בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

נמושה עם קבלות

כפי שאפשר היה להבין מהפוסט שפורסם בלילה בין אתמול להיום, עשו לי היום שתי זריקות...
האחת נגד צהבת בי והשניה נגד דלקת מוח יפנית.
כידוע, אני נמושה וברגע שאני רואה את האחות שואבת את הרעל אל תוך המזרק, אני מתחיל לרעוד, להתקשח, לנשום בכבדות, להתנועע בעצבנות ולדבר הרבה מדוע לא כדאי לעשות לי חיסון.
אז אחרי שכחמש דקות ישבתי שם על המיטה, סירבתי לשכב על המיטה ועשיתי תנועות מאיימות (לא רצוניות כמובן) עם הידיים כאשר האחות התקרבה, היא נאלצה לקרוא לרופא מהחדר הסמוך, על מנת שיעזור לה לטפל בפציינט (עבדכם הנאמן והפחדן).
הרגשתי כמו חיית פרא שירו עליה חץ משתק וכעת היא נתונה לחסדיהם של אנשים זרים, כמו חולה נפש במחלקה פסיכיאטרית, או קשיש במחלקה גריאטרית.
על אף שאמרתי שאין צורך שהרופא יהיה נוכח בחדר ושכבר עברתי חיסונים בעבר (אז הסתרתי את העובדה שכל זריקה ארכה כעשר דקות), הוא נשאר שם, הצמיד את ידי בכוח למיטה ולאחר מכן גם את היד השניה. לאחר שביקשתי, הוא הסכים לשחרר את ידי הימנית על מנת שאכסה בעזרתה את עיני.
את החדירה של המחט לזרוע אי אפשר שלא להרגיש. לא מדובר בכאב בלתי נסבל, אבל התחושה שעצם זר שלא אמור להיות שם חודר לתוכך עושה בי עד עתה צמרמורת כאשר אני נזכר בזה.
מזל שאני לא נאלץ לראות את הפרצוף שלי כשזה קורה, אם כי זה בטח עשוי להיות מצחיק למי שצופה מהצד, כמו המזכירה הרפואית שישבה שם בצד, מאחורי הוילון החצי-סגור וצחקה עליי בשקט.

למותר לציין שהרגשתי כמו מטומטם. הרי הגעתי למרפאה ביוזמתי וברור לי שבמידה ולא אתחסן, הטיפול במחלות שעלולות לדבוק בי עשוי להיות נורא הרבה יותר מהזריקה, אבל כאמור זה לא עזר. אפילו את הרופא לא הצלחתי לשכנע שאני "גיבור" ויכול לעבור את הזריקה בלי שיכפתו אותי למיטה, כמו חולה נפש... 
בעצם זו מחלת נפש, אשר לא מפריעה לתפקוד היומיומי, אבל בהחלט גורמת לאי נעימויות כאשר צריך לחפש אותך בכל בית הספר ביום בו נערך חיסון לשכבה שלך (מבוסס על סיפור אמיתי).

אחרי החלק הלא נעים של החיסון, ניגשתי לחלק לא נעים אחר (וגם טרחתי לציין זאת בכל רם, אם כי בנימה משעשעת, שלא ברור לי אם נקלטה, כי עדיין הייתי בפאניקה זוטא), התשלום.
קיבלתי קבלה וכעת אינני רק נמושה, אלא אני נמושה עם קבלות!

אני רץ ביום חמישי (צולם ע"י דנה רישפי) - חבל שלא רצתי ככה היום!

חינוך על ידי צפצפה

מוקדם יותר, בדרכי לאוטובוס שלקח אותי לבית החולים בני ציון, בו ממוקמת המרפאה למחלות זיהומיות בהנהלת פרופסור ישראל פוטסמן, שם כאמור עברתי את מסכת הייסורים, חציתי כביש ראשי, על מנת להגיע לתחנת האוטובוס.
נהג שהיה די רחוק כאשר התחלתי לחצות ועבר סמוך אליי שניות רבות אחרי שכבר הייתי בטוח על המדרכה שממול החליט לצפור לי, צפירה ארוכה כזו, מהסוג שכל מי שמטייל ברחובות ערי ישראל מכיר.
הייתה זו צפירת חינוך. הנהג, בערך בגילי, אולי אף יותר צעיר החליט לצפור לי על מנת לחנך אותי לא לעבור כביש במקום בו אין מעבר חצייה...
זה לא שהיה מעבר חצייה באזור ולא שהוא כמעט פגע בי, אבל, מה איכפת לו לעבור על החוק ולצפור?
סכנה הוא בטח לא מנע.

בכלל, בישראל, השימוש שנעשה בצופר במכונית הוא רחב ומגוון. הוא אחד מאמצעי התקשורת הפופולריים ביותר בקרב נהגים. בעבר למשל שימשה הצפצפה כאמצעי לקרוא לחבר או חברה למטה. למזלנו, עם כניסת המכשירים הסלולאריים לשוק, המנהג המגונה של צפצוף "הנה אני מחכה כאן למטה" נעלם כליל, נכחד מנופי ארצנו ואת המנהג הזה החליף המנהג של דיבור בטלפון ללא דיבורית.

עוד שימוש לצופר הרכב אפשר למצוא בישראל כאשר רוצים לחגוג באירועים חברתיים. כמו למשל ניצחון חשוב במשחק כדורגל או כדורסל (כפי שניתן לראות בכתבתו של אלכס פולונסקי כאן), בדומה לצפירת אוניות בכניסת השנה החדשה.

השימוש היחיד שלא נעשה בישראל עם צפצפה של מכונית הוא מניעת סכנות (ובאופן פרדוקסאלי זה השימוש היחידי שמותר על פי חוק).
באמת, הראו לי מקרה אחד של סכנה שאפשר למנוע באמצעות צליל מרגיז שלא ניתן למנוע על ידי האטת מהירות המכונית, סטייה מהנתיב או פעולה אחרת שלוקחת פחות זמן מהורדת היד מההגה ולחיצה על הצופר...
אולי הגזמתי מעט, יש מקרים בהם הצפצוף הזה יכול למנוע תאונה, אבל מספר הפעמים שזה קורה, לעומת מספר הפעמים שהצופר מנוצל למטרות זדוניות (כמו ניסיונות חינוך פתטיים) שואף לאפס...

בשישי לשישי...

ובכן, לא התכוונתי למשפט המוכר מהסרט מציצים בכיכובו של אורי זוהר :
"בשישי לשישי 72' נראה הנאשם אלטמן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת"
אבל גם זה קרה בשישי ביוני, כך לפחות על פי הסרט מציצים והיום בעצם אנחנו מציינים 32 שנה ליום ההצצה של אלטמן הקטן...

אבל חשוב מהאפיזודה החולפת מתוך הסרט הנשכח, הוא שבשישי ביוני 1944, היום לפני 60 שנה בדיוק פלשו בעלות הברית לחוף נורמנדיה בצרפת שהייתה באותה תקופה תחת כיבוש של גרמניה הנאצית. הפלישה לנורמנדי, המכונה D-Day באנגלית היא למעשה עד היום הפלישה הימית הגדולה ביותר שנעשתה מעולם (ולא הפלישה לטרויה, כפי שנאמר בסרט טרויה שיצא לאחרונה לאקרנים. שם הכוונה לפלישה הגדולה בעת העתיקה). במשך כחודש הונחתו למעלה ממיליון חיילים מקרב בעלות הברית בחופי צרפת וכך למעשה מבצע הפלישה לנורמנדי היווה עוד מסמר (חשוב ביותר) שנתקע בארון המתים של מכונת המלחמה הנאצית.

זו הסיבה בגינה התכנסו היום בצרפת מנהיגי ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה (לראשונה) ועוד כעשרים מדינות, לציון ניצחון בני האור על בני החושך.
בין המנהיגים שנכחו באירוע היה גם גרהרד שרדר, קנצלר גרמניה שהנו המנהיג הגרמני הראשון אשר נוטל חלק בציון היום הזה.
לפני עשור בדיוק, לא הוזמן לטקס קאנצלר גרמניה הקודם הלמונט קול, לאחר שאמר שלא יוכל לקחת חלק בחגיגות לציון אירוע בו מצאו את מותם גרמנים כה רבים.

הזמנים משתנים. אם לפני שישים שנה גרמניה הייתה מקור הרוע באירופה ויריבתה הגדולה ביותר של צרפת, בשל הגבול המשותף שחלקו היה שנוי במחלוקת באותה תקופה, היום גרמניה וצרפת נמצאות יחדיו תחת גג האיחוד האירופי, הקהילה האירופית המשותפת שלא אחת מציבה עצמה בחזית כנגד ארצות הברית של אמריקה.
רוסיה שבשנות הארבעים, הייתה תחת הנהגתו של ג'וזף סטאלין והייתה בעלת ברית של ארה"ב ובריטניה במלחמה כנגד מדינות הציר (לאחר שגרמניה הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסכם אי התקיפה בין גרמניה לרוסיה, ופלשה לרוסיה במבצע ברברוסה), מצאה עצמה בחזית כנגד מדינות המערב בהנהגת ארה"ב מיד לאחר מלחמת העולם השניה, במה שכונה "המלחמה הקרה" אשר נמשכה עד סוף שנות השמונים. לאחר נפילת הקומוניזם, רוסיה שוב אינה עויינת את הקפיטליזם המערבי ומנסה לחקות אותו.

בנאומו על אדמת צרפת השווה נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש את מבצע השחרור של צרפת הכבושה בידי גרמניה של שנות הארבעים למלחמות השחרור שעורך בוש בעשור הראשון של האלף השלישי בעיראק ובאפגניסטן, כחלק מהמערכה הגדולה שלו כנגד הטרור שהכה באדמת ארה"ב ובעוד מדינות שהיו עד לאחרונה "בטוחות" בעולם המערבי.
כמובן שדבריו של בוש הנאמרים בצל הבחירות לנשיאות ארה"ב אשר יתקיימו בעוד כחצי שנה, עוררו מעט ביקורת בקרב ותיקי הקרבות וכמובן בקרב אותם אנשים לא אמריקנים שמתנגדים לפעילות האמריקנית הגלובלית במלחמה שנראית להם כמלחמת האגו של בוש.

אני מוכרח לציין שכאדם אשר נולד כארבעים שנה לאחר תום מלחמת העולם השניה וביקר בילדותו באירופה ועבר בחופשיות ובטבעיות בין צרפת לגרמניה, מעולם לא נראה לי מוזר לראות תמונה של נשיא צרפת וקנצלר גרמניה חבוקים. אבל כאשר הבטתי בתמונה הזו שצולמה על ידי רויטרס, של ז'אק שיראק וגרהרד שרדר מתחבקים, לא יכולתי שלא לחשוב על המוזרות שבדבר, שמנהיגי מדינות שהיו אויבות במשך מאות שנים, הם כיום מנהיגים של מדינות ידידות שהיחסים ביניהן, מעבר להיותם נורמליים, הם גם מתנהלים תחת ישות פוליטית אחת, של האיחוד האירופי.
זה מזכיר לי מעט את התמונות ההיסטוריות של ראש ממשלת ישראל המנוח יצחק רבין ויו"ר (נשיא) הראשות הפלסטינית יאסר ערפאת לוחצים ידיים תחת השגחתו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון.

התמונה הזו של שרדר ושיראק, כמו גם הנוכחות של קלינטון ופוטין אשר נראית לי כאדם צעיר כה טבעית, מעוררת בי את התקווה שלא ירחק היום בו תמונות דומות של מנהיגים ישראלים וערביים יהיו עניין שבשגרה, אשר לאנשים צעירים יראו טבעיות ולא מעוררות חשד.
"כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים, כל זה יבוא מחר אם לא היום ואם לא מחר אז מחרתיים"...
אני לא חושב שאני נאיבי ומי שכתב את מילות השיר "מחר" נאיבי. ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שדברים שנראו לא הגיוניים בעבר היום הם עניין שבשגרה וכך אני מאמין יהיה גם בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

נשיא צרפת וקנצלר גרמניה מתחבקים היום בנורמנדי (צילום AP)

ועד כאן להפעם.
תנחומים על מותו של רונאלד רייגן, מי שהיה נשיא ארה"ב בין 1981 ל-1989, חתם על ההסכם ההיסטורי עם מיכאל גורבצ'וב, מנהיג בריה"מ, לצמצום הנשק ובכך הביא לסופה של המלחמה הקרה.
אלעד

נ.ב.

נפתח מדור שידוכים אצל אוקה למעוניינים ולמעוניינות...