בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי את הכרעת הדין במשפטו של שר המשפטים לשעבר חיים רמון (חלק שני כאן).

לעניות דעתי, השופטים החמירו.

החמירו עם עצמם כמובן, לא עם רמון (גזר דינו יינתן במועד מאוחר יותר, כך שקשה לדבר כעת על החמרה).

אני מבין את הסביבה בה פסק דין שכזה נכתב על אורך כמעט 100 סעיפים. זו מין דרישה שכזו משופטים, כדי שיהיה צדק למראית עין. לא אתלונן על כך, לפחות לא לפי שעה.

אולם במקרה של רמון, לאור מה שנכתב בפסק הדין, נראה לי מעט מיותר לדוש כל כך הרבה בנושא.

להלן אציע את המבחן שלי, קצר וקולע לקביעת האשמה של רמון:

המבחן שלי (אני לא שומר לעצמי זכויות יוצרים, נדמה לי ששמעתי דברים ברוח דומה בעבר) הוא מבחן "מה היה קורה אילו זו הייתה הבת שלי".

עיקרו פשוט - כאשר אנו דנים בפרשיה כל-שהיא העוסק ביחסים בין בני אדם, יש לבחון את הדברים מנקודת המבט של מה היינו חושבים אילו הייתה זו הבת שלנו, שעל עניינה אנו דנים.

הבה נסביר במקרה של רמון למה כוונתי.

הבה נהפוך את הדיון מדיון על ה' (אבוי, רמון התעסק עם האדם הלא נכון. מי יעז לצרפת את אלוהים, לעזאזל?) לדיון על הבת שלנו. לאו דווקא בת ברת קיימא, אלא בת תיאורטית שאולי קיימת, אולי תהיה קיימת ואולי לעולם לא תהיה קיימת.

כעת, ננסה לתאר את בתנו, בשנות העשרים המוקדמות של חייה, ניצבת לה באיזה משרד צבאי, מבקשת להצטלם עם איזה ידוען, כאשר לפתי אותו ידוען, מבוגר ממנה יותר מכפליים, באמצע שנות החמישים לחייו, מנשק אותה בפתאומיות, אגב דחיפת לשונות ללועהּ.

במקרה הזה, עבורי היפוטתי, כי אין לי בת שעונה לקריטריונים, לפחות בינתיים, התשובה ברורה.

כל הדיון על השאלה האם היא התחילה איתו לפני כן, האם היא "זנזונת", האם תפקידו - שר המשפטים, חשוב או לא, נראה לי לפתע עקר לחלוטין.

אני מניח ששום אב (או אם) סביר, לא היה מקבל את זה שגבר מבוגר, בעל שררה, יתעסק עם הבת שלו.

לטעמי, גם לא אם היה מדובר באדם בן גילה, שהיה פוגע בפרעות ובכוחניות.

זו לדעתי אמורה להיות מסגרת הדיון. לא ה' אלמונית ולא השר רמון שאנחנו אוהבים או אוהבים לשנוא.

לכן, נדמה לי, כאמור, שהשופטים החמירו יתר על המידה עם עצמם, כאשר פרטו את המקרה, הכל כך מובן באספקלריה שהצגתי, בזוויות רבות.

לא שאני חושב שההחמרה הזו רעה. פשוט עבורי, באופן אישי במקרה הזה, היא מיותרת.

בנוגע להשלכות על החברה בכללותה, לא אהבתי את מאמר המערכת של "הארץ" היום.

תלונתם על משפטיזציה רבה מידי של החברה ועל כך שהשופטים מתעלמים מהנורמה הקיימת של מתירנות מינית מסוימת, נראית לי בלשון פשוטה: מטומטמת.

על אילו נורמות מנסים להגן במאמר המערכת האומלל של "הארץ"?

של אינוס נשים בשירותים של מועדוני ריקודים או סם אונס?

של בעלי שררה שחושבים שאנשים שעובדים (או אפילו לא מקבלים על כך כסף של ממש) תחתם יכולים להיות כלי פורקן שלהם?

של החפצת בני אדם?

אין משהו רע במתירנות מינית כשלעצמה.

הבעיה היא שיש לה קורבנות שבוחרים, בצורה לגיטימית מאין כמוהה, לא לקחת חלק באותה אווירה, אבל נגררים ממנה, בשל אותה פתיחות עליה מדברים.

הבעיה היא שנראה כאילו המרחב הפרטי וחירות האדם על גופו נשכחו, לטובת איזו חירות מינית מדומה.

אם הגדלת האפשרות של כל אדם להיות אדון על להגיד לא היא אובדן פרופורציה או "היחסים שבינו לבינה", "גבולות החיזור" כפי שנכתב ב"הארץ", אז אני מעדיף לצמצם את גבולות החיזור עד למינימום.

מה קרה, מישהו שם ב"הארץ" חושש שהוא הלך צעד אחד יותר מידי בכיבושיו?

שוב, ראוי שיבחן את הדברים כאילו היה מדובר ברחל ביתו הקטנה. לא באיזו ה'.

לסיום, נראה לי חסר טעם לדון במאבקים בין רשויות השלטון, בין הרשות השופטת לזו המבצעת, בין הדרגים הממונים לדרגים הנבחרים.

כן, מאבקי עוצמה תמיד יהיו. גם במקרה הזה כמובן ישנם.

אני לא חושב שיש טעם לדבר על רשות שהיא נציגת הצדק האוניברסאלי ולעולם אין שיקולים זרים לנגד עיניה.

כפי שלא צריך לשאול אלקטרון מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, כך אין טעם לצפות מאנשי משפט לתושבה שתסביר את מניעיהם האמיתיים.

אך אין בין כל האמור לעיל למעשה הטוב שנעשה ולא כלום.

החלטה טובה, גם אם היא נעשית כחלק מ"תיק" ש"תפרו" לחיים רמון, כפי שמנסים כמה חדלי אישים שאת תגובתם שמעתי לטעון, היא החלטה טובה.

במקרה הזה, ההחלטה ראויה.

דין נשיקה, גם אם אינו כדין אינוס, הוא עדיין שהיא חדירה בלתי נסבלת לתחומו הפרטי של אדם אחר.

ורצוי שיידע זאת כל שר המדבר במתק שפתיים, כל חבר כנסת בעל לשון חריפה וכל אדם בישראל שאוהב לשלוח ידיים, אבל קצת פחות אוהב לשאול אם זה בסדר.