| 2/2007
לא צעקה האישה "כן, הו, כן!" תיחשב הבעילה כאונס
פסיקת בית המשפט העליון מלפני מספר ימים (גם כאן, כאן ואפילו כאן, למען לא יאובד העניין בקרוב) לא אהודה עלי במיוחד.
(בקצרה, למי שאין חשק לעקוב אחר כל הקישורים, אומר שמדובר בהחלט לפיה גם במהלך יחסי מין שהחלו בהסכמה מלאה, במידה והאישה התחרטה תוך כדי ואם הבהירה את חרטתה באופן ברור, ייחשבו יחסי המין כאונס).
לא, אין זה משום שאני חושב שמרגע שאישה נתנה הסכמתה ליחסי מין, ניתן לעשות בה כרצוננו.
לא, אין זה משום שאני חושב שמרגע שהתחיל האקט המיני המוסכם, אין אדם יכול להחליט שנמאס לו.
נהפכו.
אני סבור שבכל רגע ורגע, בכל שנייה ושנייה, יש לכל אחד מהצדדים באקט המיני (בכוונה לא כתבתי שני הצדדים, מבחינתי שיהיו יותר, "ככל המרבה, הרי זה משובח") הזכות להפסיק.
כואב למישהו? להפסיק!
מישהו לא מרגיש בנוח? להפסיק!
למישהו לא מתחשק פתאום? להפסיק!
מישהו התחרט? להפסיק!
זה כל כך אלמנטארי.
כל כל אלמנטארי שאני חושב שמי שלא נוהג כך, בהחלט יכול להיות מוצא אל מחוץ להגדרה של האנושות החברתית ויכול להיות מושלך לביבים.
נכון, אין אנו חיים במין עולם אידיאלי. לא כולם נוהגים בעולם הזה כפי שהייתי מצפה.
יתרה מכך, לפני שנכנסים עם מישהו למיטה, גם לא בהכרח ניתן לצפות כיצד הוא יתנהג (כמובן, זה המקום לציין שהכתיבה היא לשני המינים, מין זכר לצרכי נוחות בלבד).
אני חושב שהביטוי המעניין ביותר שנתקלתי בו לזה היה בספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה. אצטט מתך התרגום מצ'כית לעברית של רות בונדי (נדפס סישראל תשנ"ו, 1996) בעמודים 145-146:
מה הוא חיפש בהן? מה משך אותו אליהן? כלום אין המישגל חזרה נצחית על אותו הדבר? בהחלט לא. תמיד נותר אחוז מזערי של הבלתי-צפוי. כאשר ראה אשה בבגדיה ידע לתאר לעצמו כיצד היא בערך נראית ערומה (כאן סייע ניסיונו כרופא לניסיונו כמאהב), אך בין הדימוי המשוער והמציאות לאשורה נשאר רווח קטן של הלא-יתואר וזה מה שלא נתן לו מנוח. איך היא תתנהג אחרי שתתפשט? מה תאמר בשעת האהבה? מה תהיה נימת אנחותיה? איך יתכרכמו פניה ברגע של אביונה?
ייחודו של ה"אני" טמון דווקא במה שאין לתאר מראש. אנו יודעים לתאר לעצמנו רק את המשותף לכל בני-אדם, את המצוי. ה"אני" האינדיבידואלי הוא הנבדל מן המצוי, כלומר מה שלא ניתן לשער או לאמוד מראש אלא צריך לחשוף, לגלות ולכבוש.
רוצה לומר, אני יכול להבין מדוע ישנו החשש, בעולם האמיתי (בניגוד לזה האידיאלי או להבדיל, זה המשפטי) שאנשים לא יתנהגו בצורה הולמת בשותפיהם. זה הרי מוכרח לקרות.
אבל, וכאן בא האבל, אין זה תפקידו של בית המשפט להיכנס במקרה הזה אל בין סדיניהם של אנשים.
על אף שהשופטים קלעו בהחלטתם לטעמי, בכל הנוגע לאופן בו צריכה הסכמה להיות, הרי הם הרחיקו למחוזות בהם אין הם רלוונטיים.
מה הועילו חכמים בתקנתם?
האם באמת ניתן לערוך בירור רציני לגבי מה מתרחש ומה לא מתרחש במקרה כזה?
הרי גם אם מדובר ביחסי מין שנעשו במהלך הסרטת סרט פורנוגרפי, כלומר הם מצולמים מתחילתם ועד סופם ממספר זוויות, הרי מדובר בהלכי רוח של המשתתפים, ברגשות, במחשבות, בתחושות ובכל מיני תפישות של המציאות ברגע של ערפול חושים.
האם באמת במקרה שכזה, ניתן לטעון בלב שלום שיתכנו מקרים בהם ניתן לברר את ה"אמת" במקרה הזה (וזה הרי תפקידו של בית המשפט, לא?), אפילו במקרים מסוימים?
האם לא יתכן מצב, הגיוני לחלוטין, בו חרטה שאחרי, תהפוך להיות הבעת התנגדות שתוך כדי?
ואין כוונתי לניסיון שקר מכוון (אם כי גם אלה אפשריים), אלא לתהליכים קוגנטיביים שיגרמו ל"קורבן" להיהפך להיות כזה, גם אם לא היו דברים מעולם.
הרצון של בית המשפט להתערב ברור במקרה הזה והוא מתומצת באמרתו של נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אהרון ברק - "הכל שפיט".
אך האם אין ההחלטה הזו שמה את בית המשפט ללעג ולקלס, בכך שהוא מחליט החלטות שלא רק ש"אין הציבור יכול לעמוד בהן", אלא אין בית המשפט יכול לברר אותן.
בית המשפט ודאי יגיע לכדי הכרעה כל אימת שיידרש לכך. אין לי ספק בכך, זה הרי תפקידו.
הוא אף יעמיק וישפוך הררי מילים, דימויים, מבחנים וציטוטים.
אך האם תהיה לכך זיקה כל-שהיא לעולם המציאות או ל"אמת" שבית המשפט מתיימר להגיע אליה?
סבורני שלא.
וכי למה לא יחליט בית המשפט שכל יחסי מין בהם לא מגיעה האישה לאורגזמה ולא גומרת בגניחות וצעקות "כן, הו, כן!", ייחשבו כאינוס?
במקרה הזה, הצבנו אפילו קריטריון ברור למה מותר ומה אסור, בניגוד לקריטריון המגומגם שהציב בית המשפט העליון במקרה המדובר.
על אף שאני מסכים עם דרך ההתנהגות שבית המשפט מנסה להנהיג (כולל דימויים די מחליאים, כשחושבים על הדימוי שהביא השופט ג'ובראן, בכך שהשווה בסעיף 22 של פסק הדין את המקרה לחנייה בתשלום שהשעה הראשונה שולמה, בעוד יתר שעות החניה הן עבירת תנועה. עולם דימויים רע למקרי אונס, לטעמי), הרי שבמקרה הזה, הניסיון הנואל להכתיב איזו דרך התנהגות נראה נידון לכישלון ובכל מקרה יש בו טעם רע של התערבות מיותרת.
אמנם מדובר ביחסים שבין שני אנשים או יותר ולא בעולמו של היחיד, מה שאומר שעלולות להתרחש אי-הבנות.
ואפשר להבין בקלות את עוגמת הנפש הרבה שעלולה להיגרם למי מהצדדים במקרה שאכן מתרחשת אי-הבנה שכזו.
מעטים המקרים הנוראיים יותר מאלו בהם אדם הופך חפץ ונעשים בו דברים בניגוד לרצונו.
מצד שני, בהינתן המין האנושי הנתון, הדברים הללו קרו, הדברים הללו קורים והדברים הללו עוד יקרו.
ואין זה עניינו של בית המשפט לקבוע בהם אשמה.
ובאופן דומה, נראה לי שאין זה ראוי שהחלטות הנוגעות לריבונות האדם על גופו או ליתר דיוק ריבונות האישה על גופה, למשל האפשרות לבחור האם להביא ילד לעולם או לא ומתי, באמצעות הפלה, תהיה נתונה למשאל עם.
מעבר לכך שהיעילות של זה באיחוד האירופי מוטלת בספק, לאור זה שהחוק רק מייקר את המחיר ומייסר את הנשים שצריכות לצאת מגבולות פורטוגל על מנת להפיל את עוברן ולא מונע את ההפלה, הרי במקרה הזה, אין זה מן הראוי להפלות אישה בשר ודם אל מול צביר של תאים שאולי ביום מן הימים יהפכו לילד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
