בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בעוד כשבוע תיערכנה הבחירות להסתדרות.

אין לצפות לאירוע מלהיב במיוחד. סך הכל מתמודדים בו שני מועמדים, אחד עופר עיני המכהן בתפקיד יו"ר ההסתדרות מאז שעמיר פרץ ויתר על תפקידו לטובת תפקיד ראש ממשלה בפוטנציה (ובפועל שר ביטחון מעורר גיחוך) והאחר לאון בנלולו. בקצרה תוכלו לקרוא עליהם ועל הבחירות להסתדרות כאן.

כלל לא הייתי טורח להתייחס לנושא השולי – בחירות להסתדרות – לולא צדה את עיני בימים האחרונים מודעה גדולה על גבי אוטובוסים שמבטיחה כי בחירה בעיני (המועמד שכפי הנראה ינצח בין השניים) תביא ל"הסתדרות בלי פוליטיקה".

השקר הזה, המבוסס על משחק מילים דמגוגי, הכעיס אותי (טיפה) ומיד הדליק אצלי את הנורה הזו, המקשרת אותו לעניין אחר לכאורה, אך דומה לגמרי – מאבק הסטודנטים שנכון לשעת כתיבה זו עדיין מתנהל (ומהיותי פסימי בעניין זה, אני משוכנע שכשיסתיים, הוא יסתיים שלא על הצד הטוב ביותר).

כאשר צפיתי במודעה, נזכרתי באמרתו של אריסטו כי האדם חיה פוליטית מטבעו ותהיתי האם פתאום, אחרי כ-2,500 שנה לפתע זה השתנה ויש את עיני שהתעלה על טבע האדם או לחילופין הוא לא אנושי.

אחת מטעויות התרגום הזוועתיות ביותר שהשתרשו בעברית נעשתה למונח "Politics" או "Political Science" שתורגם לעברית כ"מדע המדינה" או "מדעי המדינה" (ויש את עמוס שטוען שזה רק מדע המדינה). הטעות בתרגום צמצמה את הדיסציפלינה הזו, לפחות בשמה המוכר ומעלה האסוציאציות בקרב השומעים, למערכת הפוליטית המדינתית ובעיקר המפלגתית.

זו כמובן טעות. אין צורך במילותיו של אריסטו כדי להבין שכל מהלך של בני אדם הוא פוליטי מיסודו, כל עוד הוא מערב יותר מאדם אחד. רובינזון קרוזו, יכול היה לנהל על האי הבודד שלו הסתדרות נקייה מפוליטיקה. בכל מקום בו יש אנשים, כל דבר יהיה פוליטי, זאת משום שהפוליטיקה היא מערכת היחסים ומערכת הכוחות בין האנשים.

התווכחת עם המורה שלך על ציון? זו פוליטיקה.

דרשת העלאה במשכורת? זו פוליטיקה.

ניסית לשכנע אנשים בצדקת דרכך? זו פוליטיקה.

הטעות האומללה בתרגום, מביאה לכך שהקוראים את המודעה מבינים את הכוונה שבטקסט (קרי התרחקות מהפוליטיקה המפלגתית), אך מה שמובטח להם בפועל הוא עניין לא קיים (אולי, אם תיפול פצצה גרעינית ויישאר אדם אחד, גם אז הוא יוכל לחיות בעולם לא פוליטי ובוודאי ייהנה מכך רבות).

הבנו אם כן שאין חיה כזו הסתדרות בלי פוליטיקה, שקר הדומה למוצר "סבון ללא סבון" מונח שנועד לסבן צרכנים.

מה כן יש לנו אפוא?

מראית עין.

מראית עין היא מסורת יהודית עתיקה. חשיבות מראית העין כה גדולה ביהדות, עד שכלל לא משנה במה אתה באמת מאמין, העיקר שתיראה ככזה. לא לחינם בתי הכלא מלאים חובשי כיפות, מראית העין של היהדות. החיצוניות חשובה מהתוכן.

מי שמבטיח הסתדרות נקייה מפוליטיקה, מבטיח בעצם שיעשה ככל יכולתו להיראות כמי שלא נגוע ונוגע בפוליטיקה.

העיקר לשמר את תדמית האדם הנקי, ה"א-פוליטי", כי הרי המילה פוליטיקה הפכה מילת גנאי, משום שאינה מתארת את משמעותה האמיתית, אלא מין דבר ממוסד שעוות.

יש משהו רע מאוד בניסיון הזה ליצור את תדמית הא-פוליטי. אמנם הוא יהיה פוליטי (כאשר ידאג לקידום ענייניו), אך בעניינים המהותיים, סביר להניח שעיני, הא-פוליטי, יבחר לשבת על הגדר.

ההסתדרות היא גוף פוליטי. למרבה הצער, היא בעלת תפקידים מעטים מאשר אלו שהיו לה בשיא תפארתה (דאגה לבריאות חבריה, פעילות חברתית, חינוך וכן הלאה). אני כותב "למרבה הצער", לא מפני שאני מביט בערגה על מין גוף שמימש אותם בצורה מושלמת, אלא משום שמדובר בתפקידים שנזנחו ולתוכם לא נכנס שום גורם שיבצע אותם טוב יותר, אלא להיפך.

התפקיד שלה כגוף פוליטי, היא לייצג קבוצת אנשים בעלי אינטרס משותף – העובדים אל מול שחקנים אחרים, בעיקר המעבידים והממשלה.

מי שדורש הסתדרות לא פוליטית, עדיין יהיה פוליטיקאי, אך כפי הנראה ישאף להרכין ראש כל אימת שקונפליקט קשה יעמוד על הפרק ובכך ימעל בתפקידו.

לשון אחר, אם עופר עיני אכן יתקרב לאידיאל שהוא מצהיר עליו על גבי כל אוטובוס רענן, הרי הוא מודיע בזאת שבכוונתו למעול בתפקיד אליו הוא שואף להיבחר – ראש ארגון הגג של ארגוני העובדים.

רוצים הסתדרות לא מתפקדת? הצביעו עיני!

למרבה הצער, נראה שהאלטרנטיבה שלו ממפלגת הליכוד, בנלולו, לא מבטיחה משהו אחר. ומה הליכוד יכול להציע לעובדי כפיים? הפרטה?

מצבם הרע של העובדים, בין הפטיש לבין הסדן, מתגלם באחוזי ההצבעה שבפעם שעברה עמדו על פחות מ-30%.

יתכן והסיבה היא כפי שאני נוטה לשמוע לא מעט – "זה לא מעניין אף אחד". אך לי נראה שהסיבה היא ייאוש וחוסר יכולת השפעה.

וזה מוביל אותי לעניין דומה להפליא – מאבק הסטודנטים הנוכחי נגד ועדת שוחט העתידה לפרסם את מסקנותיה בעוד כשבועיים ובעד מימוש ועדת וינוגרד לעניין שכר הלימוד.

גם אחוזי ההצבעה לאגודות הסטודנטים השונות לא מרשימים בלשון המעטה. האדישות בהצבעה וחוסר האכפתיות הכללית, מאפשרות למספר יחסית קטן של אנשים לעשות בארגוני הסטודנטים כבשלהם. במקרה הטוב הם עושים לכיסם ע"י הכנסת כל מיני גורמים עסקיים למוסדות הלימוד מבלי פגיעה של ממש בסטודנטים, במקרה אחר הם עשויים להזיק לסטודנטים, למשל על ידי חתימה על הסכם עם הממשלה מבלי לחשוב, חרטה על המעשה ואז השבתה ארוכה של הלימודים תוך פגיעה בסטודנטים שכנראה לא תיגמר בהישג טוב בהרבה עבור הסטודנטים, אך מבטיחה כמה כותרות למנצחי השביתה.

גם במוסדות הלימוד בארץ, פשטו בשנים האחרונים תאי סטודנטים "לא פוליטיים" (או לא מפלגתיים, כפי שהם מגדירים עצמם בחלק מהמקרים. ושוב, הבלבול בין המושגים, נפוץ בערך כמו הבלבול בין אנטישמיות לבין אנטי-ישראליות).

עיקר הבטחותיהם הוא לעשות, איך לא, למען הסטודנטים. עיקר העשייה, בא לידי ביטוי באירועי בידור שכמותם, עם כל הכבוד, יכלו הסטודנטים לצרוך גם ללא עזרת אגודות הסטודנטים.

כמובן, ישנה עוד עשייה שדורשת מהעוסקים בה מאמץ רב, אך היא הדבר המובן מאליו שיתבצע ללא קשר למי שירכיב את אותה אגודה – מקראות לימוד, כרטיסי צילום למילואימניקים וכדומה (שירותים שבחלקם היו אמורים להיות מסופקים על ידי האוניברסיטאות והאגודות נכנסות כגוף מטווח שמטרתו להוכיח את חיוניותו, כמו מאכערים במשרד הרישוי).

אך העיקר של הגופים הלא-פוליטיים, בדומה למה שמציע יו"ר ההסתדרות, הוא לא לעשות, על מנת לשמר על איזו תדמית, כי מי שלא עושה, ודאי לא טועה.

וכך, בחסות חוסר הפוליטיקה, שהיא כאמור בלוף גדול ומסוכן לא נעשה רבות למען הסטודנטים מהבחינה האקדמית.

מבחינת עשייה כוונתי בראש ובראשונה, היא כי עוד בטרם האדם מוגדר סטודנט, היש לאפשר לו להיות כזה. נכון, זה הוא תפקידה של המדינה לאפשר חינוך ושוויון הזדמנויות לכולם. אך הואיל והמצב בפועל רחוק מכך, זה בהחלט תפקיד לגיטימי שהסטודנטים ונציגיהם צריכים לנכנס לעצמם.

לאחר מכן, חשובה איכות התכנים. הואיל ושליטה על התוכן המדויק היא "פגיעה בחופש האקדמי" וגם נראית לא רצויה, נדמה לי שמה שיש לשאוף אליו הוא העמדת האמצעים למי שאמורים לספק את התכנים הללו. בין אם מדובר במרצים ותיקים ובין אם מדובר בסגל זוטר ומרצים מן החוץ (שהם מרצים לכל דבר, פשוט ללא תנאים סוציאליים) ואף אין להזניח את הסגל המנהלי שגם תפקודו הבריא נחוץ.

ולאחר שעשייה זו מתבצעת ולמעשה במקביל, כי אין כאן סדר כרונולוגי וההשפעה ההדדית ברורה, ראוי לא רק להקטין את שכר הלימוד, אלא לבטלו לחלוטין, כפי שכבר כתבתי לא מזמן.

המשולש הזה של תמיכה בסטודנטים הפוטנציאליים, תמיכה במי שמספקים את השירות (אני לא אוהב את המילה שירות. היא מזכירה לי יותר מידי מונח כלכלי צר, כאשר כוונתי למשהו רחב בהרבה) ותמיכה בסטודנטים שיוכלו ללמוד ולא רק להשיג תואר (הבדל של שמיים וארץ בין לימוד, לבין עמידה במטלות הנדרשות לתואר), נראה מעין משימה משנית של ארגוני הסטודנטים, אם בכלל.

המאבק כעת, על אף היותו מהצודקים שבנמצא (חינוך לכולם דרוש בכל מקום, אך בישראל כאשר אנשים מיובשים בשירות צבאי ארוך ללא תמורה [למעט תמורה נפשית] ומתבקשים להיות נטל על הוריהם גם באמצע שנות העשרים לחייהם, המאבק נראה אף צודק במיוחד), נראה כאילו לקח חלק מהמרכיב הקורץ ביותר במשולש – שכר הלימוד והרימו על נס.

אין זה מפליא שקיבלתי לא מעט מכתבים מחברים (וגם מאנשים שאינני מכיר) שמביעים מורת רוח מהשביתה שלטענתם נועדה לקדם רק את מטרותיהם הפוליטיות של קומץ עסקנים במקום להוות את חוד החנית של מאבק חברתי על דמותה של מדינת ישראל שהופכת להיות מדינת נתינים ולא מדינת אזרחים.

בימים אלו אני קורא ספר נחמד: Pericles of Athens and the Birth of Democracy של Donald Kagan.

מלבד התיאורים הרבים על חייו של המדינאי הדגול, מתוארת בספר דרך התהוות הדמוקרטיה האתונאית ואופן פעולתה (כ-50 שנה לפני זמנו של פריקלס) שאמנם לא הייתה מושלמת, אך הייתה החלופה הראשונה למשטרים של אוליגרכיה ודספוטיזם ששיתפה קבוצה מסוימת של אנשים – האזרחים (גם במקומות אחרים היה צורך באלפי שנים עד שנשים ועבדים הוכנסו גם כן למעגל הפוליטי הלגיטימי).

הרעיון המרכזי הוא רעיון הדמוקרטיה הישירה, רעיון שהמדינה שהכי קרובה ליישומו כיום היא שוויץ.

ההשתתפות, לא הזכות להשתתף באופן היפותטי, היא שהופכת הדמוקרטיה לאמיתית. היא זו שמכריחה אנשים לחוות דעה על נושאים שעל סדר היום.

לולא ההשתתפות הזו, נבחרים נציגים שאמורים להוות שליחים של בוחריהם, אך בפועל ככל שחולף הזמן הייצוג הזה נזנח ואותם נציגים הופכים להיות נציגים של עצמם. תורמת לכך כמובן הירידה בשיעורי ההצבעה וההשתתפות.

האדישות הזו, היא המפתח להעלות לכל הדרגים אנשים ש"זה מקום העבודה שלהם".

הכותרת "דמוקרטיה" אמנם נשארת, אך תחתיה מתקיים שלטון שכל קשר בינו לבין האנשים שהוא אמור לייצג מקרי בהחלט. ודאי שאין טעם לדבר על רפובליקה או רס-פובליקה כי עניין לציבור ודאי אין כאן.

אמנם ביוון היו עבדים ולנשים האתונאיות היו נטולות זכות השתתפות פוליטית. אך אלו שהשתתפו ביוון, באמת השתתפו והייתה להם השפעה על חייהם, זאת בניגוד לדמוקרטיות המעוותות המודרניות.

אינני מתייחס ליוון העתיקה כך סתם. נטען כי הדמוקרטיה הישירה אינה עניין ישים במדינות גדולות, שלא נאמר מדינות ענק הקיימות כיום.

מספר האזרחים בדמוקרטיה האתונאית, לא עלה על מספר רבבות בודד של אנשים שחיו באזור גיאוגרפי קטן (אם כי גם להם הייתה פריפריה ואנשים שלא חיו בשטח הפוליס), בעוד מדינות הלאום המודרניות משתרעות על פני שטחים עצומים וכמות האנשים בהם כה רבה כך שיש לתת לשלטון מומחים נבחר את האפשרות לקבוע את נהלי החיים.

אני סבור שגם במדינה הגדולה ביותר, אפשר לקיים דמוקרטיה המשתפת את האזרחים. הדוגמא הטובה ביותר לכך, שוב, היא שוויץ, בה כל אזרח יכול להציע תיקונים לחוקה, שלא לדבר על חוקים. לא הבדלי שפה ודת הם אלו שמונעים מאזרחי שוויץ לחיות באופן הקרוב ביותר לזה שירצו לחיות בו (אגב דמיון ליוון, שוויץ הייתה מהמדינות האחרונות שהעניקה זכות בחירה לנשים, בסוף שנות השבעים).

אך גם אם נצא מנקודת הנחה שלא ניתן לקיים דמוקרטיה של ממש במדינות, ארגוני הסטודנטים קטנים אף מהפוליס של אתונה. באוניברסיטה הגדולה ביותר, לומדים כמחצית מבעלי זכות הבחירה בדמוקרטיה האתונאית מלפני 2,500 שנה. הם מקובצים בשטח קטן בהרבה ובל נשכח את האמצעים הטכנולוגיים שהופכים את הנגישות לרבה יותר.

ובפועל?

לא זאת שאין דמוקרטיה ישירה, אלא נוצר מנגנון מסואב של בחירת ועדים ונציגים שלא בהכרח פוקדים את ספסלי חוגי הלימוד להם הם רשומים.

וכאשר מצב העניינים כזה, אין זה פלא שאין סולידאריות בין המפגינים והמוחאים לבין שולחיהם.

אפשר לטעון שלסטודנטים אין שום סיבה לשמוח ובמקביל, תוך כדי שביתה, לקיים יום סטודנט שמח עתיר זיקוקים כמו זה של אתמול והיום בטכניון.

אפשר להגיע להסכם שלמעשה מנשל את נציגי הסטודנטים מיכולת השפעה ( הסבר על הסעיף המסוים בהסכם כאן). לי אישית יצא לשמוע כיצד ראש האגודה באחת האוניברסיטאות אומר שאפשר לחתום על ההסכם ואם הממשלה תבחר ללכת עם ועדת שוחט ולא עם הסטודנטים, אפשר יהיה להשבית את הלימודים שוב ולהפגין, כי זו זכות שלא ניתן למנוע (כאשר בחוזה עליו הוא חותם, הוא מתחייב לכבד את החלטות הממשלה). זה די דומה להסכם הקודם שנחתם ותוך זמן קצר הופר על ידי נציגי הסטודנטים, שבאופן אירוני דרשו שהממשלה תכבד את ההסכמים שנחתמו איתה. אין גבול לצביעות ולטיפשות.

כאשר מביעים סלידה מהפוליטיקה, הופכים לפוליטיקאים מהסוג הנלוז ביותר, חסר חוט השדרה שאין כל טעם להגיע עימו להידברות, אלא רק לכופף את ידיו.

ונראה כי זה מצבם של הסטודנטים כעת.

ולסיום, כמה קטעים שהזדהיתי עם כל הכבוד בהם, או לפחות עם הרעיון המרכזי:

פרופ' מינה רוזן על ההפרטה של מערכת ההשכלה וביטול כל מה שאינו רווחי.

פרופ' ירון אזרחי על ועדת שוחט והאינטרסים הכלכליים הצרים שהיא מתחשבת בהם.

שימו לב לשתי התפישות שמציג מקס הזועם בסעיף השני – השכלה כמוצר צריכה מול השכלה ככלי להעשרת החברה.

יואב לוין על עופר עיני שחובר ל"אויביו" ובוגד באנשים אותם אמור לייצג.

מתוך אחת מהפגנות הסטודנטים בחיפה אותה צילמתי: