בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היומן שלי הראה שהיום היה אמור לחול יום הולדת ה-25 של דנה. אני לא בטוח אם הייתי מתקשר להגיד מזל טוב, אני רוצה להאמין שכן. סביר להניח שהייתי שולח הודעה באי מייל.

בכל מקרה, ללא משנה למה הייתי עושה, זה מעט לא אפשרי, כאשר היא אבודה במרכז אמריקה מזה כחודשיים.

אתמול צוין בסלובקיה מין יום כזה שמוקדם לילדים שנעלמו, כ-800 במספר.

אחד הדברים שמעיבים בימים אלו על יחסי יפן עם צפון קוריאה, נוסף על ניסויי טילים וניסויים גרעיניים שעושה האחרונה, הוא פרשיית חטיפת ילדים יפנים על ידי אנשי קומנדו צפון-קוריאנים על אדמת יפן.

בכלל, ברחבי העולם נסחרים (הסוכנות שמטפלת בכך באו"ם), ברגעים אלו ממש, לפחות כמיליון בני אדם לצרכי עבדות, זנות וכיוצ"ב.

גם לכמה אנשים, מפוקפקים לטעמי, בישראל יד ב"תעשייה" הזו.

וזו סקירה שאפילו לא מגרדת את קצה המזלג של היעלמויות אנשים בעולם.

הכמות הזו, היא בלתי נתפשת, לפחות על ידי, כך שבדרך כלל, כאשר אני שומע על אנשים שנעדרים ונעלמים, אני נוטה להתעלם.

רק שזה נהיה כה קרוב, כה מוחשי, כמו במקרה של ההיעלמות של דנה ביוקטאן, התופעה הכמעט אבסטרקטית הזו, מקבלת פנים מוחשיים.

פתאום מדובר באדם ולא באיזה שם ותמונה.

פתאום יש חיים מאחורי המילים.

ובכן, הם שם גם כשאני לא מכיר את האנשים. אולם איכשהו, הידע הזה מתמוסס והידיעה על היעלמותם, אם היא בכלל קיימת, הופכת להיות לא שונה בהרבה מעוד ספין שיצא מלשכת ראש הממשלה או הנפקה של חברה מסוימת בבורסה.

אני נזכר איך לפני מספר שנים, נודע לי במסגרת פעילות שאני עושה, על היעלמותה של נערה מחיפה, שמשום מה הוריה העדיפו שהסיפור לא יתפסם בכלי התקשורת.

אינני יודע מה עלה בגורלה, האם נמצאה לבסוף או שעקבותיה לא נמצאו, אולם מה שנחרט בזיכרוני מאותו אירוע היה שיש כל כך הרבה אירועים שאפילו לא זוכים להיות נשמעים.

ומבחינת ההמון, הם אפילו לא נשכחים, אלא הם פשוט בלתי קיימים.

כמו עץ שנופל ביער ואין איש שיישמע אותו, כזה הוא גורלם של כל כך הרבה אנשים, מיליארדים, שמסיימים את דרכם בקול רפה מבלי שרבים יידעו.

לא שהפרסום ההמוני תורם משהו (אלא אם הוא מסייע בחילוץ אנשים ממצוקה שלא היו נחלצים ממנה ללא הפרסום). אבל איך-שהוא הורגלתי, בצורה לא נכונה ודי מזיקה לטעמי, שדברים צריכים להגיע אל התודעה כדי להיות ממשיים.

אני צריך לכפות על עצמי פעמים רבות, להפנים שעל מרבית הדברים שמתרחשים, אינני שמעתי ולעולם לא אשמע.

ציירתי בראשי כל מיני תסריטים על מה שקרה לדנה. אף אחד מהם לא מדויק, שכן מעולם לא הייתי במקסיקו, אינני מכיר את כל האנשים המעורבים ובאופן כללי, אין לי שמץ של מושג מה קרה לה.

התמונות בראשי כל כך ברורות, אפילו שברור לי שאף תמונה אינה מייצגת דבר מלבד הרצון שלי למצוא פתרון פשוט לחידה שאינני יודע.

אף אחת מהתמונות לא גרמה לי לחייך, לא הותירה בי זיק של אופטימיות.

והיום, דנה אמורה הייתה לחגוג את יום ההולדת ה-25.

אולי היא חוגגת. גם זו אפשרות. מי יודע.

אני בכל אופן, חושב שזה יום הולדת מאוד עצוב.

קליפ של דנה