בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קום מהקומה

קראתי לי בגרדיאן את הסיפור הזה על אישה במצב צמח (שעל פי ההסבר בכתבה, מדובר במצב דומה לתרדמת, רק שהעיניים נותרות פקוחות) שהתעוררה שעברה בעקבות שבץ והתקף לב, לאחר שש שנים והחלה לדבר.

חשבתי, אולי גם שיש סיכוי שאריק שרון (זוכרים? היה פעם ראש ממשלה כזה! זה נראה כ"כ מזמן...) יתעורר.

נחכה עוד כחמש שנים והוא יתעורר...

אל חשש מחזרתו של האיש השנוי במחלוקת. האיש חזרה "לישון" אחרי שלושה ימים.

בכל מקרה, מעבר לתרדמת שנחתה על האישה, זה ששמה הוא לילי, כמו אחת מנשותיו המנוחות של שרון, תרם לדמיון שלי להשתולל.

מה שכן, יש לי יותר מחשד סביר שהמקרה המדובר מעט מפוברק (אמנם מדובר בכתבה ב-Guardian, אבל המקור הוא אחד מערוצי הטלוויזיה המקומיים בארה"ב, מקורות מפוקפקים על פי רוב) שנועד לקדם אג'נדה דתית המתנגד להמתות חסד פאסיביות (כלומר, אי טיפול בחולים סופניים או במקרה הזה, ניתוק אנשים בתרדמת ממכונת הזנה). ארבע הפסקאות האחרונות מסגירות את זה או לפחות מעלות את החשד.

ניצול הניצול שבעבר

ובהקשר אחר לגמרי, קראתי שוב על ה"מפעלים" שהיפנים הקימו בימים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה במזרח אסיה, כלומר אותם בורדלים (בתי זונות) שהצבא היפני (ועושי דבריו) הקימו במקומות אותם כבשו, בעיקר בסין ובחצי האי הקוריאני ומילאו אותם בכ-200 אלף נשים (על פי הערכת חלק מההיסטוריונים) ששימשו כשפחות מין לחיילים היפנים.

מעורר זוועה בעולם הערכים שלי. אני מניח שזה היה נורמאלי למי שהיה מעורב בדבר אז.

הדיון על כך, בכל אופן, זה שבקוריאה ובסין, לא זר לי. הייתי עד לו בשיחות עם כל מיני אנשים כאשר טיילתי בסין, יפן וקוריאה.

לכן, כאשר אני רואה שהוא שב ועולה שוב ושוב, משום שיש מי שרוצה להזכירו,אני מזכיר לעצמי שחרף הדברים המאוד לא יפים שהיפנים עשו בעבר, יש לא מעט דברים לא יפים אחרים שהתרחשו לפני ואחרי.

הכאב ובעיקר השנאה שהיו לקוריאנים (ובעיקר לסינים) איתם דיברתי היו אמיתיים למיטב התרשמותי, אך האזכורים הבלתי פוסקים בנושא, הם חלק קטנטן מאינדוקטרינציה שנעשית כדי לעשות רווחים בהווה או בעתיד הנראה לעין.

כל פוליטיקאי מתחיל יודע שלולא היו צרות, לא היה בו צורך (וגם כאשר יש צרות, לא באמת יש בו צורך, אבל הוא מאמין שנוטים לשכוח זאת). ואילו צרות יותר גדולות מאנשים רשעים שמסוגלים לקחת ולכלוא מאות אלפי אנשים (וזה רק חלק מהזוועה, בל נשכח מעשי טבח שהיפנים ביצעו, כמו זה בננקינג, הרג אכזרי של שבויי מלחמה וכדומה)?

איום זה הוא הכי טוב, משום שהוא איום פאנטום. אינני רואה אותו מתגשם בצורה הזו על ידי היפנים בעתיד הנראה לעין.

איום אמיתי, מפחד את אלו שצריכים לתת לו תשובה. איום מדומה, מרומז אך ברור, הוא האיום הטוב ביותר.

"העולם מקום מפחיד ומזוויע. תסמכו עלינו ויהיה בסדר"...

ואגב, יפנים וניצול מיני, קצת לפני שהמחשב שלי החליט בוקר אחד לא להתעורר לפני כחודש, מה שהוביל אותי לפרמוט כונן C, הגעתי דרך הפרסומות בג'ימייל לאתר שהבטיח מידע תעסוקתי לצעירים, בעיקר בנוגע לעבודה בחו"ל.

בין המקומות שהציעו בהם עבודה, היה יפן ואחת משלוש או ארבע המודעות היה הצעה לצעירות לעבוד כ"מארחות" בעבור שכר גבוה (כמה מאות דולרים ללילה).

עשיתי צילום מסך וכבר חשבתי שכאשר יתפנה לי מעט זמן, אכתוב ואציג את המודעה, התמונות שליוו אותה (שלא הותירו מקום לספק באשר לאיזה סוג אירוח מדובר), הטקסט המרומז באשר לאופי המשרה ולצרף איזו השוואה ל"הצעות עבודה" דומות שיש במזרח אירופה לבוא ולעבוד בישראל.

אך המחשב כאמור קרס ואיתו צילומי המסך וגם כתובת האתר (אני מניח שאם הייתי מעוניין, יכולתי להגיע אל האתר שוב, אך אני מעדיף להימנע מכך).

ושוב, זה מוביל אותי לתהייה למה להפנות את תשומת הלב לאירועים מצערים מלפני שישים שנה ויותר, כאשר אלה מתרחשים מידי יום, שעה-שעה?

נכון, יהיה זה מגוחך לטעון שצריך לשתק כל פעילות משום שיש דברים "חשובים" יותר או "דחופים" יותר. ואני גם לא לגמרי מסכים עם שמעון פרס שטוען בכל הזדמנות שצריך לשכוח את העבר ולהתמקד בעתיד (או למצער בהווה).

אך בכל זאת, מקומן של הנאנסות על ידי היפנים הוא במוסף ההיסטורי ולא בעמודי חדשות החוץ.

הרהורים על כתיבה

לאחרונה לא מצאתי יותר מידי זמן לכתוב כאן. זה טוב. בלאו הכי מעטים הם הקוראים, מעטה היא השפעתי וגם אם היו כאן קוראים רבים והייתה לי השפעה, לא היה לי מה לעשות בה, כי אין לי בדיוק איזה כיוון אליו אני רוצה להכווין את המין האנושי בשלב הזה של חיי.

וככל שאני כותב פחות, אט-אט, אני מרגיש שהולכת ופוחתת יכולתי לכתוב. לא, טרם שכחתי את השפה. אני גם בספק אם זה יקרה בקרוב, אלא פתאום אתפגר.

הרי אני גם כותב לצרכים אחרים,אז באמת אני לא חש שלפתע לא אזכור איך כותבים.

וגם נושאים להתייחסות לא חסרים לי. מספיק רק לפקוח את העיניים וכל יום שעובר יכול להיות שיר הלל, למזג האוויר הנהדר, לאנשים המעניינים שיוצא לי לפגוש ושלא נדבר על הנושאים המלאכותיים אשר ניתן לשאוב מהעיתונים ומבלוגים אחרים כאילו הם מייצגים משהו בר-קיימא ובעל ערך.

מה שגורם לי להרגיש שהיכולת שלי לכתוב פוחתת הוא מה שאני דורש מעצמי.

כלומר, נראה לי שאני לוקח את עצמי קצת יותר מידי ברצינות (שזה חטא לא קטן), מה שמביא לכך שאני מעדיף לא להתייחס אל נושא מסוים, אלא אם אני יכול לבחון אותו מזוויות רבות.

אני מרגיש שאין טעם לטרוח לכתוב על משהו, אם לא אכתוב עליו את כל מה שאני רואה לנכון. וזה הרבה על פי רוב. שני הקטעים הקצרים למעלה, לצורך העניין, אינם מייצגים.

בנוסף, גם יש תחומי עניין רבים מידי שאני מוצא שאינם ראויים לכתיבה פה, מכל מיני טעמים. הרי הידיעה שמעטים טורחים לקרוא עליה דיווחתי לפני פסקה, מלווה בידיעה שדווקא אותם בודדים שכן יקראו, הם אלו שאינני מעוניין שיקראו, וכך כמות הצנזורה העצמית שלי גבוהה, הן מבחינת קטעים שלעולם לא יראו אור והן מבחינת האופן בו מנוסחים ונראים הקטעים שכן נזרקים למרחב הקיברנטי.

וכאמור, טעם רב בכתיבה פה, אני מתקשה לראות, כך שאני פחות ופחות מטריח את עצמי להתחיל לכתוב על נושאים מסוימים.

סך הכל, הרוב כבר נאמר, או על ידי בעבר או על ידי גדולים ממני לפני כן. ופרשנויות על ההווה, לא חסרות בעולם.

כך נראה לי אני מאבד עניין בכתיבה כאן. היא גם חסרת מטרה וגם אני לא נהנה ממנה.

וככל שיורדת כמות הכתיבה של כאן, הישיבה הזו מול המחשב, בניסיון לכתוב אי אילו הגיגים, נראית לי יותר ויותר מוזרה.

זה לא היה נחוץ בהתחלה. זה היה מובן לי כל הזמן. וכעת זה צלול כבדולח אף יותר.

כן, תמיד ניתן להשתמש בתירוצים (המבוססים על דברים שיש בהם ממש) כגון האפשרות לשלוח קישור לכל מיני מכרים וכל מיני אנשים ששואלים (והקטע הקודם על אוסטריה ופראג כבר שימש אותי מספר של פעמים לצרכים הללו בדיוק) וסתם זיכרונות לעצמי בנוגע לטיולים שעשיתי.

אך הואיל ואני בלאו הכי לא מרגיש בנוח לבטא את מה שאני רוצה (חופש הביטוי שלא ממש מעוגן פה מפורשות בחוק, אלא בפסיקה בלבד, הוא תיאורטי. מלבד הזכות לחופש הביטוי [שגם היא מתכופפת אל מול זכויות אחרות לעיתים], נוסף המרכיב של הכוח והרצון להתבטא ולשאת באחריות של השמעת הביטוי. ואני כאמור, חוטא ברצינות יתר ומייחס למילים שלי יותר מידי משמעות שרוב האחרים אולי לא היו מייחסים להן ולכן אני חושש), אפילו אין לי פיתוי של ממש לעשות זאת על אף החשש.

ובנוסף לחוסר הנחיצות הברורה מאז ומעולם, אני באמת מרגיש מוזר פתאום, כאשר אני יושב לכתוב כלום על כלום לעיני אף אחד.

אז אולי כדאי שאפסיק.

תודה

בפעם הראשונה בחיי (טוב, לא הראשונה, אבל זה טוב בשביל המלודרמה), זכיתי בהגרלה.

זה לא היה קשה. היו שני אנשים שהשתתפו בהגרלה, כך שהיה לי סיכוי לא רע בכלל.

תודות לקוטר, מנוי הפרו הבלתי שימושי בעליל (כמעט) לבלוג – שעשיתי בעיקר כדי להעיף את הפרסומות המכוערות – יהיה כאן עד תחילת 2008.

C’est tout.