בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לכל מי שעבר לאינטרנט המהיר...

טיפ קטן למי שגולש באינטרנט המהיר, דרך שירות WOW (או ADSL בלי שמות המותג) של בזק או דרך הכבלים (HOT).
בעבר, לפני עידן האינטרנט המהיר, בשלהי עידן ה-DIAL UP (המודם האנלוגי), הציעה חברת בזק מסלולים שונים לגולשים באינטרנט באמצעות קו טלפון ומודם, למשל מחירים מופחתים בחיוג לספק אינטרנט, בתמורה לתשלום קבוע בחודש.
בין כל המסלולים, הציעה בזק גם את מסלול "לייט - נט" בעבור 1.69 ₪.
כמובן ההטבה ניתנת רק בשימוש במודם האנלוגי ולא ב-ADSL, עליו משלמים תשלום קבוע מראש (וגם אותו אפשר להפחית בעד 60%, כפי שניתן לקרוא בכתבה שכתב אלכס בעקבות המלצתי לו).
ברור אפוא כי בזק צריכה להפסיק את השירות ללקוחות שהתחברו לאינטרנט המהיר, "שדרגו" את הקו לקו ADSL, ומשלמים תשלום קבוע על חיבור קבוע לאינטרנט המהיר...
ברור לכל אדם בעל הגיון, אבל למה שחברת בזק תפעל על פי הגיון?
מאז אוגוסט 2002, עת עברנו לאינטרנט המהיר, גבתה מאיתנו בזק 1.69 ₪ בכל חודש בעבור שירות שלא רק שלא השתמשנו בו, אלא בזק הייתה אמורה לדעת שאנחנו לא משתמשים בו, או לפחות כחלק מגילוי נאות להתריע בפנינו שאין לנו צורך בו...
אבל לא, כמעט שנתיים, מידי חודש, בזק גבתה מאיתנו כסף בלא כל הצדקה, זה אמנם נראה סכום פעוט, אבל בשנתיים הוא מצטבר לכדי עשרות שקלים!

חברת בזק אגב מתגאה בכך שיש לה 500,000 (חמש מאות אלף) לקוחות שתחברו לשירות WOW ונהנים מהאינטרנט המהיר...
500 אלף איש שמידי חודש משלמים כשני שקלים, כלומר שני מיליון שקלים מידי חודש, במשך למעלה משנתיים...
מדובר בהמון כסף!
הואיל ולא אני אחראי על החשבונות בבית, גיליתי את זה רק עכשיו, מיד ביקשתי מבזק להפסיק את השירות והיום או מחר אדאג לכתוב להם שיחזירו לנו את הכסף שגבו (או עדיף גנבו) מאיתנו במשך שנתיים ללא כל הצדקה.
במידה והם לא יחזירו את הכסף, שיצפו לפגוש אותי בבית המשפט, עם סיכוי לא רע לתביעה ייצוגית.

לכל אחד יש מעידות אחד נהיה ראש ממשלה, אחד רמטכ"ל ואחר שר ביטחון

בכתבה הבאה על משפטו של מח"ט גבעתי לשעבר, עימאד פארס, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדבריו של האלוף ישראל זיו ארבע פסקאות מסוף הכתבה :

"לכל אחד יש מעידה פה, מעידה שם. אחד נהיה ראש ממשלה, אחד נהיה רמטכ"ל, אחד שר ביטחון. צריכים לשפוט הכל בתמונה האמיתית. עימאד הוא סמל ודוגמה לחיקוי".

מעבר לעובדה שמי שנאשם (ולמיטב זכרוני גם נחרץ דינו) בכך שהתעמר בשוטרים שסה"כ העירו לו כי החנה את הג'יפ הצבאי השכור שלו במקום אסור ונאשם בעוד שורה של התנהגויות שאינן הולמות מפקד ב"צבא ההומאני ביותר בעולם" ובטח שלא מפקד בכיר באותו צבא, נאמר עליו שהוא "סמל ודוגמה לחיקוי", אז העובדה שאלוף בצה"ל מדבר על "מעידה" של אנשים שמגיעים לתפקידים בכירים בראש הפירמידה, כגון הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה (נושאי המשרות הנוכחיים מדגימים כי אפילו אין הכרח שיהיה מדובר בתפקידים נפרדים), אמורה להדליק אור אדום אצלנו, גם כי איש כזה המוכן לקבל אנשים שידוע כי פעלו שלא במסגרת החוק מאייש את המטה הכללי של צבאנו וגם כי בסופו של דבר אלו האנשים בעמדות הכוח וההשפעה במדינה ואם הם אנשים שסרחו, אז על מי נסמוך?

טוב שההגה בידיים של אגד

בכתבה הזו מספרים על נהג אגד בן 61, שניסה לאנוס חרשת אילמת שהסיעה.
מעבר לעובדה שכאשר קוראים את הדברים הללו, קצת קשה שלא להיזכר בניסיונות ההכפשה של אגד המכוונים כלפיי נהגי המוניות, המכונה "חאפרים", בעוד נהגי אגד מוצגים כמלאכים בכחול (שנוסעים באוטובוס הירוק, ממנו יוצא עשן שחור שחור מאחור...).
זה עוזר להחזיר את "מטוסי" אגד לקרקע המציאות, בה נהגי אגד לא רק שהם בשר ודם, אלא עשויים להיות פורעי חוק לא קטנים, כולל חוקים שאינם חוקי תנועה אלא חוקי מוסר בסיסיים ביותר.

ואיך אפשר לקרוא כתבה מזעזעת כזו, מבלי להזכיר בדיחה מקברית בנושא?

שאלה : מה מקבלת חירשת-אילמת-עיוורת-נכה ליום ההולדת?
תשובה : סרטן.

סמוך, יהיה בסדר, אלוהים איתנו...

גם ידם של ה"חאפרים" לא נשארה נקייה. אמנם על אונס לא קראנו (לא שהדברים האלה לא קורים, אבל הפעם זה לא הופיע בעיתון), אבל על רכב המורשה לשאת 8 נוסעים שהסיע 20 פעוטות לא חגורים כן קראנו...
במקרה הזה מדובר בנהג הסעות ברכב המורשה כאמור לשאת עד 8 נוסעים, שהסיע מלבד הנהג 20 זעטוטים ואת הגננת האחראית להם.

להגנתו אמר הנהג שבד"כ הוא לא מסיע כל כך הרבה תלמידים ומדובר במקרה חד פעמי.
משום מה, אני לא קונה את ההסבר.
מדובר בילדים במגזר החרדי, אשר ידוע כי התופעה נפוצה שם, בדומה למדינות עולם שלישי, שם שכיח מאוד המחזה של רכבים גדושים באנשים הרבה מעבר לכל תקן וסטנדרט מערבי.
זה מזכיר לי את הביקור באי רובן (Robben Island) שליד קייפטאון בדרום אפריקה, בו באוטובוס המסייר באי בו היה כלוא עשרות שנים נשיא דרום אפריקה לשעבר נלסון מנדלה, במסגרת מאבקו בשלטון האפרטהייד הלבן, כאשר נדחסו אנשים כך שבכל מושב כפול ישבו לפחות שלושה אנשים, אמר המדריך "ברוכים הבאים לאפריקה, פה כאשר נדמה שאין מקום, יתיישב לידך מישהו ויוכיח לך שטעית ואז יקרא לחבר שלו להתיישב גם כן במקום הרב שעוד נותר"...

יום הסטודנט

שלשום ואתמול הלכתי קצת ל"פסטיבל הסטודנט" (שמכונה יום הסטודנט בשאר מוסדות ההשכלה הגבוהה בדיוק כפי ששאר המוסדות מכונים אוניברסיטה ולא טכניון).
בין ההופעות שהיו במסגרת האירוע היו הופעה של "כנסיית השכל" ושל "משינה" ביום הראשון ושל "הדורבנים", גידי גוב ויהודית רביץ ושלמה ארצי ביום השני.

היום הראשון

ביום הראשון החלטתי לוותר על ההופעה של הלהקה משדרות. אמנם יש להם מספר שירים חביבים, אבל לא חביבים מספיק על מנת שאטריח עצמי להופעה שלהם. לי היה כרטיס לשני הימים ושקלתי אם ללכת להופעה של משינה או לא, בסופו של דבר מה שהטה את הכף לחיוב היה העובדה שהגר רצתה לבוא, אז אמרתי "למה לא"...
להגר באופן "מפתיע" לא היה כרטיס, בשל הספונטניות בה החליטה ללכת להופעה. זה בשילוב העובדה שהגענו בערך רבע שעה לאחר השעה שהייתה נקובה כשעת תחילת ההופעה, הביא לכך שלהגר לא היה כרטיס על מנת להיכנס למתחם יום הסטודנט, מפני שהכרטיסים ליום הראשון אזלו בקופות.
לאחר עשרות ניסיונות נואשים מצד הגר לחפש מישהו שימכור לה כרטיס, בסופו של דבר, כחצי שעה לאחר תחילת ההופעה פתאום נמצאו בקופות כרטיסים והגר רכשה את הכרטיס המיוחל ונכנסנו פנימה.
משינה, להקה שהסולן שלה, יובל בנאי, לדוגמא, יליד 1963, כלומר של בני +40, היא דוגמא להתבססות של כמה להקות במשך תקופה ארוכה (של כעשרים שנה) בצמרת המוזיקה הישראלית. גם בשנת 2004, מצליחה הלהקה לסחוף אחריה קהל שהמבוגרים שבהם בני קצת יותר מ-20.
שלא יובן מדבריי לא נכון, משינה להקה מצויינת, גם בימינו היא משחררת שירים נפלאים המתאימים לרוח התקופה, אבל הם מזכירים לי במקצת להקות "נצחיות" כמו הרולניג סטונס ואיירוסמית' שגם בגיל 60, ממשיכים ליצור מוזיקה נאיבית, כאילו הרוקנרול עדיין חי, כאילו תעשיית המוזיקה לא מכרה את נשמתה לברוני תעשיית המוזיקה וכאילו אנשים בגילם, אשר היו צרכני סמים לפני עשרות שנים לא מטיפים כיום שאסור לערוך לגליזציה של סמים.
ושוב, לא שיש בזה משהו רע, פשוט זה מוזר, בהתחשב בעובדה שהקהל צעיר ונחשף לסגנונות מוזיקה שונים, שלא היו קיימים בתקופה בהן הלהקות הללו שלטו ללא עוררין.

בכל מקרה, היום הראשון היה נחמד, מבין האנשים זכיתי לראות תמהיל של אנשים מתקופות שונות בחיי, בלימודים ובצבא שאת חלקם שמחתי לראות ואת חלקם... ובכן, את חלקם פשוט ראיתי...

היום השני

ביום השני הלכתי עם אנה. התלבטתי אם ללכת להופעה של הדורבנים, להקה צעירה שכבר לפני מספר חודשים הייתי בהופעה שלהם במועדון הפיוז'ן בחוצות המפרץ. הואיל והם לא הוציאו אלבום חדש וגם מכנסיים הם לא החליפו מאז ההופעה (הסבר, בכל הופעה, לפחות על פי מה שידוע לי, חברי הלהקה לובשים מכנסיים לבנים) ובכלל, מוזיקת הדיסקו שלהם חביבה, אבל יש להם מבחר מצומצם של שירים בתור להקה צעירה ועיקר ההופעה שלהם זה קאברים (גרסאות כיסוי) לשירי אירוויזיון, החלטתי לוותר. מה גם שהייתי צריך להצטוות לאנשים אחרים במהלך ההופעה ורק אח"כ לפגוש את אנה, במקום פשוט להגיע ביחד איתה, אז ויתרתי. על ההופעה של גידי גוב גם החלטתי לוותר. אמנם אהבתי אותו בילדותי, אפילו יש לי שני אלבומים שלו, את "אין עוד יום" ו"שירים שהתפזרו" וגם היום אני נהנה להאזין לאלבומים הללו מידי פעם, אבל מה לעשות, גידי גוב אמנם איש רב פעלים, כוכב סרטים אלמותיים כמו דיזינגוף 99 וסדרות מיתולוגיות כמו "זהו זה" ו"לילה גוב", אבל זמר גדול הוא לא.

וכך בעצם, ביום השני הייתי רק בהופעה של שלמה ארצי. ארצי, יליד ה-26 בנובמבר 1949, דור אחד מלפני הדור של משינה, בדומה למשינה ואף הרבה מעבר, מתגלה כמי שסוחף אחריו מאות ואלפי צעירים אשר יותר צעירים מבנו של ארצי.
יין משביח עם השנים, נדמה שגם שלמה ארצי. אמנם ניכר כי עשן הסיגריות אשר עבר בגרונו אלפי פעמים והצריד את קולו (על מנת להבין את כוונתי, האזינו להקלטות מוקדמות של שלמה ארצי, כמו "בצוותא" ו"שיר חייל" ולהקלטות מהתקופה האחרונה), אבל הוותק והניסיון, יוצרים סמכות אצל שלמה ארצי, כזו לה לא היה זוכה לו היה בגילם של שומעיו וארצי מנצל זאת היטב.
במהלך ההופעה ארצי ירד אל גובה הקהל מספר פעמים והעלה מספר אנשים מהקהל לבמה, להיות כוכבים לערב אחד.
בין האנשים שהעלה לבמה, היה בחור צעיר עם צווארון (אותו צווארון לבן המשמש אנשים אשר נתפס להם שריר בצוואר) שעוד בטרם עלה לבמה הופיע על המסכים, קופץ, רוקד ומשתולל כאילו הסיבה שהוא התעטף בצווארון אינה רפואית, אלא כדי להדמות לסטנד אפיסט אריק זילברמן, בתוכנית "מאחורי החדשות".
עוד העלה ארצי לבמה בחור שלבש חולצה אדומה. גם הוא, כמו מרבית השוהים באזור הבמה לא סטודנט בטכניון, אבל לאחר שארצי שאל אותו מה הוא עושה שם, התברר שהוא עלה לבמה על מנת להציע לחברתו נישואים במהלך הופעה של שלמה ארצי.
קיים בזה אלמנט קיטשי, אבל זה היה נחמד למרות הכל.
לאחר מכן הזמין ארצי בקריאת "בוסקילה בוסקילה" את הזמר שמעון בוסקילה על מנת שזה ישיר איתו "ולי קראת פרח...", תוך כדי סלסולים מזרחיים.
בשלב הזה, אנשים שעמדו לידינו בקהל (אני אמרתי ערסים?), שנראו מוטרדים מהצורך להיות נוכחים בהופעה של שלמה ארצי שחברה של אחד מהם גררה אותם אליה, מאוד התחילו להתלהב, שרו וקפצו, עד שארצי חזר לשיריו הלא מזרחיים, מיד לאחר שבוסקילה ירד מהבמה.
אני מוכרח לציין שלא אהבתי את העובדה שאחד מהם טרח לבוא עם חברה שלו להופעה, אבל במהלך ההופעה הפציר בה ללכת, מפני ש"הזמר שר כבר די הרבה שירים וכנראה הוא יסיים בקרוב". החלטת לבוא עם חברתך להופעה של זמר שאתה לא אוהב, אז תסבול בשקט ותן לה ליהנות...
למה להרוס לה תוך כדי?
אני, על אף שיש מספר שירים של ארצי שאני פחות אוהב, מאוד נהניתי, כי לדעתי סה"כ מדובר בזמר לא רע בכלל ולראות את אנה שרה ומתנועעת לקצב המוזיקה, נהנת ומאושרת גרם לי להרגיש ממש טוב.
לסיכום היה מעולה!

הדרן

נחזור לרגע להופעה של משינה. לאחר שההופעה הסתיימה (לכאורה), הלהקה ירדה מהבמה ואז לתשואות הקהל, חזרה הלהקה על מנת "לדפוק" שלושה שירים נוספים, מה שמכונה הדרן. המקור של התופעה עתיק יומין. אני מניח שהוא התפתח עוד משחר הימים בהם החלו בני אדם להופיע בפני אנשים אחרים.
אולם בכל זאת יש בו משהו מאולץ לטעמי. אם בהופעת תיאטרון למחיאות הכפיים של הקהל עולים השחקנים לקוד קידה פעם נוספת לאות תודה, אני יכול להבין. אבל במקרה של הופעות של להקות מוזיקה, הרי שמדובר במנהג המתרחש בכל פעם.
אין קשר בין התלהבות הקהל להדרן שהאומן יבצע לאחר שישוב לבמה, השירים קבועים מראש, כנ"ל שירי ההדרן בהם מסתיימת ההופעה. ההופעה היחידה שאני זוכר שלא היה בה הדרן הייתה הופעה של אביב גפן במסגרת הופעות "אביב גפן והפסנתר" שהזמר ערך עם דניאל סולומון. זו אחת הסיבות שאני לא הולך יותר להופעות גפן.

מסת אנשים

אירוע כמו יום הסטודנט הוא "אירוע המוני". לא משנה לאן צועדים, נתקלים באנשים. באופן אירוני, חלק ניכר מהמשתתפים באירועי יום הסטודנט, הם כלל לא סטודנטים, בוודאי שלא בטכניון. המוני ילדים, גילאים 14, פחות, יותר...
אני זוכר בתקופת התיכון שלי את ההתלהבות ללכת לימים של סטודנטים, למסיבות של חיילים וכן הלאה...
נוצר מצב די אבסורדי, בו תיכוניסטים הולכים למסיבות של חיילים, כי הם מבוגרים מידי למסיבות של שישיסטים, שביעיסטים ושמיניסטים, חיילים הולכים למסיבות סטודנטים, כי אחרי שנה בצבא אתה "פז"מניק" ולא יעלה על הדעת שתשהה במחיצת חיילים אחרים ובעצם כולם מתחזים למי שהם לא...

בכל מקרה, אירועים המוניים, שאני לא נמנה עם החובבים אותם, מזכירים לי בכל פעם שכמות האנשים בעולם רבה מידי...
בעולם על פי האומדן הרשמי יש יותר משישה מיליון אנשים. אתמול ושלשום היו בטכניון רבבה או שתיים, לכל היותר שלוש, אבל הצפיפות, הו, הצפיפות הייתה נוראה, הרבה מקום להלך בו לא היה, הרבה עשן סיגריות דווקא כן היה. בילוי המוני = אוכל וכך היו דוכנים שונים ומשונים אשר הגישו נבלות צלויות בכל מיני וריאציות (זאת אני כותב לאחר שהרבה אנשים מזועזעים מהמהירות בה חרצו את דינו של הכלב שהרג ילדה, בעוד בעברייני מין ורוצחים לא מטפלים, בזמן שמידי יום כמות בלתי נתפסת של בעלי חיים מומתת על מנת לשרת את הנוחיות של המין האנושי).

עוד דבר שמרגיז בהמון אנשים, הוא אפקט העדר. למשל, מישהו בשורות הראשונות שיושב על הדשא בניחותא, חושב שהוא ראה את הצל של שלמה ארצי עולה לבמה...
מיד הוא קם, כנ"ל אלו שאחריו וכן הלאה וכך, תוך מספר שניות, קהל רב שישב על הדשא, פתאום נעמד על רגליו, כי אלו שלפניו מסתירים לו את השממה והישימון שעל הבמה וכך עומדים הם דקות ארוכות, עד שהם מבינים שאין עדיין שלמה על הבמה...
והכי מרגיז זה שכל העניין של עמידה בהופעה של שלמה ארצי די מיותר, מפני שבהחלט אפשר לשבת על הדשא ולהנות מהשירים שלא, בלי לקום, לקפוץ ולהעיק על האנשים בסביבתך...

חיפושים מיותרים

מידי פעם (ויש הטוענים יותר מידי) אני בודק כיצד אנשים מצאו את הבלוג שלי בגוגל, ב-MSN, בוואלה ואף ביאהו.
אחת הבעיות הכי נוראות של אנשים שהחיפושים שלהם ממש לא יעילים...
למשל, מי שמחפש חומר על כל מיני דברים באנגלית, אבל במקום פשוט לתרגם את הדבר שהם מחפשים לאנגלית, הם פשוט מוסיפים בסוף המשפט "באנגלית" ומקווים שמי שישב וכתב מאמר מרתק באנגלית, הוסיף את התיאור שהם רוצים בעברית (הנה דוגמא שמישהו חיפש ברכות ליום הולדת באנגלית, במקום לחפש Birthday greeting או משהו דומה).

יש את אלו המחפשים תמונות של דבר מסויים ובמקום להשתמש במנועי חיפוש לתמונות, מוסיפים בסוף המשפט תמונות, בתקווה שאולי יגיעו לאתר שבסמוך לתמונות בו, מופיעה המילה "תמונות", כמו במקרה הזה, שלא בדיוק ברור לי מה חיפשו בו, אבל ללא ספק הוא משעשע.

יש אנשים שהחיפוש שלהם ספציפי יתר על המידה. למה הכוונה?
ובכן, בינינו, מה ההבדל בין גיל 87 ל-88, או בין גיל 9 ל-10?
נכון, קיימים הבדלים, אם כי כל אדם הוא עולם ומלואו ואין בכלל להשוות בין אנשים שונים בגילאים שונים, אבל בכל זאת, מי שמחפש ברכה מקורית ליום הולדת, האם זה משנה אם יהיה רשום "שפע ברכות ליום הולדתך התשיעי" או "שפע ברכות ליום הולדתך העשירי"?
אני לא סבור שזה קריטי, לכל היותר אפשר לעשות את ההתאמה הדרושה, לאחר שמצאנו את הברכה האולטימטיבית...
אבל זה לא מונע מאנשים לחפש רעיונות ליום הולדת 9 למשל.
ודוגמא אחרונה לדברים מיותרים, הנה מישהו או מישהי שחיפש/ה משהו משעשע, אבל היה/הייתה חייב/ת לתקוע סימן שאלה בסוף, רק בשביל הכיף...

וזהו, חופש גדול לכל הזאטוטים בתיכון שיצאו לחופשה, בקרוב הזאטוטים האמיתיים יצאו לחופשה גם כן ואז יהיה צפוף שם בחוץ...
אלעד