החלטתי לעלות לכרמל על מנת לדלג בדלגית הצהובה שלי מול נוף מפרץ חיפה בסמטה שקטה ונידחת.
היה נהדר.
אין לי ספק שדלגית היא אחת ההמצאות הנהדרות ביותר שנהגו.
היא הופכת את הקפיצה והניתור, פעולות נפלאות כשלעצמן למשהו מעבר.
אבל לא באושר הבלתי נדלה שאני שואב מחבל קפיצה עסקינן.
עליתי לכרמל וכדי לעשות זאת, תפסתי אוטובוס.
בדיוק פספסתי את קו 28, אז כאשר הגיע קו 123 דקות ספורות אחריו עליתי עליו, על מנת להחליף אוטובוס בחורב.
תוך כדי שהמתנתי לקו 123, ראיתי שורה ארוכה של רכבים חונים לצד הקיוסק הסמוך, כמובן מפריעים לזרימת התנועה, כאשר הנהגים רוכשים פרחים.
אה, "ולנטיין", פתאום נזכרתי.
בדקות הקצרות שעמדתי שם, קנו שם פרחים לפחות עשרים לקוחות.
הם באו, בחרו איזה זר קטן מאחד מהדליים הרבים שהיו שם, שילמו והלכו לדרכם, מי למכוניתו ומי שבאמת הלך.
כולם, בלי יוצא מהכלל, היו גברים.
חלק היו צעירים למדי, אחרים מבוגרים עד מאוד. כולם היו גברים.
עמדתי והתבוננתי בקיטש.
כבר לפני כמה שנים אמרתי שאין צורך ביום אהבה . מי שאוהב, אוהב כל השנה. מי שלא אוהב, יום מיוחד לא יעזור לו.
במובן מסוים זה דומה ליום הזיכרון. מי שמישהו מקרוביו נפל, מציין את הנפילה ביום השנה לנפילה. יום הזיכרון נועד לאלו שהקשר האישי שלהם רופף ומנסים לדחוף אותם בכוח למין איזה קולקטיב דביק.
יתכן והיו כמה מבין האנשים שראיתי שם, מסתובבים עם זרי פרחים חשים אהבה. אבל נראה לי שהרוב פשוט עשו את מה שעשו כדי לצאת מידי חובה.
הו, כמה מקורי, כמה מחשבה השקיעו במתנה הזו. "פרחים"...
אותם פרחים שמביאים לימי הולדת, אותם פרחים שמביאים להלוויות.
פרחים.
יש משהו סמלי בהענקת פרחים באירועים הללו. אתייחס ל"יום האהבה" בלבד הפעם.
פרחים, במידה מסוימת מסמלים את המהות האמיתית של אהבה. ברגע שאתם קונים אותם (או קוטפים, אבל כמה בימינו כבר קוטפים פרחים בחג האהבה? אסור, אמרו לנו ברחוב סומסום שאסור!) הם כבר מתים. הם מתחילים לנבול.
כזו היא גם האהבה. מרגע שהיא שם, גם היא קמלה לה לאיתה.
בהתחלה היא עוד צבעונית ומפיצה ניחוח טוב (לפחות בחלק מהמקרים).
אתם תוכלו לנסות לתחזק אותה, לשים אותה במים, להוסיף אקונומיקה או סוכר, לגרום לה להחזיק עוד כמה ימים.
אבל היא תנבל. היא תמיד נגמרת. ברי המזל רק מצליחים להבין את זה ולהשליך אותה לפח האשפה. אחרים סובלים עם פרח מת או מתרשמים מפרחי פלסטיק או פרחים מיובשים שאולי מזכירים פרחים, אבל הם לא פרחים.
כמה חודשים אחרי שנפרדתי מאנה, החלטתי להמשיל את האהבה לגפרור דווקא.
לקח לי עוד כמה חודשים עד שבאמת התגברתי.
ואולי עדיין לא התגברתי על סיון.
יש לי בעיית זיכרון קלה. יש דברים שאני מתקשה לשכוח.
אחזור ליום זה.
עוד יצא לי לראות אנשים עם פרחים במהלך היום.
המשכתי לכיוון חורב, שם כאמור החלפתי אוטובוס.
בעוד צועד מתחנה אחת לאחרת, מרחק כמאה או מאתיים מטרים, עצרה אותי ילדה אחת, אולי בת 14, ליד אחת מחנויות הדראגסטור (פיצוציה ללא חיפאים שבינינו).
"אתה יכול לקנות לי סיגריות?" היא שאלה אותי, במין צורה שכזו שניסתה לשדל אותי לדבר פשע.
מצאה לה את מי לשאול...
"שאני אקנה לך סיגריות?" הבאתי פליאה.
"לא, אני משלמת" היא אמרה תוך כדי שהראתה לי שטר של עשרים שקלים ועוד כמה מטבעו, "פשוט אין סיכוי שימכרו לי".
"אז אם לא ימכרו לך, למה שאני אקנה לך?" שאלתי.
היא לא כל כך ידעה מה להשיב לי, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי "כנראה שיש סיבה למה לא מוכנים למכור לך. בכל מקרה, סיגריות זה לא דבר טוב, החיים יפים יותר ללא עישון", אמרתי ותהיתי האם להוציא את הדלגית מכיס מעילי ולהגיד שעדיף שתשקיע את זמנה בדילוגים ולא בעישון, אבל הנחתי שזה יהיה ביזארי מעט ולכן המשכתי במסלולי, בעוד הילדה הקטנה נהייתי עוד יותר קטנה באופק.
אח"כ הצטערתי שלא התעכבתי עם הילדה הזו עוד כמה דקות, בניסיון לברר מה גילה ולמה לעזאזל היא מעשנת.
אני מניח שלנזקי העישון היא מודעת (מטפטפים את זה מגיל צעיר) ומישהו כבר יקנה לה את הסיגריות הללו, כך שהסירוב שלי לא טרם בהרבה, הוא רק דחה את סיפוקה במעט (והרי גם לימוד דחיית סיפוקים הוא דבר חשוב ואם את זה עשיתי, אשרי). גם לא אני הייתי זה שיגרום לה להפסיק לעשן.
אבל בכל זאת, הייתה בה איזו תחושת החמצה, כי אולי בכל זאת, כן יכולתי לעשות משהו.
אולי.
באוטובוס הבא שלי, קו 99א, ראיתי כיצד כל בית קפה ומסעדה התקשטו בבלונים אדומים. מעטים בהם גם שילבו בלונים לבנים.
"סוף בלון להתפוצץ" כבר אמרו. אכן, גם אהבה סופה...
הו, אדום.
כוכב הלכת מאדים, נקרא בלועזית מארס, על שם אל המלחמה הרומי.
צבעים מסמלים הרבה דברים. במקרה של אדום, גם אהבה וגם מלחמה קיבלו אותו, כפי הנראה בגלל הקשר למערכת הדם.
כאשר רואים דם, מרבית האנשים מעוותים את פרצופם במין סלידה בלתי נשלטת, לפחות בשבריר השנייה הראשון.
נמאס לי כבר לחזור על מה שזה אומר לי.
כפי שכתבתי לפני שלוש שנים, אני לא באמת מוצא טעם לציין יום מסוים לאוהבים. אוהבים לא באמת צריכים את זה. אבל גם אז, אמרתי שגם אין כל רע בלחגוג, סתם כשאין סיבה של ממש. זה יכול להיות נחמד. יתכן ואם לא הייתי גלמוד בימים אלו, הייתי עושה משהו חביב ביום הזה, כפי שעשיתי בשנים עברו (ולא, בשום פנים ואופן לא הייתי קונה פרחים. פרחים זה רע!).
אבל יצא לי לשמוע לא מעט אנשים המתכחשים ליום הזה, מכל מיני "טעמים אידיאולוגיים.
כן כן, הכל תירוצים הרי.
"זה חג של גויים", "זה חג קפיטליסטי שהמציאו יצרני שטויות קיטשיות כדי להגדיל את המכירות" ועוד יתר תירוצים ממין זה.
יתכן והם נכונים והאומרים אותם מתכוונים לכל מילה בהם, יתכוון וזה רק מן השפה אל החוץ ובפנים הם מתפוצצים.
מה שבטוח, כאשר חיקיתי בדרך לאוטובוס חזרה מהכרמל (בפעם 28, שהגיע כעבור כשבע דקות), הייתה שם אחת שדיברה בטלפון, שהתיאור הכי מחמיא שאני יכול להעניק לה הוא "הבת של השטן שנמצאת בעודף משקל רציני" (ולא שיש לי בעיה עם אנשים מכוערים ו/או שמנים, אבל צריך לתאר אותם באופן כלשהו, לא?) שדיברה בטלפון בקול צווחני.
תחילה היא סיפרה למי שדיברה איתה על כל מיני סידורי לבבות שוקולד בתוך סל קש.
"כמה נחמד" חשבתי לעצמי. "בסופו של דבר, אם הם רוצים, כולם יכולים למצוא את החצי השני" (ובמקרה שלה יחד עם החצי השני, הם ודאי שניים וחצי אנשים, ושוב, סליחה שאני מרושע. גם ככה קשה לי עם זה, אין צורך להעיר לי על זה).
אחרי כמה דקות, התברר שהיא כלל לא מדברת על עצמה ואיזה בן או בת זוג ממשיים.
המשפט האחרון שאני זוכר מהשיחה שלה והוא ציטוט מדויק (רשמתי, כי ידעתי שאכתוב את הקטע הזה בערב) היה "מי חוגג את היום הדפוק הזה".
אם הייתי צריך לענות לה, הייתי משיב ש"הרבה אנשים" ושבכל מקרה, "אני יודע מי לא חוגגת, אבל הייתה מתה לחגוג"...
אבל גם לרשעות שלי יש גבול.
הרבה יותר כיף לקפוץ על חבל.
וזהו. בעוד כמה ימים, יתכן ואטוס למספר ימים להיכן-שהוא באירופה. נכון לעתה זה נראה כמו איטליה או יוון, עם נטייה שלי לכיוון אתונה. אבל תמיד יתכן ובסוף בכלל נמצא עצמנו ברחובות של פריז או ברצלונה.
אז, אם יש לכם המלצות על מקומות מלבד האקרופוליס, אתם יותר ממוזמנים מלהמליץ לי (בתגובות, באי מייל, להתקשר אלי, לתפוס אותי ברחוב, העיקר ליידע אותי). כן, רכב הוא לא בעיה אם צריך... אני טס לווינה וחוזר מפראג. אם למישהו יש הצעות לטיול שלנו, אנחנו נשמח.
אלעד
ואיך אפשר Valentine's day בלי השיר הקליפ הנהדר הזה של ה-Prodigy ל-Voodoo people?
איזו נוסטלגיה לשנות התשעים העליזות, כאשר הקליפ הוא גרסה מחודשת ומוצלחת יותר, לטעמי, לגרסה המקורית.