| 5/2003
השוד הגדול
המשך הסיפור על מסעותי בדרום אפריקה כבר מגיע.
ביום העשירי לטיול שלי, ב-27 באפריל, נסעתי מפורט אליזבת' שבקצה המזרחי של הגארדן רוט לדרבן, העיר השלישית בגודלה בדרום אפריקה.
בדרך הנוף השתנה מצמחיה גבוהה לעשב מצהיב. ככה זה שעולים מדרום לצפון בדרום אפריקה.
בדרך, עובדרים ליד מאות כפרים, חלק מהבתים עשוי רק מפחונים ובחלקם בתים יפים, אך רובם של הבתים הם בתי בוץ עגולים ופשוטים.
אחרי שעות רבות של נסיעה, מגיעים לאומטטה, שאמורה להיות העיר הגדולה באזור בו היא נמצאת. לאור הערים האחרות שראיתי באפריקה, חשבתי שאגיע לעיר מערבית, אך פשוט הגעתי לכפר אפריקאי גדול...
חשבתי לעצמי, כי באפריקה אפשר לראות יפה את ראשית ההיסטוריה של אירופה. חלק מהשבטים עשירים וחזקים, חלקם עניים וחלשים, קבוצות של משפחות מתאגדות בכפר, קבוצות של כפרים מתאגדות למדינות קטנות שנלחמות אחת בשניה וכובשות זו את שיטחה של זו, והשאר כתוב בספר דברי הימים של אירופה...
בערב כבר הייתי בדרבן.
למחרת הסתובבתי בדרבן עם בחור אנגלי מליברפול, העונה לשם שון.
ביקרנו בשוק ויקטוריה (השוק הוודי), בבית העיריה המסוגנן מתחילת המאה הקודמת ובמוזיאון מדעי הטבע הצמוד לו. משם הלכנו לכיוון החוף, כי הרי האנגלים מאוד אוהבים שמש, כי אין להם שמש של ממש באי שלהם.
מהים הלכנו שוב אל תוך העיר, היה זה מקום לא ממש סימפטי, שאלתי אותו האם הוא חושב שמדובר באזור בטוח, הוא השיב שמיד נגלה. לפתע, משום מקום, הגיכו לעברנו שני שחורים ובאיומי סכין דרשו את הכסף שלנו.
איכשהו, בעיקר בשל החינוך הרע שקיבלתי בלונלי פלאנט, הענקתי לאותו זוג עבריינים את הארנק שלי (בו היו כ-300 ראנד, שזה כ-150 ש"ח, טלכארד מקומי, כרטיס אשראי, רישיון הנהיגה הישראלי שלי, תמונות פסורט שלי ובול אחד).
למזלי, החוטפים לא מצאו (בעיקר כי מיהרתי לתת להם את הארנק וכי הם קרעו את כיסי מכנסי עם הסכינים שהיו בידיהם ולא משהו אחר) את חגורת הכסף שהייתה עלי ובה היה עוד כסף, הדרכון שלי, כרטיסי הטיסה וכרטיס אשראי נוסף.
הפתגם המפורסם, לפיו אסור לשים את כל הביצים בסל אחד התברר כמוצדק.
כללי מרפי אומרים שאם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש.
שון זכר שראה שלט של תחנת משטרה רחוב על יד. הלכנו לשם וגילינו בניין נטוש (לא סימפטי חמש דקות אחרי שוד).
המשכנו חזרה לכיוון החוף, נכנסנו לבניין של לובשי מדים, סיפרנו להם על המקרה והשארנו פרטים. נראה לי קצת מוזר שאותה בחורה הלובשת מדי שוטרת כותבת את הפרטים שלי על פתק.
לאחר חמש או עשר דקות שישבנו שם, נכנס עוד לובש מדים ואמר שמשום שנגנב לי גם רישיון הנהיגה, כדאי שנלך להגיש תלונה במשטרה.
התגובה הראשונה שלנו הייתה - "אבל אתם המשטרה". אז הסתבר שמדובר באיזה משטרת חופים שיש לה סמכות להשליט סדר בחוף (וכך היא עושה), אבל ברגע שחוצים את קו החוף, האחריות מוטלת על משטרת דרבן והם לא ינקפו אצבע.
יצאנו מהמשרד שהתברר שהיה המשרד הלא נכון והלכנו לתחנת המשטרה.
כאשר סוף סוף מצאנו אותה, ותאמינו לי שזה לא היה פשוט, נרשמנו בכניסה אצל השומר, שבאופן לא מפתיע, היה עובד חברת שמירה פרטית ששומרת על המשטרה.
בתוך התחנה, הסברנו באנגלית הרצוצה שבפי ובאנגלית הבריטית של שון את אשר ארע. השוטרת שהאנגלית לא הייתה שפת אימה, וכנראה גם לא השפה השנייה או השלישית שהיא דוברת, התקשתה להבין אותי (ניחא) ואותו (רבאק, לא להבין אנגלית של אנגלי?) ואני והוא התקשנו להבין את האנגלית שהפיק פיה.
בסופו של דבר קיבלנו מספר תלונה ובזה נגמר הסיפור, כי הרי המשטרה בדרום אפריקה מנפיקה אישורים בסיטונות לכל מי שמעוניין לתבוע את חברת הביטוח שלו, אבל בלמנוע או לטפל בפשע, הם לא ממש טובים...
השוד הלא סימפטי הזה, הרס לי את שארית היום של ה-28 באפריל.
למזלי, הוא ארע בסוף אמצע היום, כך שהספקתי להסתובב מעט בעיר, כי סך הכל מדובר בעיר נחמדה ומאוד קוסמופוליטית.
אחרי השוד חזרתי לאכסניה עם הסעה מטעמם והנהג סיפר כי לפני שש שנים, הוא נשדד באזור תחנת הרכבת של העיר על ידי שלושה אנשים שהצמידו סכין לגרונו ושדדו את כל כספו והמכונית שהייתה איתו.
הסכין שהיה צמוד לגרונו, חתך אותו מעט והוא היה צריך להתאשפז בבית חולים.
הסיפור הזה לא ממש עזר לי להשיב את רכושי, אבל לפחות יכלתי להתנחם בזה שיכל להיות גרוע יותר.
כמובן שגם אמרו לי שעכשיו יהיה לי מה לספר שאני אחזור הבייתה...
זהו, למחרת בבוקר הייתי כבר בדרכי לדרום דראקנסברג, הר הדרקון. אמרתי שלום לעיר בה איבדתי את ארנקי לתמיד ויצאתי לדרך.
ואת אשר ראו עיני בדראקנסברג, תשמעו בפרק הבא.
לילה טוב לכולם
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
