בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

העולם הזה אכזרי מאין כמותו.
יצא לי לצפות בשיסוף הגרון של האזרח הדרום קוריאני באינטרנט (אם אתם ממש מתעקשים, דרך האתר הזה, אבל ממש לא מומלץ).
לפני כבר יצא לי לראות עוד כמה הוצאות להורג של כמה וכמה אנשים בעיראק.
לא רק בעיראק, כבר צפיתי בהוצאות להורג רבות בחיי, כולן אגב באמצעות טלויזיה/אינטרנט/ספרים.

יש מין דואליות בצפייה שכזו, מצד אחד ישנה הסלידה הטבעית, תחושת הגועל האופפת כל פעם שרואים בני אדם מתחננים על חייהם או מפוחדים עד מוות ולידם אנשים שבטקס ברברי, מפגינים כוח מדומה שרכשו בכוח הזרוע, בהיותם רבים מול מעטים, בעלי נשק מול אדם בלתי חמוש.
ומצד שני...
מצד שני קיימת המשיכה הטבעית לראות את הדבר האסור...
"מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט' 17)...
זה קצת מזכיר לי את הימים בהם הייתי קטן וצפיתי בסרט מלתעות של סטיבן שפילברג, קצת מתחת לגיל המומלץ לצפייה.
באחד הקטעים בסרט, בהם צוללים בספינה טרופה, אחרי שמדברים על העמלץ הלבן, הכריש הלבן הגדול, האימתני והאכזר ופתאום רואים גופה.
בתור ילד, התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה לעצום עיניים, מיד אחר כך פתחתי אותן, תוך כדי כיסוי העיניים על ידי כפות ידיי וניסיון לראות דרך מסננת אצבעותיי מעט מהמראות הקשים שהופיעו בסרט.
(עם השנים צללתי עם כרישים לבנים וגיליתי שהדבר האכזר היחיד בכרישים לבנים הוא סטיבן שפילברג)

אמת, זה מטופש, אבל זו הייתה תגובתי הטבעית ואני מניח שהיא תגובה המלווה רבים בשגרת יומם. כמו ילד קטן (ושוב חזרנו לעולם הילד, כי לדעתי הם מייצגים את היפה, התמים והבלתי מקולקל) שרואה דם על ידו ופתאום, "עם האוכל בא התיאבון", מתחיל לכאוב לו והוא מתחיל צווח, צורח ומיילל...
הוא יסתכל על הפצע שוב, ייזכר שוב שכואב לו, יסלק מבטו מהמחזה הלא נעים, יגלגל את עיניו שוב לאותו כיוון וחוזר חלילה, עד אשר יימצא לו עיסוק מתאים יותר.

וכך, כפי שציינתי, ישבתי לי וצפיתי באימה, הפעם מציאותית, במותו של קים סון-איל הדרום קוריאני שביקר בעיראק ונפל בשבי גורמים אסלאמיים רדיקאלים.
לראות את הבחור המסכן מתחנן דקות ארוכות על חייו, באנגלית עם מבטא אסיאתי וקוריאנית, לאחר מכן  צפייה בהקראת מספר פסוקים בערבית המספרים על אללה הרחום ומשבחים אותו וקוראים להמשך מלחמת הג'יהאד בפולשים לעיראק ואז טקס ניסור ראשו של הקורבן האומלל עם סכין, בדומה לשחיטת בעלי חיים ולאחר מכן לראות את ראשו מונף כשהוא אחוז בידו של אחד החוטפים זה לא מחזה קל.
אבל צפיתי. אין בזה ערך חדשותי עבורי, זה לא תרם להבנתי את הסכסוך העיראקי-אמריקני, לא הניע אותי לגבש החלטה באשר לנחיצות שליחת הכוחות הדרום קוריאנים לעיראק (בזמן שבדרום קוריאה שוהה כמות גדולה של חיילים אמריקנים, שגם אם צומצמה מעט לאחרונה, עדיין היא רבה מכמות החיילים בחיל המשלוח הקוריאני) ולא גרם לי לחשוב דברים טובים או רעים על העולם האסלאמי או הערבי.

מה שכן, הדבר גרם לי להרהר רבות בסוגיית הרוע האנושי. הרוע האנושי הוא תחום כל כך רחב, כל כך מגוון שאוכל לבלות את שארית חיי בהרהורים עליו, כאשר בזמן שהגלגלים בראשי יסתובבו, עוד רוע, רב מכפי שמוחי יכול לעבד יתגלה בעולם. אולם בכל זאת, אפשר להכליל, אפשר לדבר על דוגמאות בולטות ואפשר פשוט לגלגל את אשר על לבי וזה כנראה מה שאעשה.

מעשה עריפת הראשים אינו דבר חדש, ראשיהם של רבים בהיסטוריה ניתזו בתקופות שונות בשם החופש, בשם החירות, בשם כבוד המלך, בשם שלום המדינה ועוד שאר סיבות שכולן היו טובות וכולן חשובות. גם בימים עברו, בדיוק כמו היום, קהל רב נאסף לראות את אותן וריאציות של קרבות הגלדיאטורים, בהם אדם אחד משלם את חייו לרווחת הכלל (האם זו היא באמת רווחת הכלל?).
האין זה מחיר מזערי שאדם אחד, אולי קבוצה קטנה תשלם בחייה בעבור השעשוע וההנאה של רבים אחרים?
במיוחד כאשר המטרה היא שמירת הצדק וענישת הפושעים הכופרים?
כאמור, אין זה רק הקהל הצופה בתמונות (מאות רבבות בכל העולם הצופים בסרטוני הזוועה דרך האינטרנט) המעודד את המבצעים, הרי אין הקהל דבר חדש (דווקא הוצאות להורג הפכו עם השנים פחות פומביות ויותר עניין של נקמה המבוצעת על ידי יחידי סגולה בתוך כותלי אתרים ייעודיים) וכן גם ההוצאות להורג אינן דבר שהומצא בשנים האחרונות.

מה שמלווה תמיד את ההוצאות להורג הוא הטלת האימה, המורא והפחד. מי שהוצא להורג כבר לא יזכה להבין כמה קשוחים ועשויים ללא חת מוציאיו להורג, אבל אלו הנשארים בחיים יזכרו לעד את המראה הקשה ויחשבו פעמיים לפני שיתעסקו עם הברנשים שהורגים במו ידיהם, בין אם משחררי עיראק ובין אם הם מדינת טקסס, המטרה היא אותה מטרה, הפחדה "למען יראו ויראו"...

אבל לא רק בזה מתבטאת האכזריות האנושית, היא מתחילה הרבה לפני כן, בגיל צעיר. ההתנפלות על החריג בחברה היא דבר בולט עוד בגיל הרך, ילדים עשויים להיות עם אכזר. הם חדים ומבדלים את השונה מהם בין רגע וכך כבר מגיל צעיר, יכולים למצוא עצמם ילדים אחדים מחוץ לחוג החברתי של בני גילם, מבודדים ומנושלים, דבר שבד"כ ילווה אותם בהמשך חייהם.
האכזריות מושרשת בבני האדם, תחרויות ציד, הרג לשם ספורט, הרג לשם אכילה, האם שמצביעה על קרפיון בסופר והמוכר השולף אותו מהבריכה והורג אותו במכה אחת אפיים, מעשי לינץ' בבני אדם ועוד כל כך הרבה דברים שהעולם המוכר לנו ייראה שונה בלעדיהם.
כמה אנשים מרגישים רע כאשר הם דורכים על נמלה או מרססים תיקן למוות בייסורים ופרפורים?
יש, אבל הם המיעוט.
רוב האנשים יזדעזעו למשמע כלב העובר התעללות או סתם מוצא להורג על ידי שר הבריאות של ישראל, מפני שהכלב חמוד, הכלב מביע רגשותיו (אם ניתן לכנות את הפעולות האינסטינקטיביות של הכלב רגשות) על ידי נביחות ויללות, בזמן שהם ימחצו את היתוש המעופף לידם, מפני שלא רק שאין הוא חמוד ויודע להשמיע קול זעקה, אלא הוא מעצבן, מטריד ואחראי על מחלה הקוטלת מיליוני אנשים בעולם מידי שנה (מלאריה).
שלא לדבר על כך שבסביבה אחרת, כזו שהאזרח שלה, קים סון-איל הוזכר לפני כן כמי שהתחנן על חייו וציין כמה הוא רוצה להמשיך לחיות, הורגים כלבים ואוכלים אותם, כך שקשה להגדיר מה הומאני ומה לא.

ואלו רק נדבכים של אלימות פיזית, מה לגבי אלימות נפשית (או אלימות מילולית)?
עלבונות, העלבות, הוצאת דיבה, שקרים וסילופי אמת, פגיעות נפשיות חוזרות ונשנות באנשים מסויימים מסיבות שונות ומשונות, חלקן נהירות וחלקן מרשע טהור.

לומר שאני לא חלק מזה?
זו תהיה צביעות לשמה, אין אדם שלא פגע בזולת, במזיד או שלא במתכוון, אין אדם שלא אחראי על מותן של צורות חיים אחרות, מהסוג שלו או אחרות, בין אם בכוונה תחילה ובין אם בשוגג.
אני מניח שחלקם מהאנשים שאני מותח עליהם ביקורת, יחשבו לאחר בדיקות אובייקטיביות "אנשים טובים" יותר ממני, אם אפשר לכנות אנשים טובים ואין זה אוקסימורון.

בעוד שבועיים אטוס לי למדינה בה הוצאות להורג של מתנגדי משטר הם עניין של מה בכך.
האם זה טוב או רע?
האם ארה"ב, מדינה הנחשבת דמוקרטית, טובה יותר?
מהי הזכות לחופש הדיבור לעומת הזכות להתקיים במדינה עם 1.2 מיליארד (1,200 מיליון, 1,200,000,000) תושבים שעשויים לסבול רעב במידה שתשרור במדינה חוסר יציבות פוליטית?
האם כאשר לפני יותר ממאה שנה דאגו הבריטים לשמור את הסינים מנוצלים וחלשים בהשפעת אופיום, היה אפשר להגדיר אותם כהומאניים ומדוע מה שהיה נכון לפני מאה שנה לא נכון גם כיום?

האם לאנשים יש זכות לקחת את חייהם של אנשים אחרים?
במה שונה מוות של אדם בן 30 בתאונת דרכים ממותו של אדם בן 30 ממחלה חשוכת מרפא או מותו של בן 30 בהוצאה פומבית להורג?
האם החשיפה התקשורתית הופכת את המוות של המצולם בעת מותו לדבר הרואי יותר, או פוגעת בצנעתו?
איפה אלוהים כאשר נעשים מעשי איוולת?
האם הוא עסוק באותה עת בהקשבה לתפילותיו של מי שיזכה בעוד שבוע בהגרלת הלוטו?

מדוע העולם הוא מקום כה אכזרי לחיות בו?
בגלל האנשים?
האם יכול להתקיים עולם טוב יותר, בו האלמנט שהפעיל את אפקט הדומינו של קריסת המוסר לא קיים?
או שכלל לא היה קיים מעולם מוסר ורק המצאתו מביאה אותי לחשוב במונחים של "מוסרי" ו"לא מוסרי" ולחפש מתי המוסר מתקיים ומתי הוא חדל?

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת לישועה.
כלומר תשובות רבות יכולות להיות לשאלות שהעליתי, חלקן ידועות לי כעת, חלקן וודאי יוודא לי בעתיד ואת חלקן כבר הספקתי לשכוח, אבל לעולם לא אקבל את "התשובה הנכונה".
ככל שאנבור ואחקור את הנושא יותר, אגלה שהתשובה מתרחקת ממני, שהשאלות עולות וצצות, כי ככל שאתה יודע יותר, אתה יודע כמה ידיעותיך מצומצמות.

וכיצד אוכל לסיים קטע זה, כאשר מה שמהדהד לי בראש הן תמונות זוועה, מהולות ב"אקטואליה" היומית על מותו של האומן התורן (אריק לביא ז"ל), דו"ח מבקר המדינה על אי שמירה של כללים בתחום הניסויים בבעלי חיים (שידועה כבר ממזמן לכל מי שעוקב אחרי התחום) ועוד כל כך הרבה מחשבות על מוות ורוע?
אני ארדם, אני לא דואג, הרי בעיות שינה חריפות אין לי לאחרונה. אבל מה אחרי זה?
הרי מחר לא אקום בבוקר, השמש תזרח והציפורים יצייצו. כלומר כל הדברים הללו שנועדו להמחיש אושר יתקיימו, בזאת אין לי ספק, אבל אין הם יבטלו את הרוע הגלובלי, לא זה שנשיא ארה"ב יוצא נגדו, אלא זה שנשיא ארה"ב של אמריקה הוא חלק ממנו!
מצחיק שהיקום שלנו מורכב משלילי וחיובי החיים זה בצד זה...
חומר ואנטי חומר, אלקטרונים ופרוטונים (כן, יש עוד, אבל זו לא הנקודה), ה"יין" ( YIN - נקבה) וה"יאנג" (YANG - זכר), השמן והרזה, הטוב והרע ועוד כל  כך הרבה ניגודים.
או שאולי אלו רק אנחנו, שהגבלנו את המחשבה שלנו להסתכל על העולם במשקפיים המאפשרות רק למראה החיובי בלבד או השלילי בלבד לחדור מבעדם, כאשר שאר המראות הססגוניים שאי אפשר להגדיר באמצעות טוב ורע, או כל ניגוד אחר, כלל לא עוברים...

אלעד