בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

מכתב שכתבתי

בד"כ כאשר אני קורא ידיעות העוסקות בענייניהם של חברי הכנסת או הקבינט, מתעורר בי רצון עז להגיב. לעיתים, אני גם עושה זאת ומנצל את האי מייל הפתוח ביודעי שכנראה אטריד במעט את עוזריהם הפרלמנטרים.
הנה מכתב קצרצר ששלחתי לשר החוץ סילבן שלום, שלחתי אותו גם לשלושה שרים מסיעת שינוי - יוסף (טומי) לפיד, אברהם פורז ויוסף פריצקי.
אני ממליץ לכל מי שההתבטאות של שרון, לפיה רוב הישראלים לא מעוניינים בהכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי, מרגיזה אותו, שישלח גם הוא לשר החוץ מכתב קצר שיסביר מדוע התעמרות באנשים, רק מפני שהם אינם דבקים בהשקפת העולם שלך, אינה דבר בריא בדמוקרטיה ושקצת סובלנות לא הזיקה לאיש.

לכבוד שר החוץ מר סילבן שלום :

באשר לשאלה ששאלת בישיבת הממשלה עליה דווח כאן

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2938277,00.html

"כמה באמת רוצים פה בישראל גיור רפורמי?"

אין בידי נתונים סטטיסטיים מהימנים, אבל באופן אישי אני מעוניין שמדינת ישראל תכיר בגיורים של כל זרמי היהדות וכך רבים מחבריי.
כולי תקווה שאתה והציבור שאתה מייצג תגלו סובלנות גם כלפי אלו ששונים מכם.

בברכה,

אלעד יאיר
חיפה

אני בספק אם תהיה תשובה...

אבל אם תהיה, אשתדל לפרסם.

יאללה מכות

לאחר ששירות הביטחון הכללי מנע מכתב YNET עלי ואקד לטוס לקהיר עם שר החוץ מ"נימוק ביטחוני", כעת שוטרי מג"ב הכו צלם ערבי של אותו עיתון...
עטא עוויסאת, צלם ידיעות אחרונות, הוכה על ידי שוטרי מג"ב בעת שסיקר במסגרת תפקידו הפגנה שהתקיימה כנגד גדר ההפרדה. השוטרים ביקשו להחרים לו את המצלמה לאחר שצילם שלושה שוטרים שוכבים על ילד אחד וגם לאחר שאמר להם שהוא עיתונאי, המשכו השוטרים להכות אותו עד זוב דם ואיבוד הכרה.

לאור הישנות ההתנכלות לעיתונאים מהמגזר הערבי, במיוחד על רקע העובדה שהתופעה לא בולטת כ"כ כלפי עיתונאים שאינם ערבים, צריכה המדינה לשנות דרכיה הנלוזות.
מידת הסובלנות והדמוקרטיה של המדינה נמדדת דווקא ביחסה למיעוטים. לא שהרוב נהנה כאן מחופש פעולה מלא, אבל כאשר קוראים שוב ושוב על יחס מחפיר מצד הממסד כלפי עיתונאים ערבים ועוד של העיתון הגדול במדינה ולא איזה ביטאון של התנועה האסלאמית בישראל (שגם להם מגיע לדווח ולהציג את המציאות הישראלית כפי שהם רואים אותה), קשה שלא להבחין באפליה המכוערת.

גרסת עיתון "הארץ" לאירוע.

פרסום לא ברור

הייתי היום בקניון לב המפרץ. בעודי עולה במדרגות, נשמעה ברקע פרסומת מאוד תמוהה...
רדיו קניון לב המפרץ מפרסם במהלך שידוריו את עצמו...
כמו הפרסומת ששודרה בקול ישראל, ברדיו ובטלויזיה "הפרסום ברדיו עובד", כך הרדיו של הקניון מפרסם את עצמו, כאשר הוא ממליץ לבעלי העסקים לפרסם את עצמם ברדיו של הקניון...
מעבר לעובדה שנראה לי מוזר שעניין פרסום החנות הוא לא חלק מהעסקה של השכרת החנות, נראה לי קצת מיותר להשמיע לכל העוברים והשווים בקניון שמומלץ לפרסם ברדיו של הקניון חנויות, אם אתה בעל עסק. אין איזה דיוור ישיר בין הנהלת הקניון לבין בעלי החנויות, באמצעותו הם יכולים לפרסם את זה?

למה?

למה כאשר אני מעז "לגנוב" רמזור ולנסוע בצהוב עם האוטו ומרגיש עם זה רע, תמיד האוטו שמאחורי גם עובר באותו הרמזור?

הקשר בין הון לשלטון

אני ממליץ לכל מי שאיכות השלטון יקרה ללבו, לקרוא את כתבתו של יואל מרקוס על ההון, השלטון ומה שביניהם.
מדובר בתרבות פוליטית קלוקלת ומרקוס מדגים זאת בצורה לא רעה לדעתי.

בשביל מה צריך בכלל בג"ץ?

האלוף דורון אלמוג, תהה בכינוס שנערך ברמת אביב מדוע בכלל יש צורך ללכת לבג"ץ, כאשר מפקיעים אדמות והורסים בתי פלסטינים.
לטענת אלמוג הדברים מעקבים את פעילות הצבא וכך מפקירים תושבים רבים באזור רצועת עזה לידי הטרור.

כנראה שהאלוף אלמוג לא מבין עד תום את חשיבות הצדק והשיפוט. בית משפט לא משמש אך ורק על מנת לשפוט רוצחים למאסר ולחלק קנסות לעברייני תנועה, בית המשפט העליון ביושבו כבג"ץ, בית דין גבוה לצדק, אמור למנוע פגיעה של רשויות המדינה ובכלל זה הצבא בבני אדם מסויימים או קבוצות בני אדם באשר הם.
המדינה חולשת על כוח רב ושואבת את עוצמתה מהעם, הצבא הוא זרוע של המדינה לביצוע החלטות הרשויות המוסמכות. אולם המדינה היא מבנה, סדר על פי היררכיה. בתפקידים השונים יושבים אנשים. את הטנק שמפגיז בית פלסטיני לא מפעילה יישות אמורפית העונה לשם "מדינת ישראל", אלא מפעיל צוות טנקיסטים. את הדחפור שהורס פרדסים בבעלות פלסטינית לא מפעילה מדינת ישראל או נבחרי הציבור, אלא חייל. החייל לא מקבל פקודות מהמדינה, הוא מקבל את הפקודה ממפקדיו שהם בשר ודם.
אנשים שונים כידוע, עשויים לקבל במצבים דומים החלטות שונות לחלוטין, מה שייראה "נכון" בעבור אדם אחד, עשוי להראות בלתי הומאני לאדם אחר וכאן התפקיד של בג"ץ שאותו דורון אלמוג ולצערי רבים בקרב הצבא שחושבים שהחרבות ועליי התאנה המקשטים את כותפות מדיהם, מכסים את ערוותם ואיש לא שם לב לכך שהם מבינים פתאום שיש להם מה להסתיר, כפי שעשה האדם הראשון לאחר שטעם מ"עץ הדעת טוב ורע".
תפקידו של בית הדין הגבוה לצדק, בו יושבים אנשים שדווקא לא נמצאים ברצועת עזה ורואים את התמונה ביתר כלליות ובנוסף אין הם נתונים תחת הלחצים הפוליטיים והפחד מפני מיצוי הדין בו שרוי כל מפקד זוטר עד גבוה בצבא, הוא להחליט מתי הפגיעה בחירויות הבסיסיות שמדינת ישראל הכירה בהן, בהן הזכות לשלמות גופנית ואי פגיעה בקניין הפרטי, הכרחית או ניתן להשיג את אותן מטרות בדרכים אחרות.

לא בכדי ניתנו הסמכויות האלה לגוף שיפוטי ולא ללובשי מדים, מבורזלים ככל שיהיו. המצב בו אנשי הצבא הם גם השופט, גם עורך הדין וגם המבצע הוא מצב לא תקין שמביא לעיוותים חמורים בדין וכאשר השיקול הוא "יעילות" צבאית מול פגיעה בזכויות בסיס של אנשים, עדיף המצב בו פעולה נדחית במספר שעות, מאשר החלטה תתקבל על דעתו של גנרל/בריגדיר/קולונל. במיוחד כאשר מדובר בסוגיות כמו הריסת בתים, עקירת עצים ושאר הפעולות עליהן דיבר האלוף אלמוג, שהן פעולות המבוצעות במהירות יחסית, כאשר השיקום של ההריסות שפעולות אלה יוצרות עשוי לארוך זמן רב.

הדבר המעודד היחיד שמצאתי בדברי אלמוג, הוא שגם הוא מכיר בחשיבות שיש לבעיית הפליטים שכל עוד היא לא נפתרת, סוף הסכסוך לא נראה באופק. האלוף אלמוג מציע לבנות מחדש את מחנות הפליטים בצורה כזו שהפליטים לא יחיו בתנאים המחפירים בהם הם חיים היום ולפתור את הסכסוך בעזרת תמיכה בינלאומית.

מצב כדור הארץ כתלות במיקום

לפני מספר ימים, קראתי ב-NEWSWEEK כתבה מעניינת על הרגלי המחזור במקומות שונים ביפן, כפי שנכתבו על ידי תושבת טוקיו.
התרשמתי מההפרדה בין זבל הניתן לשריפה (BURNABLE), זבל בלתי ניתן לשריפה (UNBURNABLE) וזבל הניתן למחזור (RECYCLABLE) והאנשים המקפידים על כך שכל תושבי השכונה ינהגו בהתאם לכללים שנקבעו (הכתבה נקראת Revenge of the Garbage Nazi שזה בתרגום חופשי לעברית "נקמת הנאצית של הזבל"). סה"כ מדובר ברעיון יפה, שהתושבים אחראים על חייהם וגם השכנים העצלנים שאיכות הסביבה לא יקרה ללבם, ימחזרו ויניחו בחוץ את הפסולת המתאימה ליום האיסוף (ימים מיוחדים לפסולת המיועדת לשריפה וימים לפסולת אשר לא מתאימה לשריפה), בשל אי הנעימות שתיווצר ומהמבטים ששכניהם ינעצו בהם.

אני בספק אם דבר כזה יעבוד במקומות אחרים בעולם, על אחת כמה וכמה בישראל, בה מי שממחזר נחשב במקרים רבים "פראייר" ויפה נפש שדואג לאיכות הסביבה.
אבל לא מדובר רק במנהג יפה שבישראל יתקבל בעין לא יפה, אלא גם במקומות אחרים בעולם, בהם איכות הסביבה נלקחת יותר ברצינות מישראל, לא נראה לי שהנושא יעבוד.
זה הוביל אותי לחשוב על כך שעל אף שהטרחה היפנית היא דבר מעורר הערצה, מה החשיבות לפעילות המיחזור של עשרות מיליוני היפנים, כאשר ממערב להם, ישנות מדינות עם מאות מיליוני תושבים שמזלזלות באיכות הסביבה (רק אזכיר את ה-BIG FIVE סין, הודו, ארה"ב, אינדונזיה וברזיל, אבל באמת שבמרבית העולם, איכות הסביבה היא לא עניין ראשון במעלה, אם בכלל)?

ועד כאן להפעם.

אלעד