתה מנסה לברר מה עלה בגורלם של אותם שלושה אנשים. הואיל וגם מופיעים שלושת השמות של החטופים: האחים אסמאעיל וסמיר ג'מאל בסלה ואיימן עלי ג'בור, אפשר לנסות לפנות לצה"ל, בעל מערכת התעמולה המשומנת גם כן (הידועה בשם "דובר צה"ל") לנסות לראות מה עלה בגורל החטופים ולברר את סיבת חטיפתם.

מי יודע, אולי הם לא דייגים תמימים ואולי הם בכלל לא נחטפו והכל עורבא פרח.

לא שתגובת צה"ל בהכרח תעזור לבירור האמת במקרה, אבל בכל זאת, האם אין זה דבר ששווה לנסות?

אל חשש, אינני מציע לחיזבאללה לפנות לצה"ל. הרי לא תחשדו בהם שהידיעה הגיעה מכתביהם בשטח, נכון?

חיפוש כותרת הידיעה בגוגל ניוז העלה שמדובר בידיעה של לילא אחמד מהאתר "מחסום.קום".

טוב, אין לי חשק לשטוח כעת את דעתי על "מחסום". אולם בקצרה, אומר שהוא מתעסק בנושא מאוד מצומצם – ערבים בישראל וברשות הפלשתינית, כאשר הנימה כמעט תמיד בגנות ישראל. בכל מקרה, לא הייתי מגדיר אותו כאתר חדשות, אלא כאתר נושאי המסקר תחום מצומצם וגם בו, לא מצטיין בניסיון ליצור תמונה מאוזנת, אלא רק כזו המתאימה למשנת עורך האתר (ערבים=טוב, צבא ישראלי=רע, ממשלת ישראל=רעה, אזרחים ישראלים שאינם ערבים =חלק טובים וחלק רעים, כי הרי יש ניסיון לפנות ללבם). זה מוכר ומובן, אבל לא משהו שמושך אותי במיוחד.

ונשוב לאתר חיזבאללה.

הנושא האחרון שבחרתי לציין, מבין הדברים אותם קראתי באתר, הוא הדיווח על שביתת הסטודנטים בישראל מיום רביעי האחרון.

הרי אין לי כל גישה לנושא הסודי ולכן אתר חיזבאללה הוא מקור המאפשר לי לגשת למידע ייחודי. מה זאת אומרת להפסיק עם הסרקזם?

הייתי דווקא מצפה לקרוא על נושא מסוג זה באופן בו הוא מצטייר בעיניים זרות. אבל כאמור, גם פה, לא נראה שמדובר בחומר שהביאו כתבי השטח של האתר המסתובבים ברחבי האוניברסיטאות והמכללות בארץ ומביאים עדויות אמיצות, אלא בעוד חומר שנשאב, מבלי ציון מקורותיו, מאתרי אקטואליה אחרים בעברית.

מדוע מעניין את חיזבאללה להציג את המידע הזה,  על אירוע שיש בו הרבה רוח ומעט תוכן?

נדמה לי שהפסקה האחרונה בידיה (מתוך שתי פסקאות) מסבירה זאת בצורה הטובה ביותר:

"נציין כי מצבם של הסטודנטים מדרדר בישראל והם נוקטים צעדי מחאה על כך. לפני כמה ימים הם שיגרו מכתב מחאה לראש הממשלה הישראלי אהוד אולמרט בו אמרו כי הם לא יתייצבו במלחמה הבאה ולא ישתתפו בשרות המילואים."

הידד. הסטודנטים לא יתייצבו במלחמה הבאה ולא ישתתפו בשירות המילואים, כי מצבם מדרדר.

אני בטוח שגם כותבי האתר יודעים שלפחות במלחמה הבאה, עדיין יהיו לישראל מספיק חיילים. הם לא מתים, הם מתחלפים...

האם מדובר בצעד ארוך טווח בדמורליזציה של הציבור הישראלי?

אולי.

בכל מקרה, אם להתרשם מאיכות האתר, מעטים קוראים אותו (וכמה מתוכם ברצינות? ודאי עוד פחות). אם צמד המילים "לבקר ספירה" המופיע בסוף כל ידיעה הוא מונה כניסת מהימן, הרי לרוב הידיעות שהם מפרסמים יש 10-20 כניסות. לפופולאריות קצת יותר מ-200.

אפילו לערוץ 1 יש רייטינג גבוה יותר.

ובשלב הזה, נניח לחיזבאללה לנפשו. מסכנים, הם ספגו מכה קשה במלחמה האחרונה ויש להם צרות משלהם, בדמות פוליטיקה פנים-לבנונית להתעסק בה.

הבאתי זאת, כאמור, כחלק מעניין גדול יותר – בחירת הדרך להתעדכן בה על הנעשה בעולם.

לאחרונה, מצאתי עצמי מתעדכן על הנעשה בעולם (טוב, לא על הנעשה בעולם. זה יומרני לטעמי. אולי עדיף לומר מתעדכן בענייני אקטואליה שלא בהכרח מייצגים נאמנה את המציאות) ממגוון מסוים של מקורות.

בראש ובראשונה דרך אתר "הארץ" שהוא, עם כל חסרונותיו, והם רבים, עדיין אתר התוכן הטוב ביותר בעברית.

בנוסף, אני עובר על חלקים ספציפיים ב-YNET וב-NRG אחת לשבוע, לצורך עיסוק מסוים שיש לי בחצי השנה האחרונה. הואיל ואני עובר כל כותרות בזריזות ו"מתעמק" רק בכמה ידיעות בודדות בנושא מאוד מסוים, אני מתקשה להגדיר עצמי כקורא של שני האתרים הללו.

מלבד זאת, אני עובר על ידיעות החוץ, המדע ומדור הטיולים של הניו יורק טיימס, מדור החוץ של הגארדיאן, דף החדשות הראשי של ה-BBC ועל חלקים נרחבים מהאקונומיסט.

כן, אני די מיינסטרים ולא מרבה לקרוא כל מיני חומרים חתרניים (טוב, אני גם עוקב אחר "הגדה השמאלית", אבל על פי רוב אני לא קורה את מה שכתוב שם, משום שהתוכן לא מעניין על פי רוב). גם בלוגים ואתרים עצמאיים שאני עובר עליהם, בהחלט שייכים לזרם המרכזי ולא קוראים תיגר על תפיסות העולם המקובלות.

לצורך המעקב אני נעזר בנטוויבס שמאפשר לעקוב אחר עדכונים באתרים התומכים ב-RSS וטכנולוגיות דומות.

שלל המקורות, אשר את עיקרם ציינתי, מביא לכך שיצא לי לשאול את עצמי האם עדיף לקרוא על הנעשה בישראל בעיתונות העברית/ישראלית או דווקא בזו מעבר לים.

היתרון בעיתונות הישראלית ברור והוא המגוון הרב יותר של ידיעות בנושאים שונים הקשורים לישראל.נכון, אפשר היה לקרוא בניו יורק טיימס כפסקה בתוך כתבה ארוכה יחסית, על הפרשה האחרונה ברשות המיסים שעירבה גם את מנהלת לשכת רה"מ. אפילו השמות צוינו. אבל בכל זאת, היה ניתן להבחין בנקל שהפסקה הזו סיכמה דברים שהופיעו בעיתונות הישראלית ולא הייתה תוצר של עבודה עיתונאית מאומצת.

במובן הזה, הניו יורק טיימס (במקרה הזה, זה נכון לדעתי לכל עיתון זר בארץ כל-שהיא) לא שונה בהרבה מאתר החיזבאללה בו דשתי קודם.

החיסרון בעיתונות מישראל גם הוא ברור. היא עוסק יותר מידי בישראל. כאילו אין עולם מחוץ לישראל ואם יש, אז או שהוא עוסק ביהודים, או בפעילות הקשורה לישראל ורק לעיתים נדירות, כאשר מתרחש אירוע חריג בהיקפו שאינו קשורים לישראלים או יהודים, הוא יזכה לסיקור מסוים.

בנוסף, במקרים רבים, העיתונות עוסקת לטעמי יותר מידי בכמה דמויות מפתח שזכו ללגיטימציה שלה. יש שימצאו את המוכרות הזו של הדמויות המופיעות בחדשות כדבר נוח, המאפשר הכרה טובה יותר של האקטואליה. אני מוצא בזה בעיקר שעמום. מצטער, השמות פרץ, אולמרט, נתניהו, גאידמאק ודומיהם, אינם מעסיקים אותי רוב הזמן. העולם שאני חי בו, כך אני רוצה להאמין ולקוות, גדול קצת יותר מכ-20,000 קמ"ר וכ-7 מיליון אנשים, במיוחד כאשר אלה מצטמצמים לכמה קילומטרים רבועים בהם ישנם משרדי ממשלה, משרדי פרסום ויחסי ציבור ולכמה עשרות אנשים שנבחרו באופן שנראה מעט מאולץ.

זה היה המבט על העיתונות הישראלית, יתרונותיה וחסרונותיה.

באשר לעיתונות הזרה, הרי שהיתרון שלה בנוגע לסיקור האירועים המדיניים בין ישראל לפלשתינים הוא נקודת המבט הפחות אתנוצנטרית שלה. כאשר קוראים בה דיווח על פעילות של צה"ל בשטחים (הכבושים/משוחררים/מוחזקים), על פי רוב נוסף על דיווחי דובר צה"ל, יש גם גרסה פלשתינית (זו אמנם מופיעה ב"הארץ" גם כן במקרים רבים, אבל לדעתי הסובייקטיבית לגמרי, זה נראה יותר מאוזן בעיתונות הזרה, במיוחד הבריטית). לעיתים כמובן נקודת המבט הפוכה (מה שב"הארץ" קורה בעיקר בכתבותיהם של גדעון לוי ועמירה הס) והסיפור מובא בזווית הפלשתינית, כאשר הישראלים באים כתגובה.

אבל הסיקור הזה גם הוא מוגבל בשל האופן בו משיגים חדשות והמצב בשטחים, מה שאומר שעל פי רוב הסיפורים מובאים מפי מקורות רשמיים או חצי רשמיים וכל מיני ארגונים בעלי מטרות ברורות.

היתרון הבולט דווקא לא מסיקור ישראל, אלא דווקא מאי-סיקור ישראל. אמנם חדשות על האזור הזה של הגלובוס נוטות להיות רבות, הן בשל אופי הקונפליקט באזור, הן בשל חשיבותו הגיאו-אסטרטגית (פעם זה היה מיקום, היום זה בעיקר מקורות אנרגיה, אם כי עדיין המיקום חשוב) והן בשל עוד גורמים. אולם על אף הסיקור הנרחב, עדיין, הפלא ופלא, ישנם עוד מקומות בעולם.

כך למשל צפיתי ב-BBC WORLD (שעבר מערוץ 104 ל-154 ב-YES, כנראה במגמה לדחוק אותו מקובץ ערוצי החדשות ואולי אף במטרה להעלים אותו לגמרי יום אחד), אמנם לא מקור טקסט אינטרנטי, אבל בכל זאת חלק מאותה מגמה שציינתי, שהציג בתוכנית מסוימת רק חדשות מאסיה. פתאום שמעתי על חלקים בהודו שמעולם לא זכיתי לשמוע עליהם לפני כן (הרי בעיתונות הישראלית, הודו מצטיירת כמקום למיקור-חוץ, אנשים עניים ותיירות ישראלית זולה שזוכה לסיקור לעיתים נדירות, כאשר למשל השר אלי ישי מבקר בה). והסיקור לא הסתכם בדיווח אנקדוטאלי על נקודה זו או אחרת במדינה, רק כדי לסמן וי על איזו "משבצת אקזוטית" של סיקור החוץ, אלא נראה היה שמדובר בניסיון לברר את הבעיות המרכזיות באנשים באזורים השונים של תת היבשת.

החיסרון, במקרה של העיתונות הזרה, כפי שרבבתי לתוך היתרון של העיתונות הישראלית, הוא ההתבססות על העיתונות הישראלית שנתפסת כמייצגת איזו מציאות ישראלית. כך למעשה, העיתונות הזרה לא מביאה לי תמונה שונה באמת מזו שאני מכיר כבר בלאו הכי מהתקשורת הישראלית. על פי רוב, אין מדובר בכתב זר המטייל עצמאית ומביא סיפורים בעצמו, אלא בכתב זר המביא סיפורים כפי שקרא אותם בעיתונות שאני יכול לעקוב אחריה בעצמי.

בנוסף, יש איזו סימפליפיקציה של החדשות. מצד אחד, ניתנים הסברים שלעיתים נראים מובנים מאליהם לקורא הישראלי, אבל דווקא משום שהם שם, פתאום מבינים שהדברים אינם מובנים מאליהם (למשל, לפני חודש או חודשיים, קראתי תיאור המסביר את השתלשלות האירועים שהביאה את בחירתו של אולמרט לראשות הממשלה. זה כבר נראה כל כך מובן מאליו, אחרי שדשו בזה כל כך הרבה, עד אשר שהייתי צריך לקרוא את הפסקה הזו כדי לזכור שהוא הגיע לכיסאו בצירוף נסיבות די אומלל), אך בסופו של דבר, אני מוצא את ההסברים הללו פשטניים מידי, בדרך כלל כאלה המתאימים לקורא שאינו מעורה בנעשה בזירה הישראלית.

אציין שבמקרים רבים, יוצאים בעיתונים הללו מנקודת הנחה שלקורא יש לא מעט מידע על הנעשה באזורי הסיקור (מלבד השבועון האקונומיסט, שכמעט תמיד מביא סיכום של תמונה יותר רחבה, לטובת קוראים שלא מעורים בנושאי הסיקור, הבאמת מגוונים שלו). אבל עדיין, התמונה המצוירת לקורא, לדעתי הם פשוטים מידי.

וכך, אחרי שקילת עיקר היתרונות והחסרונות של עיתונות מהארץ ומעבר לים, לא הגעתי לאיזו מסקנה נחרצת מה מוטב לקרוא.

נדמה לי שרצוי למצוא איזה איזון בין השניים. לא להשתעבד אך ורק לעיתונות הישראלית ולקרוא כל שטות שמופיעה בה, אך לא לרעות רק בשדות זרים ולאבד קשר לשיח המתנהל כאן (גם אם אני לא מרבה להשתתף בו), לפחות כל עוד אני חי בישראל.

ואם כבר הזכרתי קודם את האקונומיסט, אומר שהוא נחשב על פי יודעי ח"ן לאורים והתומים, השמנא והסלתא של העיתונות בעלת הניחוח האליטיסטי.

הוא באמת לא רע ועוסק בנושאים מדיניים וכלכליים בעלי חשיבות במערכת הבין-לאומית, מבלי להזניח סיקור על מקומות שבדרך כלל אינם במרכז הבמה.

עוד יתרון שלו הוא שאין לו מדור ספורט (יכולות להיות כתבות על ספורט, בפן הכלכלי של ענפים מסוימים). האם אפשר לבקש יותר?

אבל כמובן, במציאות לא ניתן להגיע לשלמות. לא אחת מצאתי באקונומיסט פרטים שהוצגו בצורה לא מדויקת, שלא נאמר לא נכונה, זאת כמובן מעבר לכך שתמיד מרחפת עננת הליברליות מעל הכתיבה שבעיתון (רובם המכריע של המאמרים הוא "מאמרי מערכת" [editorial], מתוך כוונה מוצהרת להציג משנה אחידה שלא מבוססת על כתב זה או אחר).

לפני כשבוע, טעות אח"כ כל כך הטרידה אותי שאזרתי עוז וכתבתי למערכת האקונומיסט מכתב וביקשתי מהם להתנסח מחדש.

הטעות הייתה די שולית – כתבו שסדאם חוסיין הוצא להורג בבוקרו של יומו הראשון של עיד אל אדחא, החג המציין את תום חודש הרמדאן בו צמים.

פריט המידע שלא נכון הוא כמובן שסדאם אכן נתלה בבוקר יומו הראשון של עיד אל אדחא, אולם עיד אל אדחא, הוא חג הקורבן, לא מסמל את תום הרמדאן, אלא את עקדת ישמעאל. הם התבלבלו במקצת עם עיד אל פיטר.

אין לי ספק שלפחות מישהו מהכותבים מודע לכך והטעות נעשתה בתום לב, אך לעניות דעתי זה מעיד על זלזול מסוים במוסלמים ברחבי העולם – "יש להם שני חגים, אז מה ההבדל?".

כעבור יום בדקתי את הטקסט והוא כבר תוקן.

זה יפה. אבל מחזיר את האנושיות לעיתון ובכל מקרה גורם לתהות לגבי אמינות ודיוק יתר הפרטים המובאים בעיתון.

על האסלאם אני יודע קצת, גם על ישראל ועוד כמה מקומות אני מסוגל להבחין בפרטים לא נכונים כאשר אני נתקל בהם.

מה הסיכוי אבל שכאשר אקרא על טורקמיניסטאן שאחרי עידן ניאזוב אמצא טעויות (וזה עוד נושא פשוט יחסית, שכן מותו של הרודן פורסם במקורות רבים אחרים. יש נושאים שהרבה פחות נוח לעקוב אחריהם במקורות אחרים)?

וזה מדגיש שאין תחליף לגיוון מקורות. בדיוק כפי שראש מדינה זקוק למספר ארגוני מודיעין שיתחרו ביניהם על אספקת המידע, כך גם אדם המעוניין בתמונת עולם רחבה ובעלת יותר שכבות, מוטב לו לקרוא מספר עיתונים (מתי אצליח לקרוא גם את למונד, ללא כלי תרגום מלאכותיים?).

נושא שלא שמתי לב שסוקר בהרחבה בעיתונות הישראלית הוא שחרורה השבוע של טלי פחימה, מי שהואשמה בפשע החמור של תרגום כמה מכתבים (או אם תרצו, שיתוף פעולה עם האויב המסוכן זכריה זביידי).

אני מודה שלא נברתי יותר מידי בסיפור שחרורה של פחימה ולא חיפשתי כל תו שנכתב בעברית, אולם בכל זאת, הדבר הכי קרוב להתייחסות מקיפה לנושא היה הקטע הזה ב"החברים של ג'ורג'".

ולכן, אולי מצאתי את הראיון הזה בגרדיאן מעניין.

נכון, מצד אחד יש לקחת בעירבון מוגבל את גרסתו של האדם היוצא מהכלא. הם אף פעם הרי לא אשמים בכלום.

אולם מצד שני, כמה מאיתנו באמת יכולים להתהדר בהיכרות מהשנים האחרונות עם פלסטינים?

טענתה על התנכלות מצד השב"כ, לאור זה שלא הסכימה לעבוד עימם, נשמעת סבירה לגמרי והרצון של המדינה ליצור דמוניזציה לפלשתינים ולישראלים שמתראים איתם שלא במסגרת מפגשים מלאכותיים שמאורגנים על ידי כמה ארגונים שעושים עבודה חשובה, שם רע.

ומה יותר רע מ"שוכבת עם ערבים"?

זה הוא הרי הסיוט של כל לאומן מתחיל.

בחברה שוביניסטית, ברור לכל שביחסי מין יש צד אחד דומיננטי – הצד הגברי, בעוד יש צד אחר פסיבי – הנשי. בעוד הצד הגברי עושה פעולה מכובדת המעידה על שליטה, הרי האישה חלושה ונתונה לחסדי הגבר. כאשר מעתיקים את עולם המושגים הזה ליחסים בין חברות, הרי כאשר הגבר פלשתיני והאישה יהודיה, הדבר בלתי נתפס בעיני אותם אנשים.

שלא נדבר על דימוי אחר של כובש ונכבש, שבמקרה הזה, באופן אירוני עובד הפוך.

כאמור, בהחלט גרסתה של פחימה, על כך שהשב"כ הפיץ עליה שמועות זדוניות דרך התקשורת, נשמעת מתקבלת על הדעת.

שמועה מסוג זו כאמור פורטת על המיתרים הרגישים ומוציאה את כל האמוציות הקדמוניות מהארון.

מבלי יומרה לקבוע את אמיתות הגרסה שלה, אני חושב שהמקרה שלה, מעבר לצרותיה האישיות, מעיד יותר על החברה היהודית בישראל שמטילה טאבו על סוג מסוים של מערכות יחסים. הדבר הזה אמנם מובן לאור הקונפליקט, האלים לא אחת.

אבל עם כל ההבנה, עדיין, אני מתבונן בערגה בחברות אחרות, בהן לאום, דת וגזע, לא משחקים כל תפקיד משמעותי (לפחות לא מונעים) בקשרים זוגיים.

ומנאום מפורסם, בהקשר מאוד דומה:

"I have a dream that one day on the red hills of Georgia, the sons of former slaves and the sons of former slave owners will be able to sit down together at the table of brotherhood." ( Martin Luther King)

מי שמעוניין, יכול לעשות לכך פרפראזה.

[תוספת מיום אחרי: ב"הגדה השמאלית" החליטו לעשות סיכום של הסיקור התקשורתי של שחרור טלי פחימה עם הרבה מאוד דיווחים]

לסיום, משהו שנתקלתי בו אתמול באתר של ה-BBC, ועוסק באדם מוסלמי בן 27 מברמינגהם, שבמהלך ההפגנות נגד הקריקטורות הדניות של מוחמד, אמר שצריך להפציץ את דנמרק וארה"ב.

הוא הורשעה בהדחה לרצח (soliciting murder), עבירה שהעונש המקסימאלי עליה הוא מאסר עולם.

נשמע מעט חמור, אם תשאלו אותי, גם אם אין הכרח שזה מה שייגזר עליו.

לטענת התובעת במשפט, חרף זה שהיא מודעת לחשיבות חופש הביטוי, במקרה הזה היה בהתבטאויותיו כדי להוביל אנשים שהיו נוכחים וכאלו שצפו בו באמצעי התקשורת לבצע מעשים רצחניים נגד הדנים והאמריקנים.

אין לי בדיוק כלים לשפוט את מה שאירע שם, בטח שלא על סמך הכתבה ב-BBC.

לכן אני קצת מתקשה להחליט אם החלטת חבר המושבעים סבירה או לאו.

אך מה שזה מראה, שגם בחברה הנחשבת סובלנית יותר מזו הישראלית, בנסיבות מסוימות, פוגעים בחופש הביטוי בצורה לא מבוטלת.

טוב, כל חברה היא פסיפס של אנשים עם מגוון דעות. גם זו הבריטית. כפי שניתן לזהות בה סובלנות עד אין קץ, אפשר לזהות בקצה השני קסנופוביה.

כך למשל, בסרטון הזה שצילמתי בלונדון בקיץ וצירפתי לו את ההמנון של המלכה, הופיעו כמה תגובות של אנשים שלא בהכרח רואים בברכה את השינוי הדמוגראפי באי הבריטי.

טוב, שמרנים תמיד יהיו. זה לא בהכרח רע. רק אני מתקשה תמיד להבין מדוע לבחור דווקא בנקודה אחת בהיסטוריה ולא באחרת. אוכלוסיות מאז ומעולם נדדו ממקום למקום. היום השינויים מתרחשים באופן מסוים. מחר, מי יודע?

לכן, הרצון להתרפק על איזו נקודה בעבר, תמיד נראה לי ארכאי ותלוש.

אך זו דעתי.

ובנימה אופטימית זאת, אאחל שבוע טוב.

למישהו.

אלעד