בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הפכו תמונה לטקסט

הנה דבר נהדר שיספק לכם הנאה לכמה דקות.

תודות ליוסי, אללה ישמרהו, הגעתי לאתר הזה שממיר תמונות (למשל קבצי JPEG) לטקסטים.

כל שצריך לעשות הוא להעלות לאתר תמונה שגודלה לא עולה על 200 KB והאתר כבר יעשה את העבודה.

אך, למה לא המציאו את האתר הזה לפני יותר מעשר שנים, כשאפשר היה להציף עם שטויות כאלה בערוצי ה-IRC למיניהם (הייתי ילד, בערך. זה בערך כאילו הייתי מקים בימינו בלוג פקצתי).

"מה שהיה הוא שיהיה"

במקלחת הלפני אחרונה שלי, משום מה הקליטה של קול המוסיקה הייתה משובשת, אז העברתי את התדר מ-100.2 ל-107, כלומר לגלגלץ.

כן, המוזיקה (בניגוד למוסיקה שיש בקול המוסיקה, בגלגל"צ יש מוזיקה) דרעק. דיברו על הפלייליסט כה רבות, שאינני מוצא טעם. ולא, אם תשימו מוזיקה מזרחית (ים תיכונית, קראו לזה איך שתרצו) זה לא יביא קהל חדש, אלא יבריח את הישן.

מה שכן בחרתי להתייחס הוא לתשדירי הזוועה האלה.

כן, אין בהם חדש. תמיד ניסו לזעזע עם מילים מפחידות ותסריטי אימה.

הסיסמא כעת, והיא לא ציטוט מדויק, היא "תאונות דרכים – טרור בכבישים" ומדברים על נהגים שהם בעצם מחבלים (ואני אחרי גן עדן עכשיו חשבתי שהנהג הישראלי-יהודי הוא רק מסיע מחבלים).

כדי לכתוב את השורות הקצרות הללו, חיפשתי בגוגל והגעתי למאמרון הזה ב-YNET, בו הכותב קובל על כך שמכנים אותו מחבל ועושה איזו השוואה פסבדו-מתוחכמת שאין לי חשק להיכנס אליה.

מה שאני רציתי לכתוב עליו, אחרי ששמעתי את הזבל הזה ברדיו (במקלחת אחרי חזרתי לקול המוסיקה אהובתי), היה שכלל לא התפלאתי שצואה רדיופונית שכזו מופקת עבור משרד התחבורה שהשר העומד בראשו הוא שאול מופז.

אני כמעט משוכנע שלא מופז "הגה" את הקמפיין ה"מבריק".

אבל הצדיקים במשרד הפרסום ודאי ידעו את נפש הבהמה העומדת בראש משרד התחבורה (והבטיחות בדרכים, כי אם מוסיפים את הסיומת הזו לשם המשרד, זה משנה המון) ולכן הציעו את הקמפיין עם הסיסמא הזו.

והטומטום שיושב על כס השר ודאי ממש התלהב ואמר במבטאו המטופש "זה נראה לי רעיון מצוין" וראה לנגד עיניו איך אנשים הפוחדים מטרור לפתע משנים את התנהגותם.

כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, לאחר עצרת בה שמעתי את האיש ושאלתי אותו מספר שאלות שלא נתן עליהן תשובה סבירה, שהאיש די מקובע ולא חכם או מבריק במיוחד. ומדוע יבין גנרל, שגם אחרי שהשתחרר כל חייו נראים מבעד למשקפי איש הצבא, שקמפיין כזה מגוחך?

מעבר למחקרים שמראים שמעל רמה מסוימת של הפחדה, האפקט שמושג בהשפעה לא רלוונטי ולמעשה הופך את הנחשפים לקמפיין לאדישים (כלומר אפשר גם היה להגיד שמי שנוהג בצורה מסוכנת הוא "מחולל שואה", ברוח יום השואה המתקרב, וזה לא היה עוזר ולמעשה מגחיך את התשדיר אף יותר מכפי שהוא כעת), יש משהו אחר שבמשרד התחבורה לא הפנימו.

אנשים בארץ אוהבים טרור. הם מתים על טרור (ולא רק מתים מטרור)!

אחרת, איך תסבירו את זה שהם נשארים לגור בישראל?

הטרור נותן להם סיבה לחיות, דאגות שהופכות את החיים למעניינים, סיבה נהדרת להאשים את הערבים הרעים בכל הרע ומאפשרות להנהיג פה משטר חירום במשך כ-59 שנים.

מה יקרה אם פתאום מחר הכל יהפוך להיות נטול טרור, איומים וסכנות?

יהיה רע ומר!

אז כן, אני מגזים. אבל הנקודה היא שלהפחיד ישראלים בטרור, בהנחה וזה היה יעיל (וכאמור הפחדה ברמות גבוהות גם לא יעילה), דומה להפחדת ניו-זילנדים בכבשים.

זה פשוט לא עובד!

95 פעמיים (קים איל סונג והטיטניק)

ואפרופו איומים פיקטיביים שנועדו להחזיק משטרים כושלים, היום, ה-15 באפריל 2007, מציינים את יום הולדתו ה-95.

זה שהוא מת ב-1994, לא אומר שלא ניתן לשנות את חוקת המדינה כדי שהוא יוכר כנשיא והמנהיג הנצחי, נכון?

שנת הולדתו חשובה, כי היא השנה בה מתחילה שנת Juche. וגם השנה בה סבתא שלי נולדה, אם כי סבתא שלי הייתה צעירה בחודשיים מקים.

תמונה מעט מעוותת של קים איל סונג

כיום שולט בקוריאה בנו, קים ג'ונג איל.

לא אכביר עליו במילים, פשוט תראו את הסרט הזה שמסביר כמה הוא מנהיג נהדר.

באופן מקרי לגמרי, מלבד זה שגדול המנהיגים של האנושות (לא, אני לא מושפע מתעמולה צפון-קוריאנית בכלל) נולד ב-15 באפריל 1912, באותו יום שקעה לה במצולות ספינה אחת, טיטאניק שמה (אחרי שפגעה בקרחון בלילה שלפני). אולי ראיתם סרט ארוך ומשעמם על טביעתה. אהרוס את הסוף, הסוף טוב, כמו כל סרט הוליוודי. ליאורנרדו דה-קפריו טובע.

בכל מקרה, אין טעם להלאות את הקוראים בפרטים על טביעת הטיטאניק.

מה שכן רציתי להביא זה את הכיסוי המרתק, בעברית, הזמין לכולם באינטרנט שנעשה לאסון בעיתונו של איתמר בן אב"י (בן אב"י – הבן של אליעזר בן יהודה). העיתון בעת הזו כונה "האור", אם כי על פי רוב העיתון ידוע כ"הצבי" (היו שם כל מיני ענייני זכויות קניין על השם שאין טעם של ממש להיכנס אליהן).

כיסוי האסון היה בחודשים אפריל ומאי 1912. הכל זמין באתר האוניברסיטה העברית.

בהתחלה הכיסוי היה די מינורי והוא הגיע ב"כתב ניצוצות" (החידוש העברי שהמציאו אז לטלגרף).

אולם עד מהרה, בן אב"י שבאותה עת שהה בפריז, ראה את הסיקור המלהיב של עיתוני אירופה לאסון הטביעה הענק והחל לשלוח מברקים מלאי סיפורי דרמה ומתח.

אני ממליץ לקרוא. הידיעות בעיקר רצות סביב ה-19 באפריל ל-16 במאי.

השפה העברית ארכאית ומשעשעת למדי.

בין היתר הוא מספר על החוויות שלו באירופה, כיצד שמע על האסון, איך צעקו מוכרי העיתונים וכיצד רץ לטלגרף את הסיפור.

עיתונות סנסציה בעברית, לא החלה עם ידיעות אחרונות בדצמבר 1939. היא הייתה פה הרבה לפני.

גם בעידן העותומאני (אם כי לקראת סוף ימיהם באזור).

אני מצרף פה דוגמא קצרצרה לידיעה מה-22 באפריל 1912. באמת מומלץ לעיין בעוד כמה גיליונות ולראות שלא צריך סרט הוליוודי עתיר תקציבים כדי "ליהנות מהאסון".

מתוך "האור", 22 באפריל 1912