בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כי מהאיש עם משקפי השמש תפתח הרעה...

הלכתי היום לבנק, סידורים כספיים די מטרידים של העברת כסף ממקום למקום באותו חשבון, עסק די מטריד, בהתחשב בעובדה שאפשר היה פשוט אפשר לשים את כל הכסף תחת הגדרה אחת שיניב את מקסימום הרווחים שהבנק מאפשר ושלום על ישראל...
במקום זה יש עשרות תוכניות, אשר לכל אחד הפרמטר שלה וצריך לשבור את הראש...
איפה אותם הימים בהם כלכלת השוק הייתה בחיתוליה?

בכל מקרה, בכניסה לבנק, לאחר שהשומר (איש מבוגר וזעוף פנים), חסם אותי בגופו, על מנת להקרין עליי מהמכשיר המצפצף שבידו, כאילו בזאת הוא ימנע את המגה פיגוע הבא, הוא ביקש ממני להסיר את משקפי השמש...
WTF, What The Fuck?
מימיי לא שמעתי דרישה כה מגוחכת (על מי אני עובד? שמעתי מיליון דרישות מגוחכות מהסוג הזה, אבל בכל פעם אני עושה את עצמי מופתע ונדהם מחדש)!
מן הסתם כאשר אני נכנס לסניף המואר באורות ניאון עלובים, אני מסיר מעליי את משקפי השמש, אבל עצם הדרישה הביאה אותי לשוב ולהרכיב אותן על עיני כאות מחאה זוטא, על הדרישה האומללה.

כאשר התיישבתי לי עם הפקידה, שאלתי אותה לגבי המדיניות החדשה של בנק לאומי לישראל, בנוגע לאיסור האינפנטילי להרכבת משקפי שמש בשטח הבנק, היא הסבירה לי שזו דרישה של הקב"ט (מילה שזכורה לי מימי שירותי הצבאי, לתיאור איש אומלל אשר מחלק אישורי כניסה), על מנת שבמידה ויתבצע שוד, פני השודד יראו בבירור במצלמות הטלוויזיה הלא איכותיות של הבנק.

במדינה חביבה הייתי מוכן לקבל את התירוץ הזה, אבל במדינה מוכת טרור כישראל, בה בלאו הכי יש שומר בכניסה לבנק שאמור לנטרל את הכוחות המזוינים בכניסה לבנק, הדרישה הזו מטופשת. בלאו הכי מי שרוצה לשדוד את הבנק, יירה בשומר, יחבוש מסיכה ויבנה וילה בסגנון האופנובנק הרכוב על סוזוקי - אוני ליבוביץ'...
אולי אכתוב אי מייל קצר לקב"ט הבנק, אם אזכור זאת ויהיה לי זמן.

איפה ואיפה

כרטיס ליום הסטודנט בטכניון - מחיר לסטודנט ליומיים - עשרה שקלים, מחיר ללא סטודנט (גם אם היא חיילת ענייה) ליום אחד - 50 שקלים (יומיים 85 אם אינני טועה).
נו, נתנחם בעובדה שלפחות חיילים נוסעים חינם בתחבורה ציבורית (למעט בקווי הערבה ואילת).

רב מכר

אחרי שהייתי בבנק ולאחר שרכשתי לאנה ולי כרטיסים להופעה של שלמה ארצי, החלטתי לקפוץ למכלול (הדיונון של הטכניון [ולטובת מי שלא יודע גם מה זה דיונון, אז מדובר בחנות שאמורה להיות זולה לסטודנטים, אבל בפועל, חלק מהדברים בה זולים וחלק לגמרי לא]), להעיף עוד מבט חטוף על ספרים.
בין ערימות הספרים, משכו את עיניי מספר ספרים עליהם היה מונח נייר אשר כיסה את הספר ועליו הופיע הכיתוב "רב מכר"...
הרמתי את דף הנייר מערימת הספרים והספר שהתגלה תחתיהם היה "דיוויד בקהאם" - ביוגרפיה אישית של שחקן הכדורגל האנגלי.
די עצוב, לפחות לדעתי, שרבי מכר (לפחות חלקם) הם ספרים העוסקים בפולחן אישיות לשחקן כדורגל.
יכול להיות שבקהאם הוא שחקן משכמו ומעלה, הוא נראה לא רע ואפילו התחתן עם כוכבת להקת הבנות ספייס גירלז (SPICE GIRLS) ובגד בה מספר פעמים (עצם העובדה שקראתי על הדברים האלו בעיתונות, על אף שאני לא חובב כדורגל או ספורט, מראה שההתעסקות בזה הפכה מזמן לפולחן ולא לעיסוק בספורט), אבל מדוע אנשים קוראים ספר ביוגרפיה על איש שכישרונו הוא היכולת לבעוט בכדור על גבי כר דשא.

אני משוכנע שרבים יחלקו עלי, אפילו אנשים חכמים ביוון העתיקה, אבל הספורט המקצועי הוא דבר מיותר, מאז אף אדם לא יכול להתחרות במכונית ממוצעת בריצה. יש כאן אלמנט של שעשוע, אבל פולחן האישיות שנעשה לכמה וכמה שחקני ספורט הוא דבר לא בריא.
בכלל, אני מאמין שלכל אדם יש את מגרעותיו ויתרונותיו ולכן הערצה, בטח שהערצה עיוורת, היא דבר רע.

בימים אלו אני קורא את הספר "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי (לטובת הקוראים באנגלית : Aldous Huxley : Brave New World) אשר יצא לאור ב-1932, בטרם עלה בגרמניה המשטר הנאצי ובטרם העולם התמלא במשטרים טוטאליטריים.
בספר הזה, אשר הואיל ואני רק בחציו, לא אסכמו לבינתיים, מביא האקלי סיפור עתידני, על העולם כשש מאות שנה לאחר כתיבת הספר (בערך בעוד 500 שנה), עולם המקדם את תרבות הצריכה, בו הנרי פורד משמש תחליף לאלוהים, מראשי כנסיות עתיקות קוצץ הצלב לצורת האות T (בתרגום העברי באופן מצחיק, בחר המתרגם מאיר ויזלטיר להפוך את T לאות ד'), זכר למכונית הפורד טי שהייתה המכונית הסדרתית הראשונה שיוצרה בעולם.
בספר "עולם חדש מופלא" אנשים לא נולדים בהליך הטבעי המוכר לנו, אלא באים לעולם במפעלים תעשייתיים המכונים "מרכזי מדגרה והתניה", בהם תינוקות נולדים בסדרות ועוברים התניה אשר מייעדת אותם לתפקידם בעולם (משרתים נחותים, עובדי כפיים, סוללי דרכים, מנהלים ואפילו מפעילי פסי ייצור לעשיית עוד תינוקות).
כולם מחונכים לצרוך, מה שלא יכול להימכר נחשב בזבוז וסטייה מטובת הכלל.
באמת מדובר בספר מופת, אשר עומד באותה שורת ספרים כמו 1984 של אורוול ומומלץ מאוד לקרוא למי שפספס, אני מביא את דבר הספר כאן, על מנת להדגים שלא צריך להרחיק 500 שנה אל עבר העתיד על מנת לראות חלק מהאבסורדים שבחברת הצריכה, המקדשת הערצה לשחקני כדורגל, רק מפני שהם מופיעים בטלויזיה.
יש משהו אבסורד בדרך הזו, בה האושר שלנו נקבע על פי המוצרים שקנינו, מידת ההנאה שלנו מבילויים מוכתבת מנורמות מסוימות המוכתבות לנו על ידי שטיפת מוח בצורת פרסום טלוויזיוני (בספר מדובר בשטיפת מוח על השמעת אינספור משפטים היפנופאידיים, כלומר משפטים הנאמרים במהלך השינה ועקב כך מחלחלים למוח, לתת מודע והופכים להיות חלק מהמחשבות של האדם). כולנו יוצאים לאותם מועדונים, שומעים את אותה מוזיקה, לבושים באותם בגדים, אוהדים את אותן קבוצות ספורט וקונים את הספרים של אותם שחקנים.

אז המציאות המתוארת בספר של אלדוס האקסלי, היא אמנם עדיין לא המציאות בה אנו חיים, אבל הדמיון מפתיע, מפחיד וכדאי מאוד שאותם אנשים, בהם גם אתם ואני, נשים לב לשטיפות המוח של מובילי תרבות הצריכה ונדע מתי לעצור ולשאול את עצמנו, האם האושר באמת נמדד במונחים גשמיים בלבד ומה יקרה אם יום אחד יילקחו מאיתנו.

סוכרייה שלי

ום כבר בתרבות הצריכה עסקינן, כאשר הגעתי לקופה (קניתי שני פנקסים), לפני עמד בחור גדול מימדים, אשר קנה חבילת סוללות אנרג'ייזר. עקב כך, הוא קיבל סוכרייה על מקל בצורת הבטרייה של אנרג'ייזר.
מעבר לעובדה שיש כאן סמל לאותה תרבות, המנסה להכניס לתודעת הצרכן את המותג (גם אם מדובר במותג עשוי סוכר הנכנס לפי הצרכן דרך מערכת העיכול) בכל מחיר, אנו נוכחים לגלות שלא חייב להיות קשר בין המותג המקורי (סוללות) למותג הנלווה אליו (סוכריה על מקל).

בכל מקרה, האיש הגדול קרא לחברתו (בחורה גדולת מידות גם כן) וסיפר לה בהתרגשות שהם זכו בסוכרייה.
למותר לציין שבמשך חמש הדקות שעוד עמדתי שם, נושא השיחה שלהם סבב סביב הזכייה גדולה שנחתה עליהם כרעם ביום בהיר, בסוכרייה בצורת בטרייה.
האושר הגלום בזכייה בדבר שכלל לא רצית בו נראה בעיני מופלא.

אפסיות האדם

בדרך הביתה, בהולכי במשעולים המובילים לביתי תחת כיפת השמיים, הבנתי (שוב, כי זו לא הפעם הראשונה וודאי לא האחרונה שאני חושב על הדברים הללו) עד כמה בני האדם קטנים בעולם. נקודה קטנה חסרת חשיבות ביקום הענק.
לא פלא שאנחנו שמים עצמנו תחת קורת גג, תקרה בגובה של כשני מטרים ושבעים סנטימטרים, על מנת שנמצא את מקומנו בעולם...
אולי אני באמת צריך להסתובב פחות ליד עצים ותחת כיפת השמיים האינסופית.

וזוהי האקטואליה של עולמי להפעם.
אלעד