בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היום יום הולדת

היום, 10 במרץ 2007, מציינים 50 שנה להולדתו של המבוקש מספר 1 (לעזאזל, כמה מספרים) של ה-FBI אוסמה בין לאדן.

לא הייתי יודע זאת, לולא הכתבה הזו בגרדיאן.

לא אלאה את הקוראים בכל מיני תיאוריות, חלקן קונספירטיביות, על מקום הימצאותו ומצב בריאותו. לשם כך הרבה הבאתי את הקישור.

מה שכן ראיתי לנכון לציין, דבר שבגללו בכלל טרחתי להביא את פיסת המידע הזו, זה החשיבה המערבית של Declan Walsh (הכתב העצמאי בפקיסטאן שהעביר את הסיפור לגרדיאן) או מי שערך את הכתבה אחריו, בניסיון לפתור חידה לא מערבית, שעולה בפסקה הראשונה:

Osama bin Laden marks his 50th birthday today, most likely at a hideout in the tribal lands straddling Pakistan and Afghanistan. It's tempting to imagine the grey-bearded jihadi hunched over a cake with burning candles inside a cave, smiling henchmen gathered behind him.

לזכותם יאמר שהפסקה השנייה לא משאירה מקום לתהות לגבי תמימות הכתב:

In reality it's not likely to be much of a bash. Birthday parties are frowned upon by Wahhabi puritans such as the al-Qaida leader, who consider such celebrations a vulgar western import. But as he passes another milestone he at least has reason to enjoy a quiet smile.

אך בשתי הפסקאות, לוקחים כמובן מאליו כאילו היום, ה-10 במרץ הוא יום הולדתו של בין לאדן. המספר העגול והיפה – חמישים, חצי מאה, יובל, הוא סיבה נהדרת למסיבת מילים בעיתון.

רק מה, היום לא יום ההולדת של בין לאדן לפי לוח השנה הרלוונטי עבורו – לוח השנה ההיג'רי. למעשה, בין לאדן עדיין צעיר מחמישים והוא עמוק בתוך משבר שנות הארבעים לחייו.

אז נכון, הגיוני שמנהיג ארגון אל קעידה, ארגון טרור בינלאומי יהיה מודע לסימבולים המערביים שבתאריכים ובהנחה והוא חי, הוא ודאי מודע לכך שהיום יום הולדתו.

אך בכל זאת, אם יבחר לעשות מסיבה, כפי שתואר בפסקה הראשונה, הרי שהוא יחכה עוד קצת יותר משנה עד שיחגוג את יום הולדתו החמישים.

אבל לכתב, אין זה משנה. הוא מצא אמתלה להביא סיפור טוב.

מקום בו מרגש להיות עיתונאי

ואגב כתבי עיתונות שנאבקים להביא סיפורים טובים לקוראיהם, יותר מידי עיתונאים רוסיים מוצאים את מותם לאחרונה בנסיבות מסתוריות.

האחרון שבהם, איואן ספרונוב בן ה-51, נפל אל מותו מחלון דירתו באחד מפרברי מוסקבה ב-2 במרץ (הכתבה שקישרתי אליה היא השנייה שקראתי בנושא. הקודמת הייתה יום לאחר מותו), כאשר הרשויות מנסות לטעון שהוא קפץ מיוזמתו אל מותו, בעוד המתנגדים למשטר רומזים שנידחף או לפחות הייתה לו סיבה מאוד טובה לקפוץ.

אבל כאמור, מותו הוא רק האחרון בשורה של מקרים של עיתונאים רוסים המתנגדים למשטרו של פוטין שנרצחים או נעלמים בנסיבות מסתוריות, במה שנראה כניסיון של הקרמלין להשתיק את מתנגדיו העלולים להוות מוקד כוח חלופי לשלטון. מצטרפים לרציחות השתלטות של השלטון על ערוצי הטלוויזיה וכן במישור יחסי החוץ, המדיניות הרוסית לא בהכרח מתיישבת עם מה שהיינו מגדירים כמדיניות "נחמדה", כאשר הדוגמא הבולטת, לטעמי, מהחודשים האחרונים היא הפעילות הרוסית ביחסים עם גאורגיה (צ'צ'ניה היא עדיין מדיניות פנים, לא?), אך כמובן, אפשר לציין גם את מדיניות האנרגיה הכוחנית של המדינה הגדולה בעולם בשטחה.

אין לי איזה עניין מיוחד בביקורת על השלטון הרוסי כעת. אמנם אינני חושש למצוא עצמי מוטל ללא רוח חיים בעקבות זה, אבל הנושא לא מספיק יקר על מנת שאקדיש מזמני לנתחו לפרטיו הקטנים.

מה שכן מעניין אותי, הוא עבודתם של העיתונאים הרוסים, מתנגדי המשטר.

אני לא מתכוון להיכנס לכך שאם מישהו מנסה להעלים אותם, יתכן והדבר מרמז שיש דברים בגו, כלומר יש חשש אמיתי שהם פוגעים בעצבים רגישים שמסכנים את יוקרתו של מישהו בר השפעה. ברור שמושא כתבותיהם של עיתונאים חוקרים לא מחבב את הסיקור. במקרה הרוסי, ישנה מסורת ארוכה של "השתקה על ידי העלמה", לא רק מעשרות שנותיו העליזות של המשטר הסובייטי, אלא עוד מהימים של משטר הצארים, כך שאופן הטיפול בעיתונאים לא באמת מפתיע.

אך אני חושב שראוי לציון ההבדל שבין עיתונאים שם לבין העיתונאים פה.

לא, אני לא חושב שהעיתונאים הרוסים קורצו מחומר אחר, טוב יותר.

People are people, אחרי הכל.

אבל הנסיבות בהם אנשים פועלים, משליכות על אופן חייהם. למשל, מי שמעולם לא גויס לצבא, כפי הנראה לעולם לא יהיה גיבור בשדה הקרב.

וכך, מי שבוחר להיות עיתונאי שהוא אינו עושה דבריו של הקרמלין, מסכן את חייו. כך אפשר להעריך את עבודתו.

בישראל, לעומת זאת, לא רק שהסכנה בביקורת כלפי הממשלה לא קיימת, נהפכו, עיתונאי שלא יכתוב כמה ראש הממשלה מושחת וכמה שר  הביטחון טיפש, ייחשד באופן אוטומטי כמקורב הנהנה ממנעמי השלטון או למצער כמונע מאינטרסים הזרים לטובת הציבור, כמו משל האתרוג הידוע לשמצה של אמנון אברומוביץ' שטען שיש להגן על שרון גם אם הוא מושחת, למען ביצוע תוכנית ההתנקות בקיץ 2005.

זה מוריד את ההילה (ומה טוב יותר ליצירת הילת קדושים מאשר מוות על קידוש טובת הכלל?) סביב מקצוע העיתונאות שבלאו הכי מעמדו הולך ונשחק בקצב שמתחרה אך ורק עם שחיקת שכרם של העיתונאים.

בסימפוניה האנטי ממשלתית הזו (ולמעשה אנטי-שלטונית, כי נראה שלא חשוב מי יהיה בשלטון, יהיה זה בון-טון לתקוף אותו), נוצר מצב מעניין בו לא מתנגדי השלטון הם הגיבורים הגדולים, אלא דווקא אלו שיצליחו לדווח על מעשיו הטובים של השלטון.

לא חולף יום בו אני קורא דברי אקטואליה ולא זוכה לשמוע כמה הממשלה גרועה, דברים שלעיתים מגובים בכל מיני "הוכחות" שנראות לי מצוצות מהאצבע.

אם רוסיה מייצגת קיצוניות לא רצויה מסוג אחד, הלהט של מתנגדי המשטר בארץ, איש-איש מסיבותיו הוא, מייצג קיצוניות, לא רצויה בעיני, מהכיוון ההפוך.

החוכמה היא למצוא את אותו שביל זהב של הרמב"ם. תקשורת הנוהגת ב"אחריות חברתית" ולא כזו מתלהמת.

מי שכן אמיצים בעיני, מבין העיתונאים בארץ, הם אלו שבוחרים לתקוף את האגוזים שבאמת קשים לפיצוח.

בעיטה בגוויית הממשלה, נראית לי התעללות בגופה, אך מעטים המקרים (אם כי לשמחתי הם קיימים) בהם יוצא לי לקרוא דברי ביקורת על פועליהם של אנשים דוגמת ארקדי גאידמאק. על פי רוב, הסיקור של גאידמאק נוטע בי תחושה של סיקור מחמיא. אבל כאמור, במקרה של העשיר התורן, ניתן לקרוא עליו וכך לשמוע דעות לכאן ולכאן, מה שמעניק לנו איזה כיסוי ערווה נוח.

הבעיה, אם נשאל לרגע תיאוריות תקשורתיות של "קביעת סדר יום" (Agenda setting) הוא שאמצעי התקשורת לא אומרים לנו איך לחשוב, אבל הם בהחלט אומרים לנו על מה לחשוב (ונגזר מכך על מה לא לחשוב).

אניח לרגע בצד את הוויכוח הנושן האם עדיף משק ליברלי או משק סוציאליסטי, כי הוא באמת לא חשוב בעולם בו שניהם לא ממש מתקיימים, ואומר שיש מצב לא תקין קיימים מוקדי כוח, לא אלה הנבחרים שהעוצמה הקיימת בידם מעוררת צמרמורת והעיתונות נאלמת דום או למצער רוקדת לחלילם.

מדוע לא כותבים על זה ביתר שאת?

מדוע מנהלים מסעות צלב בטחנות הרוח הממשלתיות ולא בצמרת הכלכלית שתורמת הרבה יותר להפיכת מדינת ישראל למקום שלא כיף לגור בו?

ובכן, התשובה לזה מורכבת. בתמציתיות, היא קשורה לכסף – כסף שאין לעיתונאים שהיו רוצים לחקור וכסף (והרבה) שיש לאלו שמעוניינים להצניע את תרומתם השלילית לחברה.

הם כבר יכולים לדאוג לכך שמי שירצה לכתוב עליהם ועל פעילותם, ימצא עצמו מחוסר עבודה. כאשר מספר המעסיקים בתחום העיתונאות בישראל כה קטן, אפשר להקביל זאת למעין מוות מקצועי, שאולי מזכיר במשהו את מותם הפיזי של אותם כתבים רוסים.

עשירים, אינם בהכרח דבר רע. אך נראה שנוצר עיוות מסוים שהשפעתו היא רעה ועל זה נדיר לקרוא במסגרת העיתונות.

נדמה לי שהעיתונאים בישראל, מעדיפים להתקפל במקרים הקשים מחשש לעורם, וככיסוי הם נובחים על השלטון.

למראית עין, הם הרי עושים את עבודתם – הרשות הרביעית המבקרת את השלטון. מי כבר ישים לב שהשלטון אינו מתנהל במקום בו מבנה המדינה מכתיב אותו, אלא במקום אחר אליו מעטים בוחרים להסתכל?

וכך, העיתונאים בישראל, יכולים להרגיש טוב עם עצמם. הם הרי לוחמים בשחיתות ובעיקר במושחתים (הכל אישי, לא?).

ואולי היו רוצים לעבוד ברוסיה, מקום בו באמת מרגש להיות עיתונאי מהסוג הישן, כזה שלוחם בשלטון שיושב במקום מוכר.

צביעות

הסיפור על איש הימין השמרני, הרפובליקני, גינגר'יץ (Newt Gingrich) שבזמן שהיה ממובילי הליך ההדחה נגד ביל קלינטון לאורה של פרשת מוניקה לווינסקי, ניהל רומן עם הסייעת הפרלמנטארית שלו מעט משעשע.

יכולתי להכביר במילים, אך נדמה לי שהמשפט "הפוסל במומו פוסל" יתמצת את הדברים.

שיהיה שבוע נחמד.

אלעד