חזרתי.
קצת מוזר לכתוב שחזרתי, כי לא כתבתי בכלל שהלכתי. ובכל זאת, נחתי הבוקר בשדה התעופה בן גוריון אל תוך ענן אובך נוראי.
אני מוכרח לציין שאינני שולט לגמרי במועדים המדויקים בהם נופלים חגי ישראל (לא אשמתי, לא אני הבאתי לכך שלא עושים שימוש בלוח העברי ושבכל שנה החגים נופלים בתאריך אחר) וכך שמחתי מאוד שאפספס את חג האש המטופש ואנחת כבר אחרי שייגמר. אבל הסתבר שהוטעיתי והחג היה הלילה.
וכך, מצאתי עצמי נוחת אל תוך ענן הזוהמה של האטמוספרה מעל ישראל.
הראות הייתה כה אפסית, כך שאת הקרקע ניתן היה לראות מגובה של עשר או לכל היותר עשרים מטר.
זה שהקברניטה הצ'כית יודעת לנחות בתנאי ראות לקויה, לא אומר שצריך להעמיד אותה במבחן. הו לא. ל"ג בעומר, כפי שהבנתם, הוא חג מסוכן ולא רק לילדים שיש להם נטייה להימשך לאש כמו פרפרי לילה, אלא גם לסתם אנשים תמימים שצריכים לנחות בשדות תעופה מכוסי ערפיח.
ל"ג בעומר הוא אחד החגים השנואים עלי, אם לא השנוא עלי ביותר. אני כלל לא יודע אם להחשיב אותו כחג, אבל הואיל וגם ימי אבל נחשבים חגים, אחשיב אותו.
במעורפל, הילדים יודעים שיש איזה סיפור גבורה הרואי, נס ועוד כמה שטויות כאלה. אבל בפועל, לא באמת זוכרים מה הסיבה למסיבה ובמקום, הפך החג ליום הפירומנים הלאומי, אשר מתקבצים כולם סביב מדורות, זורקים לתוכן תפודים והמהדרין פחיות שימורים, חומר נפץ וזיקוקים המתפוצצים ומסכנים את באי המדורה.
הריח של החג הזה מבחיל. מאז ומעולם לא אהבתי את ריח העשן של מדורות. ובל"ג בעומר אין שום סיכוי להתחמק ממנו. אין לתלות כבסים על חבל פן תדבק בהם הצחנה. אין לפתוח את החלון פן הסירחון ייכנס הביתה. כל מה שיש לעשות הוא פשוט לברוח למדינות שפויות (בתקווה שתופסים את המועד).
יתכן והייתה הצדקה להדלקת מדורות בימים אחרים ובנסיבות אחרות.
אני יכול לשער לעצמי תקופות שאש שהוצתה על ראשי ההרים שימשה לסימון ואיתות במקום טלפון.
אני מקבל שלעיתים בטיולים, אנשים מדליקים אש כדי להתחמם.
לעיתים חקלאים נאלצים לשרוף חלק מתוצרתם מסיבות כאלה ואחרות.
אבל בל"ג בעומר...
כלום. גורנישט מיט גורנישט. הסיבה היחידה שאנשים יכולים לנקוב היא "אירוע חברתי", אבל כידוע, בשביל אסיפה חברתית, אין צורך בהבערת מדורה. עבודת ילדים בצוותא יכולה להיות שיעורי בית ולא איסוף קרשים.
אך לא. יש צורך בחג המטונף הזה.
את הבכי על ההתחממות הגלובלית, נהפוך לדחייה לדורות בעתיד ובינתיים נאכל ונשתה כי מחר נמות.
הנחמה היחידה של מהחג הזה הנורא והמזוויע הזה, היא שיש לו קונטרה, אי שם בחודש תשרי.
אותו חג, הידוע בשם "יום הכיפורים", הוא יום נהדר ללא תחבורה וללא זיהום. מין גרסה יהודית ל"יום ללא מכוניות" (כתבתי על זה לפני כחמש שנים).
אך האחד מבטל את השני. יום הכיפורים הנהדר, מתבטל ומבוטל, כל הניקיון שהוא מביא יורד לטמיון כאשר בבת אחת, קצת יותר מחצי שנה אחריו המדינה עולה בלהבות.
כולי תקווה שזה הוא לי ל"ג בעומר האחרון שאזכה לראות פה, אפילו רק את אותות הסיום הצורמים שלו.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
