| 5/2003
בשדה התעופה ובמטוס
אז כפי שהבטחתי, חוויות, סיפורים ומחשבות מהטיול בדרום אפריקה כבר בדרך.
הואיל ומדובר בטיול של כשלושה שבועות שהיו בו המון ארועים, רובם משמחים, חלקם קצת פחות, אני אחלק את סיפורי דרום אפריקה שלי (לפחות הגל הראשון, כי בדרך כלל יש לי תמיד נטייה לחזור ולספר את אותם סיפורים) למספר פוסטים שיסודרו פחות או יותר על פי סדר כרונולוגי.
ואיך אפשר לפתוח סיפור על טיול לחו"ל, בלי להזכיר את שדה התעופה.
נתב"ג, נמל התעופה בן גוריון הוא נמל התעופה הבינלאומי הראשי של ישראל. מרבית הטיסות לישראל וממנה עוברות דרכו ולכן כל ישראלי שביקר בחו"ל או תושב חוץ שביקר בארץ מכירים אותו.
מה אפשר לספר על נמל תעופה? לא הרבה, אבל אם מתאמצים, אפשר להזכיר את תוכנית "נתב"ג 2000" שלא כשמה כן היא, היא תושלם אחרי שנת 2000. מדובר בתוכנית שעיקרה להרחיב את שדה התעופה הישראלי ולאפשר סוף סוף לאנשים שמגיעים לישראל לרדת מהמטוס לתוך בניין הטרמינל ישירות ולא לנסוע באוטובוס מהמטוס לטרמינל (כמו במרבית שדות התעופה בהם ביקרתי בחו"ל).
כמובן שיהיו אנשים שיסבלו בגלל זה, ועד עובדי האוטבוסים של נמל התעופה משבית את המשק כי אחרי שיותקנו שרוולים, כל אותם נהגים יפוטרו (כמובן שמדובר בבדיחה למי שלא הבין).
אחד הדברים המרכזיים ששמים לב אליו שעוזבים את מדינת ישראל בדרך האוויר, זה הכמות העצומה של חנויות הדיוטי פרי בישראל.
עשרות חנויות, רובן של שתי חברות - סקאל וג'יימס ריצ'רדסון, ובכל אותן חנויות מוכרים את אותם מוצרים באותם מחירים.
העניין הוא רק לתת לאנשים תחושה שיש הרבה מבחר ושהחנויות מקצועיות ובאמת מתמחות בתחום כלשהו כגון ביגוד, ספורט, חשמל, בשמים ועוד.
אם כבר בבשמים עסקיננו, אז חנויות הבשמים מאז ומעולם נראו לי דבר מיותר. אם אלוהים היה רוצה שאנשים יריחו טוב, הוא היה דואג לזה.
זה מזכיר לי את התרסיס לשירותים, שבאופן מפתיע, אחרי כל פעם שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים בחדר סגור ונעול, החדר מתמלא בניחוח נעים של שושנים או לולו של קאשרל (סנו מוד).
את הבשמים, הפכו הצרפתים לאומנות, מפני שלא רצו להתקלח...
אולי זו סתם סטיגמה, אבל תודו שצרפת היא אימפריית בשמים.
חנות נוספת שקשה לי להבין את ייעודה, זו חנות התכשיטים.
פעם מישהו העיר את תשומת לבי, לכך שבחלון הראווה של חנות תכשיטים, יש סחורה יותר יקרה מבמספר חנויות מכולת שכונתיות.
תכשיטים הם דבר יקר מאוד בערכו הכספי, אבל חסר כל תועלת אמיתית כשחושבים על זה.
עדיף להשקיע במערכת סטריאו, לפחות תהנו מהמוזיקה...
אבל כפי שכבר נאמר על ידי מרלין מונרו בסרט חמים וטעים, "יהלומים הם חבריה הטובים של האישה".
ולכן בחנויות תכשיטים, גם באלו שבדיוטי פרי, תמיד תמצאו אישה זקנה שתגיד שכל מה שרק תביטו לעברו, כמה הוא יפה והולם אתכם.
לתשומת לבכם, לעולם, אבל לעולם אל תאמינו למוכרים, במיוחד בחנויות תכשיטים, הם פשוט מנסים למכור ובמקרה של תכשיטים, כל מכירה של מוצר קטנטן, שווה הרבה מאוד כסף.
מעניין כמה מרוויחים כורי היהלומים בדרום אפריקה? בטח בשנה הם מרוויחים מה שאדם בשאר העולם מוציא בשביל תכשיט מסויים מאותן אבנים שהכורה מצא...
שדה התעופה הוא מקום בו בני האדם מתנהגים מוזר.
גם בעיר הפשע יוהנסבורג, אתה יכול להרגיש בטוח להסתובב בשדה התעופה בשעות הקטנות של הלילה.
שדה התעופה הוא מקום שבאמת עובד מסביב לשעון. בכל שעה שתבוא, תמיד תראה תנועה של אנשים.
באמת, שחושבים על זה בהיגיון, מפתיע מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל לעזוב את מדינתם.
הטיסה שלי מנתב"ג ליוהנסבורג יצאה בשלוש בלילה (שעה איחור), שעה שבדרך כלל אני ישן בה.
אני לא מכיר הרבה עסקים שיכולים לדרוש מלקוחותיהם לבוא בשעה מסויימת, גם אם היא ממש, אבל ממש לא נוחה, לחכות בתור, לעבור בדיקות פולשניות, להגיע לעיתים ממרחקים עצומים ושבסופו של דבר הלקוחות יצאו מרוצים...
זה משהו די מדהים שחושבים על זה.
אבל העניין של עבודה מסביב לשעון, פועל בגלל הכמות הרבה של הטיסות, המרחקים העצומים ומספר שדות התעופה הרב.
זה בהחלט עסק מורכב שהולך ומתפתח עם השנים. למשל מטוסים חדישים וגדולים יותר, דורשים מסלולים ארוכים ורחבים יותר (בד"כ) ושמתחננים מטוס, צריך להתאים אותו לשדה התעופה ולהיפך, עניין לא פשוט בכלל.
אז אני לא יודע מה איתכם, אני מאוד מעריך שדות תעופה, כמו בשירו של מאיר אריאל ז"ל "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה", אני רק השתחררתי מצה"ל וכבר התחלתי לבקר בנמל התעופה, מי יודע, אולי אני אהפוך את זה להובי.
ותובנה אחרונה שלי משדה התעופה (והיא לא כזו מבריקה) - עברית זו שפה מגוכחת.
כן, אני כותב בעברית, עברית זו שפת אימי וזו השפה שאני שולט בה בצורה הטובה ביותר.
אבל אם כל הכבוד, לפעמים דברים נשמעים בעברית כל כך מגוכך.
למשל עיברות המילה טרמינל - "בית נתיבות".
נתיבות זה לא המקום ממנו בה הבבא סאלי? זה רציני?
אז כאשר כרזו ברמקולים, אין לעשן בבית הנתיבות, ישר חשבתי שהרבי כנראה לא סובל שמעשנים לידו...
טוב, אז זהו עם שדה התעופה, אבל מה עם המטוס?
דווקא על הטיסה עצמה אין לי הרבה מה לספר (יש יותר בטיסה חזרה).
מה שכן אספר שטסתי בטיסה של חברת אלעל (כרטיס של חברת התעופה הדרום אפריקאית בקוד משותף).
הואיל וטסתי בפסח, הואכל היה קשר לפסח, וזה חבל, כי כשרות לפסח זה הדבר האחרון מעניין אותי, אדם שטס לדרום אפריקה...
בכל אופן, הזמנתי מראש מנה צמחונית, זה דבר די גדול, כי מקבלים את האוכל חצי שעה לפני כולם, ובזמן שהם מזילים לידך ריר, אתה אוכל בנחת.
במקרה של הטיסה ליוהנסבורג זה ממש השתלם, כי בזמן שכל הטורפים קיבלו פסטרמה מגעילה (גם שאכלתי בשר לא אהבתי פסטרמה, איך אפשר לאכול בשר קר?!), אני אכלתי פשטידה חמה וטעימה.
אחרי הנחיתה ביוהנסבורג, החלפתי טיסה עם חברת התעופה המקומית south africa airways או בקיצור (נשבע לכם שאני לא ממציא) SARS.
קצת עירוני שלחברת תעופה בימינו קוראים SARS. ולחשוב שאני רציתי לנסוע לסין...
בכל מקרה, דרום אפריקה היא ארץ ענקית והטיסה מיוהנסבורג לקייפטאון לקחה משהו כמו שעתיים, כאשר במקום סרט, על מסך המטוס הוקרנו נתונים על גובה הטיסה, משך הטיסה והטמפרטורה בחוץ, שאגב הייתה על פי מה שרשום חמישים מעלות מתחת לאפס. אל תשאלו אם פרנהייט או צלזיוס, כי שני הנתונים הוצגו על המסך ומסתבר שבסביבות מינוס חמישים מעלות, צלזיוס ופרנהייט משתווים.
אז זהו, המשך הסיפור בפוסטים הבאים.
קצת בשביל המתח והאווירה, הסיפור כולל סיפורים נועזים, שוד מזויין ועוד הפתעות רבות...
אז עד לפרק הבא, שלום.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
