| 2/2007
חפירות של אדם מאושר
Musik
ראשית כל, אני מוכרח להפנות אתכם לאתר הזה.
Musicovery הוא אתר נהדר, מסוג אלה שמגלים אחת לכמה חודשים.
הוא בהחלט מספק מענה לחובבי המוזיקה באשר הם, ללא תלות בז'אנר. שעות של הנאה!
תודות לג'ניה ששלחה לי את כתובת האתר הזה לפני מספר ימים. רק בשביל זה היה שווה ליפול איתה באותה כיתה בתיכון.
לאבד זה להרוויח
פתאום קם אדם בבוקר, מדליק את מחשבו ונחרד לגלות שמערכת ההפעלה ממענת לעלות בטוענה שאיזה קובץ לא קיים.
הוא מנסה במשך כמה שעות (אם כי לא ברציפות) לפתור את הבעיה, באמצעות כל מיני חברים טלפוניים, אך לריק.
מאמציו יורדים לטמיון, שעות מבוזבזות שאיש לא ישיב, זמן אוויר יקר (באמת, הם שוחטים אותי!) וכך הלאה.
בסופו של דבר, אותו אדם קם בבוקר המחרת ובמקום להחליט שהוא עם ולהתחיל ללכת, הוא מחליט שהוא מפרמט את אחד הכוננים שלו.
אין שם יותר מידי דברים חשובים. רק תמונות נהדרות של מישהי מיוחדת, שהוא לא טרח להעביר משולחן העבודה לתיקייה ראויה, סרט ארוך שהוא הוריד לאותו כונן מהמצלמה והוא אולי יצטרך להוציא ממנו כמה תמונות, לצורך משהו שיציאתו לפועל כלל לא בטוחה בשלב הזה ובנוסף אחד השירים הראשונים שהוא כתב באנגלית, לבטח הראשון שבהם שגם יצא מוצלח או למצער לא ממש-ממש-אבל-ממש-רע.
טוב. איבדתי את השיר הכי טוב שיצא לי לכתוב אי פעם בלשון נוכרית. מצד שני, זה פטר אותי מלהקריא אותו למי שהשיר היה אמור להיות מושמע באוזניה ויצא הפסדי בשכרי.
הידד.
חוץ מזה, תמיד טוב לראות את המחשב קורס. יש שיטענו (ובמידה לא מבוטלת של צדק) שאפשר להאשים את מיקרוסופט בדבר.
אני מעדיף להאשים האנושות כולה. זה הרבה יותר כיף ולא יעיל באותה מידה.
טוב לראות את המחשב קורס, כי זה מחזיר קצת דברים לפרופורציה.
טוב להפסיד כמה דברים שאגורים על איזה אביזר מכאני, כדי לתהות בכלל לגבי נחיצותם (אפשר כמובן להגיע למסקנה שהם נחוצים, אבל קודם, מוטב לתהות על כך, במקום לקבל אותם דברים כמובנים מאליהם).
טוב לאבד את אמצעי התקשורת העיקרי שלך (אינטרנט = עיתון + טלוויזיה + רדיו + טלפון + טלפון וידיאו + עוד כמה דברים שוודאי פספסתי), כדי לראות שהשד לא כזה נורא.
הייתי מכניס איזו שורה על התמכרות, אבל ההתמכרות היא לא במערכת ההפעלה שקרסה כמובן, אלא באדם. דווקא יכולתי לראות זאת טוב מאוד.
חוץ מזה, גם לא קראתי יותר מידי דברי אקטואליה בימים האחרונים. פה פרוסה, שם פרוסה, אבל ודאי אפשר לומר שהפחתי מהתדירות של ההבלים הללו. דברי אקטואליה ואת המופיע בעיתונים בכלל, אני נוטה לסווג כ"מעט מידי מידע שעוסק במעט מידי נושאים ובכל זאת מקבלים אותו יותר מידי והוא עוסק ביותר מידי נושאים".
זו עדיין מין חידה שלא הצלחתי לפתור, אבל בכל זאת, כל כך הרבה זבל שנותן כל כך מעט לחייו הפרטיים של אדם ו/או יכולתו לתפקד בחברה הקרובה/רחוקה/הגלובלית, בתוך כל כך הרבה הררי מלל שזה פשוט מטמטם.
אם אתם רוצים לדעת מה קורה בעולם, הפסיקו לקרוא עיתונים (ונגזרותיהם האלקטרוניות) ותתחילו להסתובב בו ולשוחח עם אנשים.
זה הרבה יותר כיף, הרבה יותר מעניין ועוזר בחיים הרבה יותר.
כן, גם את גיבובי השטויות פה, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא בזה הרגע.
פחות זה בעצם יותר, מסתבר.
אולי אורוול באמת צדק כשכתב ב-1984:
War is Peace. Freedom is Slavery. Ignorance is Strength.
מלחמות יוצרות שלום בין אנשים אחרים, חופש של אנשים מסוימים הוא העבדות של אחרים. ובורות, היא באמת כוח!
אוטובוסים זה לא נחוץ
לפני כשבועיים, מצאתי את עצמי נוסע בשני אוטובוס במקום אחד, סתם כי התחשק לי להאריך את המסלול ולפגוש אנשים שונים מאלו שאני פוגש בקו הרגיל. גם לא מיהרתי, וכך יכולתי לקרב עצמי יותר למועד בו הייתי אמור להגיע אל אותו מקום.
בדרך, בום טראח, חזיז ורעם, חפץ חשוד!
האוטובוס עמד במשך שעה קלה.
כמה נהדר!
ישבתי לי בספסל לקראת סוף האוטובוס והאזנתי לשיחה המרתק של השניים שישבו לפני.
הם הכירו זה מכבר, היה להם איזה נושא משותף והשיחה שלהם הייתה זורמת, כיאה לשיחה ראשונה בין שני אנשים חביבים.
לאט-לאט, האוטובוס החל מתרוקן, בעודו תקוע באותו המקום על ציר רכס הכרמל (נדמה לי שבאזור הזה, מדובר ברחוב אבא חושי).
נער צעיר שהלך ברחוב, חבר של אחד שישב באוטובוס, חלף ואמר שיש חפץ חשוד בהמשך ולכן התנועה לא זזה.
כאשר האוטובוס החל לנוע שוב, מספר הנוסע שהיה בו עמד על כמחצית ממספר הנושאים שהיו בו טרם העצירה הכפויה.
אז פתאום הבנתי (אם כי הבנתי זאת כבר לפני שנים, באותם פקקים בציר ז'בוטינסקי, בעיקר בימים בהם טרם נבנו נתיבי התחבורה הציבורית בפתח תקווה) שאנשים (כולל אני כמובן), עושים שימוש די מיותר באוטובוס. מין נוחות או פינוק.
אחרת, כיצד כאשר האוטובוס לא יכול לנסוע, פתאום מחצית האנשים יכלו להמשיך את מסלולם ברגל?
הם רק רצו לחסוך תחנה או שניים, ודאי.
אבל עצם העובדה שיכלו ללכת, מראה שהבחירה באוטובוס היא לא צו עליון ובהחלט יש לחלק ניכר מהאנשים היכולת ללכת ברגל במקום.
היתרון היחיד לרכבים הממונעים, הוא כמובן הזמן שהם חוסכים. המאמץ הפיזי, לא באמת כזה נורא, אם בוחרים בהליכה שלווה ובכל מקרה, אם יש קושי, תוך זמן לא רב צוברים כושר סביר המאפשר לנו לנייד עצמנו ממקום למקום בכוחות עצמנו.
אני רק רואה את האנשים הרצים על כל מיני מסילות מסתובבות שלא מגיעות לשום מקום, רק משום שהן בתוך חדר ממוזג ומול טלוויזיה, מרימים משקולות, במקום לסחוב כל מיני מסעות כבדים וזה משעשע אותי.
לשם מה לעשות ספורט במיוחד, אם אפשר לשלב את הפעילות כחלק מדרך החיים?
מחשב נייד - עוד מוצר צריכה
קודם לכן כבר עסקתי במחשב שקורס. אז למה לא להתעסק בעוד פן של מחשבים?
במרוצת השנים, אני רואה סביבי יותר ויותר מחשבים ניידים (Laptops). אפילו אני הרהרתי בנוגע לרכישה של אחד ואני אף לא פוסל שבשלב מסוים, ארכוש אחד.
בינתיים, אני מסתפק במחשב שולחני המורכב חלקים-חלקים.
בכל אופן, אני מתבונן סביבי ואני מוכרח לציין שלעיתים המראה די מגוחך.
כך למשל, כבר יצא לי לצפות באדם אחד, יושב מקופל על המושב באוטובוס ומחשב נישא מונח על השריר הארבע-ראשי שלו.
הוא תקתק לו שורות קוד חסרות קוד לתוך מערכת הפעלה לינוקסאית.
אין בכך רע כמובן, אבל זה נראה מעט מיותר בנסיעה של כרבע שעה עד עשרים דקות בקו 11 מהטכניון עד מרכזית חוף הכרמל, כאשר בשלב מסוים צריך לפתוח את המחשב, בשלב מסוים לסגור אותו והכל, בשביל להקליד כמה שורות קוד שוודאי כבר חשבו עליהן לפניו.
במקרה אחר, בן דודי שבדיוק "ירש" מאחיו לפטופ לפני זמן לא רב, שלף אותו בבית שלי והחל לנוע ממקום למקום בבית שלי, תוך שהוא מספר לי אילו רשתות אלחוטיות הוא קולט.
הוא נשמע מאוד מתלהב, כאשר הוא סיפר על הרשתות שהוא קולט והביע אכזבה כנה כאשר ראה שכולן מוצפנות.
הוא גם סיפר לי למי משכניו יש רשת אלחוטית, מי מהם לא משתמש בסיסמא וכמה שהם "פראיירים" שהוא גולש דרכם (ובכלל, יש לו חיבור משלו. אין למה שהוא עושה איזו מטרה).
בשלב מסוים, הוא אפילו עמד בקור די מקפיא במרפסת ביתי, כדי לראות האם הוא קולט עוד איזו רשת. כיף אדיר ממש.
דוגמאות כמובן למכביר. אני מניח שלכל מי שטורח לקרוא, ודאי יש דוגמאות טובות פי אלף.
אתם רואים אותם יושבים בבתי קפה, במסדרונות האקדמיה, ברכבת ובעוד שלל מקומות, שם הם יושבים, בוהים ומקלידים כל מיני דברים שהיו יכולים להידחות למועד אחר.
אולי אפילו אתם כאלה. אם לא, במוקדם או במאוחר כנראה גם אתם תהיו.
אולם בשלב הזה, בטרם קניתם, זה המקום לבקר מעט את הדבר הזה - המחשב הנייד.
ישנם כמובן את הדברים הרגילים והכמעט מובנים מאליהם - המחיר גבוה יותר מאשר מקביל נייח, כאשר הביצועים על פי רוב פחותים.
כמובן, יבואו ויטענו ש"הביצועים מתקרבים", "פער המחירים מצטמצם" ועוד שלל משפטי שכנוע שכאלה שוודאי כבר שמעתם.
אבל המציאות, נכון להיום פשוטה - עבור אותו סכום, תקבלו מחשב נייח חזק יותר מאשר נייד.
מעבר לפער המחירים (שהוא ודאי חשוב, הרי על פי רוב אני שומע את הגאווה על צמצום ההוצאות ולא על הגדלתן), יש כמובן את העניין של חוסר הניידות האמיתי של מחשב.
שוב, כפונקציה של כמה שתשקיעו, הגודל ישתנה. ככל שהוא יהיה גדול יותר, הוא יהיה אטרקטיבי פחות לניידות.
גם השימוש מוגבל בזמן, בטרם תצטרכו להתחבר לאיזה שקע שיצמיד אתכם לאיזה קיר (וכל כבלי החשמל האלה או סוללות נוספות, גם שוקלים קצת).
וגם אסור להשאיר אותו לבד, כי הרי אפשר ומישהו יחמוד את מחשבכם.
כך שבסופו של דבר, הניידות הזו יכולה להתגלות כמוגבלת למדי ואף כסוג של עבדות (והרי פתחתי כבר בכך שיותר זה בעצם פחות או "לאבד זה להרוויח").
אך גם זה, דבר שמודעים אליו על פי רוב ולוקחים בחשבון.
בסופו של דבר, כמעט כל אחד יכול להתעלם מהשיקולים הללו ולדמיין עצמו חופשי כציפור דרור, שולף את המחשב הנייד שלו בלב הסהרה וגולש לאתר הפורנו החביב עליו במשך שעות ארוכות ללא שום בעיות וצוחק לעצמו על אלו שהם לא ברי מזל כמוהו.
כן, בפסקה האחרונה טמון המפתח להבנת העובדה שרבים מוכנים לשלם הרבה יותר עבור מוצר שהם לא בהכרח צריכים ויכלו למצוא לו חלופות טובות יותר.
כן, מחשב נייד הוא מוצר צריכה (גם מחשבים נייחים, אבל זה פחות בולט שם, כפי שאסביר בהמשך).
כאשר מוכרים מחשב נייד, מוכרים בעצם מין חלום. מוצר קומפלט שיפתור את הצרות של אותו אדם או למצער יאפשר לו לעשות דברים נהדרים שכלל לא חשב לעשות.
אז נכון, זה לא חייב להיות גלישה לאתרי פורנו בלב השיממון, אבל אני מוכן להישבע שראיתי ברק מסוים בעיניים של אנשים שסיפרו לי על הניסים והנפלאות שהם יעשו עם המחשב הנייד שלהם (אני לא רוצה לנקוב בדוגמא ספציפית שיש לי בראש, אז רק אכתוב למען קריאה עתידית שלי - זה קשור למישהי מסוימת ומחשבות סרק על אינטרנט ברכבת), בדיוק אותו ברק שיש לאנשים בעיניים כאשר הם משוכנעים לקנות מוצר צריכה אחר שאין להם בו צורך (צרכים כוזבים, מרקוזה וכיוצ"ב).
מחשב נייד הוא מוצר צריכה פר אקסלנס.
הוא בא באריזה נוצצת במקרים רבים (או לחילופין אריזה סולידית. אבל גם אותה, משווקים כמוצר רציני לאנשים רציניים, לנישה המכובדת של אנשי עסקים למיניהם). על האריזה לוגו גדול של החברה המייצרת/משווקת אותו, מין סמל כזה שנועד למכור ללא מילים אינספור משמעויות (גם אם הן כוזבות) ללקוח.
הוא למעשה חלום רטוב עבור משווקים רבים - מצד אחד הוא מספיק קטן כדי שיצאו איתו ומצד שני הוא מספיק גדול כדי שיראו אותו, מה שהופך את השיווק לוויראלי.
יש לאנשים מין תכונה כזו, שכאשר הם רואים משהו שיש לאחרים, בשלב מסוים הם ירצו גם.
זה כמובן בולט פחות במקרה של מחשב נייח. כמה אנשים ראיתם מסתובבים עם מחשב שולחני ברחוב? פעמים ספורות, אלא אם אתם גרים בפתח של חנות מחשבים...
לכן, על פי רוב, המארז של המחשבים הללו פחות אטרקטיבי. נכון, ישנם מארזים חצי שקופים עם נורות נוצצות בפנים, משל היו ערס-מובּיל. אבל זה המיעוט. המארזים של מחשבים שולחניים נוטים להיות קופסה מתכתית מרובעת בצבע אחיד.
כן, יש חריגים, כמו מחשבי מקינטוש שלעיתים המחשב בהם כלול בתוך המסך או בעיצוב לא שגרתי אחר. אבל אלו לעניות דעתי נופלים יותר לקטגוריית מוצרי הצריכה בדומה למחשבים הניידים.
עוד מרכיב חשוב במחשבים ניידים שהופך אותם למוצר צריכה המוני ופחות מוצלח מאלו הנייחים, הוא חוסר הגמישות של המוצר.
שערו בנפשכם שתתרחש במחשב שלכם תקלה מצערת והמסך יחדל לעבוד. עם איזה מחשב, נייד או נייח, תחליפו מסך ואיזה מחשב תאלצו לזרוק, בהנחה והמסך לא יהיה בר תיקון?
וכמובן, זה לא רק מסך. גם יתר החלקים החיצוניים.
ומה שקורה בפנים אף גרוע יותר.
המחשב הנייח שהוא צאצא של תואמי ה-IBM למיניהם, בנוי בצורה כזו שאפשר ליצור קומבינציות מעניינות מאוד, בו לוח האם של יצרן אחד, המעבד של יצרן שני, כרטיס המסך של יצרן שלישי, כרטיס הקול של יצרן רביעי, המקלדת של יצרן חמישי, המצלמה של יצרן שישי, המסך של יצרן שביעי, הרמקולים של יצרן שמיני, העכבר של יצרן תשיעי וכך הלאה. אתם יכולים להתאים את הקומבינציות שמתאימות לכם והן רבות (כד לכדי בלבול שמצריך סיוע מאנשים מביני עניין).
במחשב הנייד מאידך, יתכן וכל רכיב מיוצר במפעל אחר, אבל השליטה לא בידי הלקוח. בשל מגבלות הנפח והמשקל, גם לא ניתן להוסיף רכיבים ממגוון רחב של יצרנים. צריך למצוא רכיב מתאים, מה שהופך את ההיצע לקטן יותר ואת המחיר לגבוה יותר.
גם כאן, אפשר לאתר תופעות שקיימות גם במחשבים הנייחים.
למשל, ההיצע לא באמת רחב, מרגע שהתקבעת על לוח אם מסוים, אתה די מוגבל בחלק מהרכיבים (למשל סוג זיכרון מסוים ולא אחר, מעבד כזה ולא אחר).
אבל, נכון לעתה, עדיין, המחשב השולחני מאפשר הרבה יותר משחק.
כי ככה בדיוק עובדים מוצרי צריכה...
למה להוסיף עוד זיכרון, אם אפשר לזרוק את המחשב לאשפתות או להחליפו בטרייד אין באחד חדש (שגם מתאים לוויסטה, כן כן)?
מחשב נייד קונים כדי ללכת איתו, להיראות איתו, להרגיש טוב שיש לנו אותו ולעסוק בכל מיני פעילויות שאולי לא היינו רוצים לעשות באותו זמן.
קצת מזכיר טלפונים סלולאריים, עוד מוצר צריכה שאעזוב לעת עתה.
לפטופ בהחלט יכול לשמש תחליף למחשב שולחני. גם מי שצריך ביצועים גבוהים (לכל מיני משחקים עתירי גרפיקה, עריכת וידיאו ועוד כל מיני פעולות זוללות משאבי חישוב) יכול לקבל מוצר סביר, אם ישקיע לא מעט כסף.
אבל עדיין, ככל מוצר צריכה, הוא אותך להישאר איתו או להיפטר ממנו, ללא שום נקודת אמצע.
טוב ורע
יש שתי מילים שהמשמעות שלהן לכאורה ברורה - המילה "טוב" והמילה "רע".
לאחת משמעות חיובית, לשנייה משמעות שלילית.
כך לפחות זה נראה במבט ראשון.
אבל ככל שהתבוננתי בהן יותר, התחלתי לפקפק במקצת בנחרצות שהייתה לי לגביהן.
שמעתי כבר אנשים אומרים "אתה טוב מידי" ומתכוונים למשהו שלילי למדי (משמע, הרבה טוב זה בעצם רע).
גם שמעתי אנשים אומרים "אתה רע" ומחייכים במבט מרוצה על דבר מליצה שעשיתי ונראה להם טוב.
וכך, איבדתי במקצת את הביטחון שלי לגבי משמעותן של מילים.
אם טוב יכול להיות רע ורע יכול להיות טוב, כיצד אצליח להבין מה אנשים בעצם רוצים להגיד לי?
באופן אינטואיטיבי, אני מצליח בזה בחלק מהפעמים, אבל אני משוכנע שלא אחת שגיתי בפירוש של הדברים שרצו להגיד לי, רק מפני ששום מילה לא מגדירה כלום...
בכל מבט במילון, אני רואה שכל מילה מוגדרת על ידי מילים אחרות.
כשאני בודק את המילים הללו, גם הן מורכבות מעוד מילים.
ועוד.
ועוד.
וחוזר חלילה.
מין לולאה כזו שאין לה סוף.
הייתכן שלשום דבר שנכתב או נאמר אין משמעות בפני עצמו?
בדיוק באותו אופן שבוקר מכונה בוקר, הוא יכול להיות מכונה צפרא, Morning וכן הלאה...
והוא בכלל יכול להיות קאובוי.
מי יודע...
המסקנה היחידה שהצלחתי להוציא מתוך כל אותן מחשבות הוא שאסור לסמוך על מילים.
כשמישהו אומר "יש לך את המילה שלי", אני בראש ובראשונה מסתייג ולוקח את דבריו בעירבון מוגבל.
לעיתים אני שומע מילים יפות ונעימות לאוזן, אבל אני יודע שאין מאחוריהן דבר.
וכך אני גם אומר לכל מי שמעוניין לשמוע, כותב לכל מי שמעוניין לקרוא:
אל תסמכו על מילים של אחרים, גם אם זה נראה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע.
או שתסמכו, אבל תמיד תהיו נכונים לאכזבה.
מסתבר שמעולם לא התכוונתי לשום דבר שאמרתי, כתבתי, השמעתי או צייצתי.
אני לא אחראי לשום מילה שיצאה מפי.
נהדר.
חתונות
הקיץ האחרון היה מתיש. לא זכורה לי ממהלך חיי עוד עונה שהייתה כה רוויה בחתונות שהצלחתי להתחמק מהן.
נדמה לי שהיו לפחות חמש.
בחלק מהן פשוט אמרתי שאין לי כוונה לבוא ולא הרגשתי צורך לנמק, באחרות, הכל כמובן בהתאם למערכת היחסים שהייתה לי עם בעלי השמחה, הייתי צריך למצוא תירוץ טוב (הייתי בחו"ל זה בהחלט תירוץ טוב) או להסביר מדוע אין באפשרותי להגיע ולהתנצל.
אני לא אוהב חתונות, לפחות לא בשלב הזה של חיי. ולמרבה הצער (או השמחה, תלוי כמובן עבור מי), הן רווחות יותר ויותר בסביבתי. אז פשוט צריך להדיר רגליים. לא?
בכל מקרה, לא על "גבורותיי" רציתי לשוחח, אלא דווקא על החתונה.
"חתונה", "נישואים" המילים הללו נראות לכאורה כל כך ברורות מאליהן.
אני מניח שלרוב המוחלט של האנשים שאומר להם חתונה, תצטייר מיד בראש איזו תמונה אסוציאטיבית.
אולם, חופה, רב, כלה בלבן, גבר בחליפה, כוס, מוזיקה מזרחית.
אולי את האולם יחליף "גן", את החליפה יחליף איזה בגד מחויט אחר, את המוזיקה המזרחית תחליף תזמורת שתנגן את מארש החתונה של מנדלסון מתוך חלום ליל קיץ (טוב, אני אופטימי, לכל היותר תחליף מוסיקת פופ אחרת).
לאחרים אולי תעלה תמונה של כנסיה, אם הם ראו כמה סרטים אמריקנים או ביקרו במקרה בכנסייה בעת חתונה בפעם האחרונה שביקרו בבולגריה.
אחרים אולי יחשבו על יריות שמחה בכפר.
ומי יודע, יש מי שידמיינו משהו כמו החתונה האוסטרית הכפרית הזו, החביבה להפליא.
אני מניח שאחרי הדוגמאות הללו, ועוד רבות אחרות שוודאי אפשר היה להעלות כאן, יניחו הקוראים שטקס הנישואים עשוי להשתנות, אבל התוכן נותר דומה - איחוד בין גבר לאישה.
אולי גם בין גבר לגבר או אישה לאישה, כפי שנהיה מקובל בכמה מקומות או בין גבר לאישה, ועוד אישה, ועוד אישה, ועוד אישה, כפי שמקובל בכמה חברות.
אבל הפרינציפ נשאר דומה.
האומנם?
כאשר אומרים לי חתונה, אחרי העלאת התמונות הבנאליות מחתונות מוכרות שיצא לי להיות נוכח בהן, אני חושב על ימים אחרים.
ימים בהם חתונה הייתה יכולה למשל לשמש כאמצעי מדיני בו מלכים מגשרים על ריבים ביניהם (יש ערך קצרצר בנושא בוויקיפדיה).
טוהר הדם במקרה הזה הוא מטרה חשובה למשל (אהבה? זה לא במקרה הזה).
לא צריך להרחיק לאירופה ולמשפחות האצולה שלה. במקרים רבים, כדי לשים קץ לסכסוך עקוב מדם בין חמולות, מקובל לפתור את הסכסוך באמצעות נישואים בין חמולות, במין קואופטציה שכזו (אם אינך יכול להביס אותם, מזג אותם למשפחתך) שנועדה להביא לסיום שרשרת של מעשי רצח על רקע נקמת דם.
חתונות, כפי שכבר הזכרתי, יכולות להיות טקס המנוהל על ידי רב, כומר, קאדי, עו"ד, רשם נישואים, פקיד וכדומה.
על פי רוב הוא מלווה בחוזה (אפשרי בעל פה בחלק מהמקרים, על פי רוב כתוב) בשפה המוכרת לצדדים החותמים עליו או בארמית, כדי שלא יבינו על מה חותמים. כל הצדדים חייבים להיות נוכחים בעת חתימת החוזה או שלא, כי אפשר לוותר על האישה בחלק מהמקרים ולהביא את אביה או מי שהיא נמצאת בחזקתו (כי היא הרי רכוש על פי חלק מהתפיסות).
ויש כאלה שמתחתנים מאהבה. כך לפחות הם טוענים. זה עדיף הרי על להודות שזה נובע מהפחד להישאר לבד, מהרצון להוליד בתוך איזו מסגרת חברתית מקובלת המעניקה לכך לגיטימציה לכאורה, מביטחון כלכלי או אישי ועוד כל מיני סיבות אחרות שאפשר לחשוב עליהן.
זה מוביל אותי להתלבט באשר למשמעות של הנישואין, אם יש להם בכלל משמעות.
הרי אם ישנה משמעות, היא בוודאי לא זהה עבור כל אדם בכל מקום, היא ודאי לא זהה מתקופה לתקופה וממעמד למעמד.
חתונתו של אברהם אבינו עם שרה אימנו, ודאי לא יכולה להיות בעלת משקל ומטען שווים לחתונה של הזמר הבינוני אייל גולן ומלכת היופי הדי מכוערת אילנית לוי, למשל.
מי שנישא בנישואי קפריסין או פרגוואי, ודאי לא יכול לטעון שהם דומים במשהו לנישואים אצל רב או כומר.
גם מבט על הנישואים כעל חוזה, לא הופך אותי ליותר חכם, כי התוכן שלו מגוון ומשתנה מנישואים לנישואים.
אלו יכולים להיות נישואים נוסח מרי אסטל שבספרה "Some reflections upon marriage" מ-1700 טוענת, פחות או יותר, שתפקיד הצד החלש במערכת יחסים הוא לציית לחזק ולכן כל אישה שבוחרת להינשא צריכה להבין שהיא נכנסת למערכת כזו ואם זה לא מוצא חן בעיניה, אזי היא לא צריכה להיכנס לנישואים מלכתחילה (אני מרגיש שאני עושה עוול לה ולהשקפתה, כאשר אני לא נכנס להשקפותיה הדתיות והמדיניות, אבל למרבה הצער, לא בכך עסקינן ולא אוכל להרחיב כעת).
ואלו יכולים להיות נישואים של שוויון, הדדיות וחלוקה שווה של הטיפול בילדים והורדת הזבל.
התוכן של החוזה משתנה ובמקרים רבים כלל לא מתקיים והוא כמו אותיות מתות על גבי קלף.
עבור, מה שחשוב הוא המסיבה הגדולה, החגיגה עד אור הבוקר.
מהחשיבות הזו נובעת ההשקעה הכספית העצומה באירוע, כאילו מדובר באיזה פסטיבל שהוא מסורת מאז ימי הביניים באיזו עיירה מרכז אירופית טיפוסית.
צלמים, צלמי וידיאו, תלבושות, תסרוקות, מוזיקה, מזון, משקאות ועוד.
עבור אחרים מה שחשוב הוא הנופש שאחרי, "ירח הדבש" שבלחץ של מרבית האנשים שמתחתנים הופך להיות מין אילוץ שכזה, שדוחים, מעוותים, משלבים עם עיסוקים, יוצאים אליו בלחץ, עם כל מיני פשרות ובכלל שוכחים את המשמעות של המילה הראשונה בו - ירח, קרי חודש, והזמן שלו בדרך כלל מתקצר (ולעיתים נדירות מתארך).
אז מה הם בעצם נישואים? מה אפשר להגיד עליהם, מלבד זה שהם יכולים להיות כל כך הרבה דברים והם תלויים הן בהגדרות הפורמאליות שנותנים להם והן בתוכן שיוצקים לתוכם?
נדמה לי, שמעבר לזה אין כלום.
ואם כך הוא המצב, נדמה לי שמי שבוחר לא להתחתן הוא דווקא הנורמאלי.
הרי צריך להיות מטורף להיכנס לתוך משהו שכלל לא ברור לך מה הוא אומר...
פוליגמיה
כהקדמה, אומר שהדברים כבר היו כתובים על המחשב שלי, ורק שתי הפסקאות האחרונות טרם נכתבו, עת הלכתי לי אתמול לים לצפות בשקיעה הנהדרת, אגב קריאת אחד מספריו של ישעיהו ליבוביץ.
בעודי יושב ומזמר לעצמי על ספסל בחוף זמיר, נשמעו צעקות בערבית. תחילה שמעתי צעקות בקול נשי צפצפני במיוחד, כזה שוודאי הטריד כמה מן המתים שנחו אותה שעה בבית הקברות כקילומטר מזרחית משם.
סובבתי את ראשי וראיתי גבר ואישה רעולה בשחור הולכים לכיוון שובר הגלים.
כבר הכנתי עצמי לכך שעוד רגע יופיעו ילדיהם הקטנים והרעשנים שיפריעו לי לקרוא את הספר. בכל זאת, השפלתי מבטי והמשכתי לקרוא.
בפעם הבאה שהתבוננתי לכיוונם, שוב בשל הקולות החזקים בהם בחרו לתקשר שגברו בקלות על רחשי הים הגועש, שמתי לב שהזוג האמור הוא בעצם שלישייה.
נוסף על הגבר שהיה לבוש בג'ינס וחולצה קצרה והאישה ברעלה השחורה, הייתה עוד גברת, מעט יותר מלאה, עם רעלה בהירה יותר.
עד עכשיו אני מתלבט באשר לטיב הקשר בין השלישיה.
מצד אחד הוא נראה משתובב עם הבחורה ברעלה השחורה.
מצד שני, כאשר הלכו משם, מעט לאחר השקיעה, הוא נראה הולך יד ביד עם הבחורה ברעלה הבהירה יותר.
יתכן וכולם אחים?
אחת אולי רעייה והשנייה האימא (זו בעיה עם אנשים רעולים, לא ממש רואים אותם. בכלל, אנשים שהולכים בימינו עם לבוש מסורתי, מתויגים אצלי בראש, בטעות יש לומר, כמבוגרים בהרבה מכפי גילם).
ואולי באמת מדובר בגבר לו שתי נשים. הרי גם אם הדבר אסור מבחינת חוקי המדינה, השריעה (ההלכה המוסלמית) מתירה לגבר לשאת עד ארבע נשים אם מצבו הכלכלי מאפשר זאת (והרי לא היה טעם לחשוב בימים בהם זה התאפשר על בעיות חברתיות שזה עשוי ליצור, כמו למשל "מחסור בנשים", כי הרי היה מדובר בעולם של עבדים, אריסים וסריסים. אם היו יותר מידי גברים, ודאי אפשר היה להרוג אותם באיזו מלחמה שבטית. ובכל מקרה, האסלאם דווקא צמצם את הסטנדרט של תקופתו, הרי זכור לנו שהחכם באדם, יהודי אגב, החזיק אלף נשים ופילגשים). יתכן בהחלט ושלושתם חיים באושר על פי צו מצפונם, על פי דרך אמונתם ורק הדיווח לרשויות לא מתבצע.
הרי זה קיים בדרום (שם עושים שימוש בגירושים פיקטיביים להלבנת הפוליגמיה), אז מדוע שלא זה יהיה המצב גם של השלישייה מחוף ימה של חיפה?
ברגעים שלא קראתי לי או לא התלהבתי מהעננים הנצבעים כתום, חשבתי לי עליהם. יותר מעליהם, חשבתי בכלל על המצב הזה של פוליגמיה, ביגמיה (היידה מתי כספי, אם כי לזכותו ייאמר שהיה מדובר בהליך טכני בגלל עודף בירוקרטיה בהליכי הגירושים ולא ברצון לחיות עם שתי נשים, כפי שביגמיה נתפסת בציבור. כתבתי כבר כמה נישואים הם מונח חמקמק, כזו היא גם הביגמיה), פוליאנדריאה (אישה עם מספר גברים) ויתר חבריהם ה"מוזרים" לכאורה.
בראשי עלו כל מיני פנטזיות שיצא לי לשמוע עליהן או לקרוא עליהן מפי אנשים.
חלק לא מבוטל מהן כלל יותר משני בני/בנות זוג. הוא כלל כל מיני צירופים שונים ומשונים.
גם בתרבות הפופולארית (טוב, נו, אני מתייחס לאתרי פורנו, אבל הם סוג של תרבות פופולארית), אורגיות אינן דבר בלתי שכיח.
על אחת כמה וכמה ריבוי פרטנרים שלא באותו הזמן, הוא עניין נפוץ למדי בימינו.
כמובן, זה הדבר הרווח בחברה בה אני חי לפני הנישואים, אבל אני מעדיף שלא להיתמם ולהכיר בכך שגם אנשים נשואים מקיימים פה ושם, מי יותר ומי פחות, קשרים שלא במסגרת הנישואים, אם יש באפשרותם לעשות זאת. לא כולם, אבל יש כאלה ולא מעט.
קטונתי כמובן מלשפוט אם זה חיובי או לא, אבל אין להתכחש לכך שזה מצב קיים בפועל, מצב שהוא חוקי בלא מעט חברות ונראה טבעי בנקודות לא מעטות בהיסטוריה.
ובאותו אופן בו תהיתי לגבי נישואים, מי הנורמאלי - מי שמתחתן או מי שלא ולא בהכרח הגעתי למסקנה שהיא ההגדרה המקובלת, גם במקרה הזה, אני נוטה לחשוב שאולי דווקא הפוליגמיה לסוגיה, בהחלט יכולה להיות המצב הטוב עבור לא מעט אנשים.
וכי מה רע בעצם שיש גבר אחד שנהנה בחברתן של מספר נשים?
ומדוע לא תוכל אישה ליהנות מחברתם של מספר גברברים?
אישה עם עוד כמה נשים, גבר עם עוד כמה גברים...
כמה נשים וכמה גברים שמתנים אהבים אלו עם אלו?
בהנחה והסיטואציות הללו אכן יכולות להתקיים ולהתקיים בהסכמה של כל הצדדים, מה רע בהן בעצם?
מדוע חלקנו לפחות רואה בכך דבר פסול מכל וכל?
ובכן, כמובן אין כוונתי לכתוב כאן שיר הלל לנפלאות הפוליגמיה.
אני גם מודע לחלוטין, לפחות כך נדמה לי, לאותן בעיות שעלולות להיווצר ומוכרות ממערכות יחסים שכאלו, אשר הגרועה בהן היא הקנאה.
ברור לי גם ההבדל התהומי בין מין מזדמן או אפילו מין על בסיס קבוע לבין מערכת יחסים שיוצאת מחדר המיטות (או שירותי המטוס, אולם הספורט של בית הספר ועוד כמה מקומות מוכרים ואהובים).
אני רק תוהה לי מדוע אם הדבר אפשרי מבחינה רגשית, אוסרים אותו בחברה דמוקרטית.
האם הסיכוי שמדובר בקשר שעלול להיות נדון לכישלון הוא סיבה מספיק טובה?
אם כך, אסרו כלל על נישואין, הרי כמחציתם מסתיימים בגירושים ובמקרים לא מעטים בריבים מכוערים לחלוטין!
כן. מבלי לדעת, ומבלי גם שיהיה בי רצון עז לקיים קשר עם יותר מבת זוג אחת, מצאתי את עצמי יושב לי על שפת הים, ביום חורף קריר, תומך בפוליגמיה.
הבחור שראיתי נראה מאושר, כמוהו שתי בנות זוגו.
אז למה לא בעצם?
כולנו עבדים אפילו...
הנה עוד נושא שרציתי לגעת בו, ולו בקצת, כבר די הרבה זמן, הוא השורש ע.ב.ד.
פעם המילה עבד, הייתה מילה די ניטראלית.
נכון, גם בתנ"ך, לעיתים העדיפו להשתמש במילים נרדפות כגון "נערים", אך מוסד העבדות היה כה מושרש באותה תקופה (וגם הרבה מאוד זמן אחריה, למעשה, גם היום, בחלקים מסוימים בעולם, למשל באפריקה, העבדות קיימת למעשה בגרסאות המוקדמות שלה ולא נאמר בגרסאות המתקדמות שאזכיר עוד רגע), עד שהם זכו למעמד לגאלי-פורמאלי בחוקים שהתקדשו כגון דיני עבד עברי, כנעני וכן הלאה.
הדברים נחקקו, הם כתובים וידועים ואינני רואה צורך להיכנס אליהם כרגע, כי ודאי אשגה, אחמיץ כמה נקודות מרכזיות ובכל מקרה אין זה מענייני כעת. החוקים הללו מדגימים יפה מאוד את הרלוונטיות של ההלכה היהודית לחוקי מדינה מודרנית, אך לא בזה עסקינן.
האנשים באותם ימים, לא ראו בעבדות דבר נורא כל כך.
אחרי הכל, אם היו אדונים, על מה ילינו? ואם היו עבדים, הרי זה הגורל שנגזר עליהם (על פי רוב, היו כוחות עליונים שוודאי גזרו זאת) ולכן מה להם כי ילינו?
וכאמור, הכל לווה בחוקים (אלוהיים. גם לא ביהדות, עדיין היו אלים שהכתיבו את המצב הקיים) שהסדירו והנציחו את המצב. לשם מה קיימים חוקים הרי?
ובכלל, חלק מהעבדים "רצו" להיות במצבם, כי הרי אם לא יהיו עבדים, גורלם יהיה רע עוד יותר (ככה תמיד משכנעים את העשוקים).
גם הדמוקרטיה האתונאית, זו שהיא אות ומופת, הנחילה לנו בעיקר דיונים פילוסופים מעניינים (וכמובן אומנות, ספרות וכו'), אך לא ביטלה את מוסד העבדות. בל נשכח שזו הייתה דמוקרטיית סוחרים גברים. אם היית גבר בעל רכוש, היית להלכה שווה. אם ירדת מנכסיך (למשל, נלקחת בשבי האתונאי במלחמה), היית עבד עם הזכויות המוקנות לעבדים (שהן פחותות על פי רוב ובכל מקרה שונות מאלו של האדון). נשים? מי ספר אותן...
הנקודה הבאה שקופצים אליה בסקירות מסוג זה, למרבה הצער (כי יש עוד כ"כ דוגמאות. אבל מה לעשות, הגמוניה אמריקנית ואנחנו מוטים. אצא נגד זה בפעם אחרת, אולי), היא ארה"ב שעל אף חוקתה הדמוקרטית והנאורה, שהיא דגם לחוקות רבות אחריה, הנציחה את מוסד העבדות עוד שנים רבות אחרי שנכתבה ואחרי שהתווספה לה "מגילת הזכויות" (Bill of rights) בתיקונים הראשונים לחוקה.
זו אמנם תשובה ניצחת לאנשי "חוקה בהסכמה" (של מי?) למיניהם, בכך שזה מראה שלא החוקה חשובה, אלא החיים חזקים יותר מכל מסמך משפטי, אבל זה בהחלט לא מעודד משאר הבחינות.
אם בא לכם לקרוא על מרידות עבדים בארה"ב, יש את העבודה הזו של עמוס שקראתי לפני כשנה וחצי ונזכרתי בה כעת, אז אני מקשר.
כל הדוגמאות הללו ועוד רבות שהחלטתי לא להביא, על מנת לא להעמיס יתר על מידה, מובילות אותי לחשוב שבכל אחת מהתקופות בהן עבדות הייתה הלך קיים, היא לא נחשבה, לפחות לא ברבים (כמובן שבשלבי המעבר, היא נחשבה פסולה על ידי חלק מהאנשים), כמשהו רע או פסול מהיסוד.
נכון, זה לא נעים, יש כל מיני יצורים שנבראו "בצלם" (זוכרים, צלם של ההוא הגדול שאין לו ממש צורה והוא בכל מקום), אבל סך הכל זה לא כזה נורא ובכל מקרה, יש לזה היתר והכשר דתי. בין אם ביהדות ובין אם ביתר הדתות.
וכך, אם העבדות נתפסה במשך זמן רב נחשבה כדבר הגיוני ונסבל, עד שהפכה ל-Faux pas המוכר לנו, מי ערב שדברים דומים שהיום נכנסים בגבולות המותר, לא ייראו מזוויעים בימים אחרים?
בדיוק כפי שעבודת ילדים במכרות נתפסה כדבר מקובל לפני כמה מאות שנים והיום היא טאבו (שוב, תלוי איפה, התייחסתי לאחרונה למשל לריבוי תאונות הכרייה בסין), כך יתכן ודברים נוספים יוצאו ממעגל המקובל.
במקרה של תחומים מסוימים אגב, נראה לי שאפשר לתפוס, ולו במעט, איך נראית תקופת מעבר כמו זו בה עבדות הפכה להיות לא הולמת.
כך למשל, עבודות יזע במשך שעות הפכו מוקצות במערב, יובאו למזרח, נהיו לגיטימיות, ולאט הן הופכות פחות לגיטימיות או לחילופין הניצול צריך להיות מוחבא טוב יותר ובכל מקרה, התגובות של אנשים נעות בין החרמות (שלא בהכרח יעילות) דרך צקצוק עד כמה הדבר רע ועד אדישות ואף בדיחות מרושעות על הסינים והתאילנדים שיעשו עבורנו את העבודה.
אתם הרי ודאי שמעתם על כך בדיחה או שתיים.
זו תקופת מעבר. כך היא נראית או למצער זו וריאציה שלה.
בין הדברים שנראים לי יהפכו למוקצים יום אחד, הוא עוד מושג שקשור לשורש ע.ב.ד.
עבודה.
נשמע מוזר, לא?
ובכן, אין לי כוונה בעידוד פרזיטים או באיזו אמירה שכל עבודה היא רעה ודינה להיכחד.
היא צורך קיומי, לפחות בתנאים הקיימים (יתכן ויגיע היום בו אנשים לא יצטרכו לעבוד כלל, כך שהקוטף בפרדס, החורש בשדה והלבלר בבנק, כולם יהיו לא אנושיים).
גם במושג עבודה, כולל בתוכו אינסוף וריאציות ונתון לאינטרפרטציה של כל אחד.
בתוכו, ישנן לא מעט עבודות שלטעמי נופלות בהגדרות הישנות של עבדות ורק מטעמים של תקינות פוליטית, הן מוגדרות כעבודה.
אלו גם תחומים מסוימים (שלא אנקוב בהם כעת), אך בעיקר כוונתי לתנאים של אותן עבודות.
עבודות בשכר שלא מאפשר קיום, בעיני היא עבדות. למעשה, מצבו של עובד כזה, עשוי להיות גרוע משל חלק מהעבדים, שכן גם עבדים נהנו מזכויות, ואחת מהן, בחלק מהמקרים, הייתה שהאדון ידאג לעבד למקום הולם לשינה, לאוכל, בריאות וכו'.
כל מיני עבודות שמנצלות את העובד, לא נראות לי שונות בהרבה מעבדות.
ההבדל בעיקר סמאנטי.
לכן, אם וכאשר אני שומע מילים הנגזרות מהשורש ע.ב.ד אני מנסה לחפש את המלכוד.
כאשר אנשים נכנסו בשערי מחנה עליו הרשם "העבודה משחררת", הם היו צריכים לחשוד שמשהו רקוב מהיסוד.
דאו
נדמה לי שזה הוא סופה של תקופה בעבורי.
לקח לי אמנם כמעט חצי שנה ליישב את הדילמות שהעליתי בפני עצמי.
אבל נדמה לי שבימים אלה מצאתי את התשובות ואני כבר יודע מה הדרך הכי טובה עבורי לנהוג בה.
הדבר היפה מבחינתי, הוא שהתשובות תמיד היו שם. הן רק חיכו כדי שאגלה אותן.
כל דבר בעתו. ולאחרונה הגיעה העת שלי לגלות את הדרך.
זה לא שאני לגמרי בטוח בה. נהפכו, גיליתי שדווקא הדרך הנכונה היא לא להציב כל מיני מטרות ולדבוק בהן כעיוור וכך להימנע מנתיבים אחרים שאולי מרתקים יותר, רק משום שהצבתי איזה יעד שאני מוכרח להגיע אליו.
אולי אמשיל את הדבר לאנשים שכל חלומם חלמו להיות רופאים, מכיתה א' הם הכינו כל הזמן שיעורי בית, למדו קשה והכל כדי להתקבל ללימודי הרפואה. את הפסיכומטרי הם עשו כמה פעמים ולמדו את כל המילון, בעברית ובאנגלית.
יש לי הערכה רבה לאנשים כאלה, שיודעים בדיוק מה הם רוצים ומרגע שהם הציבו לעצמם את המטרה הם לא מרפים עד שהם מגיעים אליה.
מצד שני, הם מפספסים כל כך הרבה דברים אחרים שיכלו להיות ויכלו לעשות, אם לא היו מקובעים לדרך אחת, אם כן היו עוצרים מידי פעם ומהססים.
נראה לי דווקא שעדיף לטעום מכל מיני דברים, תמיד להסס, תמיד לפקפק, לעולם לא להיות בטוחים במשהו לגמרי.
המסלול בחיים, שהוא בהכרח הרבה יותר חשוב מקו הסיום (הרי כולם מגיעים בסוף לאותה נקודה), הוא הדבר המרכזי ורצוי שהוא יהיה מעניין.
פתאום, כל כך הרבה דברים, שלא יכולתי לחזות מראש בכלל, השתנו להם.
דברים שנראו לי מדאיגים בספטמבר אשתקד לא מגרדים לי את קצה החוטם.
אין לי כל מושג כיצד הדברים בדיוק יתפתחו ולאן הם יובילו אותי.
אבל זה כלל לא חשוב. אין כל סיכוי שאכשל, משום שהחלטתי לא להציב בהם מטרות, אלא פשוט לראות עד היכן הם יובילו אותי.
אין כל טעם לשאול אם הם יובילו אותי למקום שאני רוצה להיות בו, משום שאין שום מוגדר מקום שאני רוצה להיות בו.
מה שמתרחש כרגע, הוא מה שחשוב.
וכל דבר שיקרה, יקרה לטובה.
ואולי בכלל אמצא את עצמי באוסטרליה. אוסטרליה כמשל שרק אני אצליח להבין כעת.
הללויה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
