בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אירוויזיון

האירוויזיון היה בסוף השבוע שעבר.

ניסיתי לצפות בחצי הגמר ביום חמישי. התייאשתי די מהר. בגמר ראיתי שני שירים וחצי (אחד מהם היה השיר הזוכה מהשנה שעברה, שמאוד אהבתי אשתקד יחד עם השירה של ליטא) ואז ברחתי לעיסוקים אחרים, בעיקר מחוסר עניין, חוסר סבלנות ועיסוקים חשובים יותר שהיו לי אותה שעה.

ממש בתחילת האירוע, בשיר של הלהקה הפינית מהשנה שעברה (להקת Lordi), כאשר המצלמות החלו להסריט באולם בהלסינקי, ראיתי בין הדגלים המתנופפים בקהל דגל פלשתיני אחד.

זה נראה לי כה מגוחך. לא שיש לי אי אילו בעיות עם הדגל הפלשתיני והאנשים שבוחרים לנופף בו, אפילו אם זה באולם הזה, אפילו אם הם ראו בזה פרובוקציה.

אבל באירוויזיון? רבאק...

זו תחרות אירופית...

פלשתין מעולם לא הייתה חלק מאירופה.

נכון, גם ישראל מעולם לא הייתה חלק מאירופה, מה שלא מנע ממנה להשתתף בלא מעט תחרויות זמר אירופיות ואף לזכות בשלוש מהן (אם אינני טועה במספר). היא גם עושה זאת בעוד כל מיני דברים כמו גביעי אירופה השונים בכדורסל, הניסיונות להיות אירופאים בכדורגל ועוד.

אבל זה שמדינות אירופה, בשל השואה, בשל החרמת ישראל באסיה (חרם ערבי וכו') ובשל עוד כל מיני סיבות מטופשות החליטו להתייחס לישראל כמדינה אירופאית מכל מיני סיבות, אין זה אומר שישראל היא אירופה.

אולי הייתה פה פעם, בעבר מדומיין ולא ממשי, מדינה אירופית, מורכבת מיוצאי אירופה, נדבך חשוב בתרבות האירופית המפריחה את השממה המדברית. אבל זה דבר שלא קיים בפועל ובטח שנציגי ישראל השונים באירוויזיון, לפחות רובם לא ממש מוכחים את זה (אין בזה משהו רע. זה פשוט לא אירופי. אני חושב שאסיה יבשת יפהפייה שאין זו בושה להשתייך לה).

לכן, הדגל הפלשתיני שהתנופף בידיים של מישהו בקהל בהלסינקי, נראה לי מגוחך.

האם מישהו מצפה שיכניסו אותם לתחרות הבלתי חשובה הזו?

אם לא (וכך אני מניח), מקומו של הדגל הזה לא שם ומי שהניף אותו, טיפש או סתם חסר טעם.

ואגב נפנוף בדגלים, הלאומיות הזו באירוויזיון, שהיא בעצם שם המשחק, די מחליאה.

לא כל תחושת גאווה לאומית היא בהכרח לאומנות מסוכנת. אך לא רק מפני הסכנות יש להירתע...

כל מיני גבולות מלאכותיים שמאבדים את משמעותם יותר ויותר, מציינים מין איזו גאווה לאומית שלא אומרת כבר דבר מאז שנות התשעים.

דווקא דבר אחד שאני רוכש לו חיבה והלאומיות הגואה טיפחה הוא השפה. ודווקא זה הולך ונמוג באירוויזיון, מאז ביטלו את החובה של זמרים לשיר בשפה הלאומית שלהם.

אז עדיין מידי פעם מדינה שולחת זמרים השרים בשפתה. גרמנים בגרמנית, ספרדים בספרדית, סרבים בסרבית (את השיר הזה שמעתי ב-Youtube משום שנשאלתי לדעתי על השיר. ממש לא אהבתי את המקצב, למרות שהלשון הסרבית נעימה לאוזני) וכן הלאה. אבל לרוב, הזמרים שרים באנגלית (ועוד כמה מתחנפים לקהל הפרנקופוני.

מה הטעם לגאווה הלאומית הזו, אם את אחד המאפיינים הבסיסיים של הלאומיות המודרנית – השפה הלאומית, חסר?

זה כמו קפה נטול קופאין. אפשר לקרוא לזה קפה, אבל מה הטעם?

במקום שירי עם נהדרים או לפחות שירי פופ בשפה המקומית, כולם נשמעים אותו הדבר.

קריצה של הזמרים לעולם דובר האנגלית. וזה חבל. אני אוהב לשמוע את לשונות אירופה השונות.

האירוויזיון, בשנים האחרונות, אינו מקום טוב לעשות כן.

האזנתי לשיר הישראלי (אנגלית, צרפתית ואז נזכרו שאפשר גם לשיר בעברית, עם כל מיני מילים לועזיות פרי עטו של קובי אוז) – Push the button.

על אף שלא זכה לעלות לגמר ושמעתי עליו ביקורות לא אוהדות במיוחד, מצאתי את השיר נחמד. בעיקר המנגינה. המילים הפסבדו-פרובוקטיביות לא ממש הרשימו אותי.

וזהו. מעבר לכך אין לי כוח להתייחס לאופן ההצבעה וכדומה.

חברה כנועה

נסיעה ברכבת ביום ראשון בבוקר היא חוויה מעניינת שהעדפתי להדיר רגליי ממנה מזה כמה שנים, עד יום ראשון האחרון (גם אז שקלתי לקחת אוטובוס, אך העדפתי את הרכבת).

לקחתי את הרכבת תל-אביבה היוצאת מנהריה ומגיעה עד באר-שבע, כשתחנת העלייה שבחרתי הייתה חיפה מרכז, בה הרכבת הייתה אמורה לחלוף ב-6:43.

נערכתי לכך, לאור ניסיון העבר והידיעה שדבר לא השתפר, שלא יהיו לי מקומות ישיבה ברכבת.

מה שכן הצליח להפתיע אותי, היה שלא זאת בלבד שמקומות ישיבה לא היו, גם אפשרות להיכנס ולעמוד, לא ממש הייתה לכל האנשים שהמתינו בתחנה.

בתחנות שלאחר מכן – חיפה בת גלים וחיפה חוף הכרמל, גם כן היו אנשים שניסו להיכנס. מעטים הצליחו, אחרים חיכו לרכבת שאחרי שאולי מצבה היה שפיר יותר (בהנחה והיא לא ממשיכה למֶכה של החיילים – באר שבע).

בחלק מהתחנות, נשמעו צעקות רבות. "יהודים, הידחסו". אנשים רמסו אחד את השני, מחצית האנשים לא שרדו את המסע. טוב, אולי קצת נסחפתי, אבל המצב לא היה רחוק מזה בהרבה, כאשר באמת נשמעו צעקות של אנשים עצבניים למדי, במידה מסוימת של צדק (אולי הבנה מצדי, אינני רואה טעם להתעצבן, אבל כשאחרים עושים זאת, אני יכול לגלות הבנה), שרצו שאנשים יכנסו או סתם קיללו את סדרני הרכבת שבתמורה לשכר זעום מפצירים באנשים להיכנס עמוק אל נבכי הקרונות הגדושים.

חוויה מעניינת, כפי שכתבתי.

הסיבה לכך, כמובן, היא העובדה שמשרד הביטחון מפריש סכום מסוים למשרד התחבורה. בתמורה, חיילים יכולים לנסוע מבלי לשלם.

זו עסקה שכל הגורמים המעורבים בה מרוצים. רכבת ישראל יכולה להתהדר במספר נוסעים מנופח של "נוסעים מרוצים". רובם אפילו לא מבקשים החזרים על החזרי נסיעות על איחורים, משום שמה יקבלו בחזרה, את 0 השקלים הרשומים על הכרטיס שלהם? אלו נוסעים שפוטים שמספקים הכנסה בטוחה, מבלי צורך של הרכבת להתייעל עבורם (נגיד, לדאוג לעוד קרונות כך שיהיה לכולם מקום ישיבה, נגיד עמידה בלוח הזמנים).

הצבא גם כן שמח שיש פתרון אמין ובטוח יחסית לחייליו שצריך לנייד ממקום למקום. והעלות, כך אני מניח, נמוכה בהרבה משכירת (ובטח רכישת) אלפי אוטובוסים.

ויתר הנוסעים?

ובכן, הם כבר ילמדו. או שלא ייקחו את הרכבות של יום ראשון בבוקר (כמוני למשל, בד"כ). אוי שיפתחו טקטיקות מציאת מושב.

כולם שמחים!

האשמה כמובן, אינה נמצאת בגוף אחד ולכן לא סביר שפתרון יימצא בקרוב.

כלום ניתן לצפות שהצבא לא יזמן את "כל" החיילים באותו יום ובאותה שעה? מדוע לא? זה נוח.

כלום ניתן לצפות שהרכבת תיערך בהתאם לכמות הנוסעים? הרי ממילא יבואו עוד ומדובר הרבה רק בבעיות "נקודתיות".

אבל קיטור על רכבות הוא חסר ערך ולא פורה. הרי מבט מחלון הרכבת ליד נתניה, כאשר חולפים בנתיבי אילון ולד עוד כבישים עמוסים, מבינים שהבעיה רחבה בהרבה מהתנהלות חובבנית של רכבת ישראל...

זו אפילו לא בעיה של ימי ראשון בלבד, אלא מדובר בבעיה שמתרחשת מידי יום ביומו. פקקי תנועה קבועים שנהגים נאלצים "לחיות איתם", משל היו אסון טבע הנגזר מן אללה.

לכן ניצלתי את כמות לובשי המדים מסביבי, להרהר בעניין אחר, על מרכזיות המיליטריזם בישראל.

הכמות הענקית הזו של החיילים ברכבת, שהם חלק קטן מכמות האנשים השייכים לכוחות הביטחון של ישראל, נתנה לי תזכורת לגבי הגוף המנופח הזה המכונה "צבא ההגנה לישראל" (או "צבא הכיבוש" בפי מקטרגיו, כינוי שנראה לי הולם באותה מידה. ולא רק כיבוש השטחים, אלא ובעיקר, כוונתי לכיבוש אזרחי ישראל עצמם, כפי שאסביר בהמשך).

אנשים בישראל יכולים להמשיך להתבכיין עד מחר עם כל מיני קלישאות – "אנחנו עם קטן", "ארץ קטנה מוקפת אויבים" ועוד שלל דברי הבל שמחנכים את הישראלים מהיותם טף.

אך העובדות עצמן שונות מעט – עשרות רבבות חיילים, עשרות מיליארדי דולרים והכל על חשבון בריאותם הנפשית של הנוטלים חלק במלאכה (בחיי, תשאלו את האלוף במיל' עמוס גלעד. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר? לוויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חרבה מה יעשו מי גבים?).

הבריאות הנפשית היא ברמת האינדיבידואל, אבל אותם עשרות רבבות אינדיבידואלים יוצרים חברה חולה, הן בהיותם במדים והן כאשר הם משתחררים וגוררים איתם כל מיני תסביכים פוסט צבאיים, החל מהשפה הצבאית הנוראה המלאה ראשי תיבות וביטויים משובשים וכלה באימוץ ראייה אתנו-צנטרית וקסנופוביה מתקדמת.

האינדוקטרינציה הזו של רבים (מעולם זה לא היה כולם ובשנים האחרונות גם ברמה התחושתית ובשיח, ברור שאין מדובר בכל אזרחי) למשמעת עיוורת מבעיתה משהו.

משמעת היא אמנם לא הצד החזק של הצבא הישראלי (באופן כללי) ומילוי עיוור אחר פקודות נדיר (ושוב, אין כוונתי לטעון שיש אנרכיה, אבל באופן כללי, החיילים הישראלים אינם מהממושמעים ביותר), אך המסגרת הצבאית מכתיבה לאנשים לקבל איזו מרות.

חיילים צריכה לנהוג, אפילו למראית עין, באופן מסוים. כופים עליהם תלבושת מסוימת, התייצבות במקום מסוים בשעה מסוימת גם אם הדבר כרוך באי נעימות של הידחסות ברכבת הומה אדם ועוד שלל דברים קטנים שנועדו להזכיר להם שהם "בורג קטן".

האינדיבידואל צריך להתכופף ולהשתחוות למשהו גדול בהרבה.

זה מתחיל בחייל הפשוט ונגמר ברמטכ"ל שעל אף היות המטה הכללי פוליטי (ואף נמצא שהוא מכתיב לדרג המדיני מעליו כל מיני דברים) חוטא במראית העין של א-פוליטיות (כבר כתבתי על השקר הא-פוליטי בהקשרים אחרים). כולם מוכנים לחיות במסגרת שמטרתה המוצהרת היא מילוי כל משימה שנותנים לה.

אתה סבור שנסיגה מעזה והגדה המערבית תהיה בכייה לדורות? זבש"ך...

הכיבוש משחית? תתמודד עם זה או שתלך לכלא (או תמצא דרך אחרת להתחמק)...

כל מי שעבר במערכת הזו, לומד לעצב את עצמו בדמותה של החברה הלא דמוקרטית שהצבא מעודד.

גם מי שלא עבר במערכת, סופג אותה כשהוא פותח תחנת רדיו צבאית, שומע את שיחות ההבל של חיילים ברכבת, שומע את בלבולי המוח של קציני הצבא (ובד"כ בדימוס) באמצעי התקשורת.

החברה בישראל ספרטנית למדי, למעט אולי יחסי המין ההומוסקסואלים בין אנשי הצבא הצעירים לוותיקים (חינוך) שהיה בספרטה, יש כאן מערכת ענפה שעוטפת ומחבקת את הוולדות הצעירים (הלא ערבים) ומטפחת אותם להיות פטריוטים נאמנים שביום מן הימים יהיו מוכנים להקריב עצמם למען המולדת (שהופרטה ושייכת לכמה משפחות דשנות).

בחברה שכולה מוכוונת צבא (Military oriented), מה הפלא שאנשים תומכים במי שיוצא למלחמה רחבה המכניסה כמיליון איש למקלט או הופכת אותם לפליטים (בישראל, הרי יש מצווה גדולה להתעלם מהצד השני) עם קזוס בלי די מינורי ורואים בה מהמוצדקות במלחמות ישראל (והן כולן היו כאלה או למצער התחילו ככה) והם יוצאים להפגנות נגד רק כאשר הם סבורים שמי שיצא למלחמה בתמיכתם לא עשה זאת מספיק חזק ומספיק בנחישות.

ולצבא הגדול, באופן לגמרי לא מפתיע, יש גם השלכות כלפי חוץ.

מעבר לכך שצבא בסדר גודל כזה מאיים גם על מדינות אחרות ובסופו של דבר עלולה להביא למלחמות שאף צד לא רוצה בהן (הסבר על דילמת הביטחון כאן), הוא זה שבעצם מכתיב את מדיניות החוץ.

קיימת הרי הלימה והשפעה הדדית בין גודל הצבא למטרות שהוא מאפשר למי שאחראי עליו.

לדוגמא, ארה"ב יכול להילחם במספר חזיתות בשל גודלה וגודל צבאה. לו הייתה מגדילה אותו, יכלה, כפי הנראה, גם לכלול חזית בצפון-קוריאה ובאיראן. אך בינתיים כאמור, היא מעדיפה לעשות סדר בשדות הנפט שעשתה בהם בלגאן בעיראק ובשדות הפרג שבאפגניסטן.

הצבא הישראלי מספיק גדול, כדי שישראל תוכל להיות מוכנה לעימות בעזה, לשלוט על הגדה המערבית, להיכנס להרפתקאות בלבנון ולפנטז על מלחמה עם סוריה.

צבא קטן יותר, היה גם משפיע על היעדים ומכתיב לקובעי המדיניות חתירה להגיע להסדרים מדיניים.

אין מה לעשות, ראש ממשלה שיודע שהוא יכול להילחם במספר חזיתות מבלי הצורך להגיע להסדר, יעדיף להילחם בהם. זה יוקרתי יותר...

יהיו כמובן שיטענו שמדובר בהפקרת הביטחון ואף סכנה של ממש לקיום המדינה ואזרחיה. הרי האמביציות של אויבינו (הרעים והאכזריים כמובן) לא תעלמנה עם הקטנת הצבא. להיפך, הם עשויים לקבל תיאבון.

זו כמובן אפשרות שאין לזלזל בה.

אך כמדומני, הקטנת הצבא תביא בהכרח להקטנת המשימות, מה שיביא להפסקת העיסוק בכל מיני דברים שהצורך בהם מוטל בספק.

למשל, אחזקת השטחים היא לוקסוס שכפי הנראה לא יהיה אפשרי עם צבא קטן (אני כמובן נמנע מהקלישאה "צבא קטן וחכם", כי צבא לעולם יהיה גוף מסורבל עם משימות מכוערות). היא אמנם לא תביא לכך שלפתע הפלשתינים יאהבו את ישראל. אבל היא תקטין את האיבה מצד אוכלוסיית השטחים ובכך כמובן תהיה הקלה בנטל הביטחוני.

היא תביא להכרח לפתור את הבעיות הישראליות היכן שניתן ולא תאפשר לראש הממשלה פריבילגיות כמו למשל דחיית שיחות שלום בטענה שאין זו העת.

ובנוסף, היא תאלץ את ישראל להפסיק להסתמך רק על עצמה, במין אקט גבורה ילדותי. התחליף יבוא למשל בדמות בריתות הגנה עם כוחות להם אינטרסים דומים לאלו של ישראל.

לגאווה לאומית אולי יכול היה להיות מקום לו ישראל הייתה עצמאית לגמרי. אבל בהינתן המציאות הנוכחית בה ישראל נתונה למרותה של ארה"ב והשפעה גלובלית, אין טעם לדבוק בדוקטרינת ההסתמכות העצמית שאף לא מביאה בהכרח לשקט לאזרחים, אלא מגדילה את האיומים, כפי שהוסבר לעיל.

כשהברירה של אדם פלוני היא בין חיים למוות, כמדומני הוא יעדיף את החיים נטולי הגבורה (ה-Kleos מת מזמן) על פני מוות במדינה ריבונית מוקפת אויבים רצחניים.

אלו הדברים שעברו בראשי ביום ראשון האחרון, בעודי מתבונן ברבבות אנשים כנועים ומושפלים הנכבשים אל תוך אידיאולוגיה ספרטנית ריקה מתוכן.

המצב משרת לא מעט גורמים, בישראל ומחוצה לה, אולם החברה בכללות מפסידה.

כל עבודה מכבדת את בעליה

בדרך כלל יש לי נטייה לעשות בעצמי את הדברים שאני יכול לעשות ולהשתדל לא להסתמך על אחרים.

לטעמי השאיפה הזו לעצמאות היא תכונה די רעה, כי בסופו של דבר, אין אדם שדואג לעצמו מא' ועד ת' וכל אדם תלוי במידה זו אחרת.

ההתעקשות שלי לעשות דברים בעצמי, ודאי מסרבלת את חיי לא מעט ומביאה אותי להשקיע/לבזבז הרבה זמן שיכולתי לחסוך אם רק הייתי מבקש מאחרים לעשות עבורי את העבודה.

אך כזה אני.

על אחת כמה וכמה אני מעדיף לא לשלם כסף עבור דברים שאני יכול לעשות בעצמי, במיוחד כאשר אני סבור שאני יכול לעשות זאת טוב יותר.

למשל בטיולים, אני מעדיף להסתמך על עצמי ולא לצאת בטיול מאורגן. את האוכל שלי, על פי רוב אני מעדיף לבשל בעצמי. וכך הלאה.

בעבר כבר סיפרתי כיצד בבייג'ינג התרגזתי על נהג ריקשה אחד שביקש ממני 10 יואן (מחיר די גבוה, פי 10 ממחיר נסיעה באוטובוס) שחשבתי שהם עבור נסיעה מתחנת הרכבת לאכסניה שנמצאת כמה קילומטרים משם, אך התברר שהנהג המנוול לקח אותי לתחנת אוטובוס שנמצאת כמה עשרות מטרים משם, מעבר לכביש ודרש על זה מחיר שערורייתי.

במקרה אחר סיפרתי כיצד בסופיה נדבקו אלי שני אנשים שנראו כעובדי תחנת הרכבת שהראו לי את הרציף ממנו יצאה הרכבת שלי לסרביה, כאילו לא יכולתי לעשות זאת לבד, ואז ביקשו ממני כסף (ונתתי להם סכום מגוחך של פחות מ"לב" אחד).

המחשבות שלי אחרי אותם מקרים וגם זמן רב לאחר מכן היו שליליות כלפי אותם אנשים. הם נהגו בצורה לא הוגנת כלפי ודרשו עבור דבר מובן מאליו (להורות לי את הכיוון, כי זה הרי כל מה שרציתי ואפילו לא ממש שאלתי אותם) כסף ואפילו סכום גבוה למדי ביחס לאותו שירות.

סברתי שמדובר באנשים, שאמנם פועלים ככה בשל מצבם הכלכלי הרע ולכן גיליתי כלפי מעשיהם הבנה מלאה (עד כמה שאפשר להזדהות ולגלות הבנה כלפי חיים שלא אתה חיית), אך הם בסופו של דבר מנסים לנצל את תמימותם של תיירים ולהרוויח מעט. אמנם אינני חושב לעשות כך, אך יתכן ובנסיבות חיים אחרות הייתי נוהג בדיוק כמוהם.

חלף מאז לא מעט זמן. מידי פעם הרהרתי על המקרים האלה ועוד כל מיני מקרים דומים שקרו לי. מקרים שחשבתי שניסו לעבוד עלי ולא רכשתי חיבה לאנשים שעשו זאת.

הרהרתי לי כי בעצם אולי הם עשו עבודה. אחרי הכל, הם ניסו למכור לי שירות מסוים שלא הייתי זקוק לו ולבקש בעבורו תמורה.

מה השוני הגדול, למשל, בינם לבין מוכרי בשמים ותמרוקים?

אלה גם אלה, מנסים למכור לך דבר שאין לך בו הכרח (האחד מנסה לשכנע אותך להחליף את ריח גופך, האחר מציע ללוות אותך למקום המרוחק בעשרות מטרים בלבד) ושניהם עושים זאת בעבור מחיר מופקע.

הדוגמאות כמובן רבות למדי, אך אסתפק במוכרי התמרוקים לבינתיים.

אז מה ההבדל למעשה, הפרסטיז'ה?

זה שמוכרי הקוסמטיקה מתלבשים יפה, בעוד הסבלים ורוכבי התלת-אופן לבושים סחבות?

מוניטין ולגיטימציה שצברו?

משהו בי אומר לי שאין טעם להתרגז על נוכלי תחנות הרכבת, לפחות כל עוד אינני סולד מאותם רבבות מוכרים המנסים למכור לי דברים שאיני צריך.

מכשירי טלפון, קוסמטיקה, בגדים יקרים, משחקי מחשב ועוד כל כך הרבה דברים.

הברירה היא בין שמירת טינה קולקטיבית לבין הכרת תודה לכולם.

נדמה לי שקל יותר לנטור טינה לכל העולם, אך יהיה נבון יותר להעריך את כולם.

כבר נאמר כי כל עבודה מכבדת את בעליה.

אגב, כהסתייגות נאמר שבושה רק לגנוב. מעניין שאם ההסתייגות היחידה היא לגבי גניבה, כנראה שלהיות רוצח שכיר זו עבודה לגיטימית.

קשה שפה

לא אחת שמעתי דוברי עברית כשפת אם מתרעמים על מהגרים או מיעוטים (נו, עולים וערבים, אך לא בניסוח המקובל והטעון) שבוחרים לתקשר בינם לבין עצמם בשפת אמם.

נכון, קיימת מידה מסוימת של סובלנות או השלמה עם המצב בפועל, אך התלונה הזו, כאמור נשמעת.

נזכרתי בזה לפני זמן מה, כאשר עברתי ליד גן שעשועים ובו ישבה קבוצת נערים שדיברו בינם לבין עצמם ברוסית.

אינני מכיר אותם ואת הרקע שלהם, אך אני יכול לשער שבבתי הספר שבו הם לומדים, שפת ההוראה היא עברית והייתה להם ההזדמנות ללמוד את השפה.

הבחירה בתקשורת ברוסית (מעורבת אגב עם עברית במין שעטנז מעניין) נובעת מכמה סיבות, כפי שהצלחתי להבין משיחות לא מעטות שהיו לי עם דוברי רוסית.

זה יכול להיות מין לחץ מצד ההורים שרוצים לשמר את השפה (ואגב כך תרבות. מעניין אגב שאצילים רוסים בימים שלפני שתי המהפכות של 1917 העדיפו לחנך את ילדיהם על ברכי הצרפתית), חוסר שליטה בעברית (שנובע למשל מכך שבמקרים מסוימים, דוברי הרוסית הם רוב בקבוצה מסוימת, למשל בכיתה, ומדברים בינם לבין עצמם ברוסית) וגם בחירה אישית של השתייכות לאיזו תרבות אחרת הנתפשת כאירופית ומפותחת מזו בישראל, לפחות בעיני אותם דוברי רוסית. כמובן, יש עוד סיבות, אך אלו כמה מהמרכזיות שבהן.

נזכרתי באותה דברים ששמעתי כאמור, לאור הרב-שיח ברוסית. הרי לא מעט קבוצות דוברות שפות שונות הגיעו לישראל ובני אותן קבוצות מתקשרים בינם לבין עצמם (גם עם בני אותה קבוצה) בעברית. לצורך העניין, אבא שלי אמנם דיבר עם סבתא של בגרמנית, אבל איתי ועם אחי ואחותי בעברית. עם בני משפחתי תקשרתי בעברית ולא בשפה הישנה אותה דיברו. וכמוני כמובן עוד רבים.

מדוע אם כן שונה הדבר כאשר מדובר במהגרים מרוסיה.

ישנן מספר סיבות שהעליתי בדעתי.

הראשונה, גודל העלייה. מה לעשות, פחות אנשים עלו מבוקובינה מאשר אנשים שעלו מרוסיה (ויתר המדינות שהיו פעם בריה"מ). הגודל קובע וישנה מאסה קריטית של עולים מרוסיה שמאפשרת למי שרוצה לתקשר ברוסית.

השנייה היא שינוי התפישה החברתית, מתפישת כור ההיתוך לתפישת הרב-תרבותיות, מה שבקיצור אומר שכיום, בניגוד לעבר בו היה צריך להתנתק מהמורשת ולאמץ את הישראליות, עדיף לשמור על השורשים ולטפח אותם. זה קיים כמובן לא רק אצל יוצאי רוסיה, כפי שניתן היה לראות למשל במימונה האחרונה או ברבבות טיולי שורשים שאנשים עורכים בימינו.

השלישית, גם היא קשורה לשינויים שחלו עם הזמן, הפעם העניין הטכנולוגי. כיום ישנן דרכים רבות לשמור על קשר עם המולדת הישנה, גם באמצעות תקשורת בינאישית, גם באמצעות תקשורת המון ואפילו הרבה יותר פשוט לבקר שוב בעיירת הולדתך. כיום קיימים עיתונים רבים ברוסית, ערוצי טלוויזיה ברוסית (מרוסיה ומהארץ), אתרי אינטרנט ברוסית וכן הלאה. מכאן שהרבה יותר פשוט לשמר את השפה.

רביעית, עולים מרוסיה הגיעו ממדינה שעל אף התחלואות הרבות שבה, הייתה המעצמה השנייה בגודלה בעולם. שפתה היא אחת השפות הבודדות שהפכו לשפות הרשמיות של האו"ם והיא השפיעה לא רבות על מדינות אחרות (כפי שבעצמה הושפעה מהן לפני כן. רוסית היא אחת השפות הסלאביות עם הכי הרבה מילים לועזיות). כחלק מזה, ישנה גאווה לאומית רוסית שמשפיעה גם כן על הרצון לשמר את השפה והמנהגים (חלקם נחמדים מאוד, כגון חיבה למוזיקה קלאסית [שברובה נוצרה מערבה מרוסיה, אם כי היו גם מלחינים רוסים לא מעטים אחריהם] ואחרים פחות נחמדים כמו שתייה מופרזת), כחלק משמירת זהות רוסית.

ויש עוד סיבות נוספות, אך אין טעם להוסיף, מה גם שאין כאן הפרדה דיכוטומית בין רוסיות לישראליות, אלא יש איזה מישמש מעניין כלפי חוץ ועתיר מתחים וניגודים לאלו שחווים אותו על בשרם.

דווקא בחרתי להתייחס לעניין דווקא מהכיוון השני. כלומר, לא לשאלה מדוע יש אנשים שבוחרים לשמר את שפתם המקורית (שהיא שאלה בנאלית), אלא דווקא מדוע אנשים שחיים בישראל בשנים האחרונות (שאלה שגם היא למעשה די בנאלית).

במקרה הזה, הילדים שדיברו בינם לבין עצמם רוסית היו נקודת המוצא. הרי יש לא מעט ילדים שנולדו בישראל ובוחרים לתקשר בינם לבין עצמם באנגלית (על פי רוב, לא מדובר באנגלית של ממש, אלא במין תערובת שכוללת עברית עם משפטים באנגלית מידי פעם). גם במקרה זה, לא נראה שיש טעם רב לתהות מדוע יבחרו אנשים באנגלית, אלא מדוע יבחרו לוותר על העברית.

לא אחת, יצא לי לשמוע שכתשובה לשאלה הזו, נטען שחסרות מילים בעברית והשפה העברית ענייה. כמובן, יתכן ופה ושם חסרות בעברית מילים, אך אין שפה שהיא מושלמת (נסו למשל לחפש באנגלית מקבילה למילה "דווקא"). אך ממה שיצא לי להבחין, השימוש באנגלית, לא נובע ממחסור במילים בעברית, אפילו לא מאי-ידיעת השפה, אלא פשוט מרצון להשתמש באנגלית, כי זה נתפס כ-"cool" יותר.

אין לי תלונות על הרצון של אנשים להשתמש בשפות זרות. להיפך, אני חושב שידיעת שפות רבה היא יתרון בל ישוער. שפות זרות, מעבר ליכולת לתקשר באותן שפות, מרחיבות את האופקים, פותחות עולמות שהיו סגורים בפנינו לולא ידיעת השפה ומאפשרות לבחון את העולם בדרכים אחרות כי הן כופות ראיית עולם אחרת ותפישה אחרת של העולם.

אני סבור שאל לנו לצקצק כאשר יש אנשים הבוחרים להשתמש בשפה אחרת. זו הזדמנות מצוינת לבחון דווקא את העברית.

יש לה פוטנציאל, לעברית. נכתבו בה יצירות מופת (רוב התנ"ך למשל). היא עשירה וקיימים בה מגוון סגנונות ומשלבים, בהתאם לרצון של המשתמש להעמיק בשפה.

אין טעם לפסול שפות אחרות, לבוז ללשונות זרות.

צריך להפוך את העברית לשפה אטרקטיבית יותר. ככל שיותר יצירות מופת ייכתבו בעברית במקור (בניגוד לתרגומים שכבודם במקומם מונח), ככל שיותר תרבות תיווצר בעברית, כך, אולי היא תיתפש כיותר אטרקטיבית ויותר אנשים שיש להם את הפוטנציאל להשתמש בשפה, יעדיפו אותה על פני שפות אחרות.

אין לי אשליות. הגודל קובע. אין לי ציפייה שמחר עברית תיהפך ללינגואה פרנקה בינלאומית (היא אגב לינגואה פרנקה מקומית עבור מספר לא מבוטל של אנשים, למשל אני תמיד נהנה לראות שיחות בין דוברי ערבית לדוברי רוסית, כאשר שניהם לא שולטים לגמרי בעברית). אולם לפחות מבין אלה שמצפים שידברו עברית, אני חושב שעדיף ליצור יותר ולצקצק פחות.

ואל תצפו מהאקדמיה להחיות את העברית. האקדמיה ללשון יוצרת מילים מגוחכות שרובן אות מתה, בעוד יתר האקדמיה הישראלית מעדיפה את השפה האנגלית, כי רק פרסום באנגלית יכול להבטיח שרבים יצטטו אותך ובכך תלוי הקידום.

אם השפה העברית תתעורר, זה יבוא ממקום אחר. הדגם הוא על המילה "אם".

מספר קל וקצר לשינון

אתמול דיברתי קצת בסקייפ עם טים, חברי מסין.

החלטתי להתבונן במספר הטלפון שלו שמופיע בתוכנה.

כדי לחייג לסין יש להקיש קוד חיוג בין לאומי (בארץ שתי ספרות), 86 – הקידומת של סין. 411 – קידומת המפעיל הסלולארי שלו.

ואז עוד 11 ספרות...

מישהו עדיין לא השתכנע שיש יותר מידי סינים?

אורות שלא כבים

גרסה נהדרת של There is a light that never goes out:

הגרסה המקורית של ה-Smiths.

ahoj