בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

זנג סיאאיו (Zheng Xiaoyu), ראש מנהל המזון והתרופות הסיני נמצא אשם בקבלת שוחד בשווי כ-6.5 מיליון יואן (כ-3.5 מיליון שקלים) מחברות פרמקולוגיה (תרופות) על מנת שיקדם ויזרז את אישורן בסין.

גזר הדין שקיבל – עונש מוות.

בהקרבת אותו שעיר לעזאזל בסין, מאותתות הרשויות בסין לשני כיוונים – הן לצרכנים בסין, שידעו שיש מי שדואג שהשירות שמספקים להם עונה על קריטריונים מסוימים, בסטנדרט סביר ולא מושפע לרעה משחיתות אישית של אנשים אלו ואחרים שמנצלים את מיקומם במנגנון ; והן כלפי חוץ, שכן שחיתות היא אחד החסמים הגדולים שיש למשקיעים זרים, בין אם הם ארגונים בינלאומיים שמעבירים סיוע ומעדיפים שכספם לא ירד לטמיון ובין אם הם גורמים עסקיים שכאשר הם עושים עסקים, הם מעדיפים שיהיו כמה שפחות צינורות מטווחים שגוזרים קופונים לעצמם וביתם.

העובדה שאותו פקיד בכיר, אדם בן 62, ישלם בחייו, תאותת שהעניין נלקח ברצינות ובנוסף לשני הדברים שציינתי על האיתותים כלפי חוץ ופנים, גם יתר אנשי הבירוקרטיה הסינית יפנימו שייאלצו לשלם בעורם עבור שחיתות ולכן יחשבו פעמיים אם העניין שווה.

אין לי עניין מיוחד לבקר את הסינים. לדעתי, עונשים, כאשר הם כבדים מידי הם חדלים להרתיע ובעיקר מאבדים את היכולת ליצור היררכיה של עונשים.

במקרה הזה, אם על שוחד, גדול ככל שיהיה, אדם ייאלץ לשלם בחייו, מה יימנע ממנו לקחת גם לרצוח אנשים כאשר הוא יודע שהוא עומד להיתפס (זה מקרה קיצון, אבל גם האפשרויות הפחות חמורות לא מלבבות)?

זו הסיבה המרכזית, לדעתי, שהטלת עונשים דרקוניים אמנם מטילה אימה, אך היא עשויה להגדיל את חומרת העבירות המבוצעות וכך רב הנזק שלה על התועלת.

בכלל, עונשים בלתי הפיכים כמו עונש המוות, מעולם לא נראים בעיני מוצדקים.

ובכל זאת, הדרך אולי נראית לא נכונה, אך המטרה הסינית, מלחמה בשחיתות, נראית עניין מבורך שבישראל צריכים להתקנא בו.

כל אותם חבר'ה שמדברים עליהם כאשר זורקים לאוויר את הסיסמא הדי ריקה – "מושחתים נמאסם" (ריקה בעיקר מפני שנדמה כאילו איש אינו רוצה לעשות הנדון דבר, מלבד להתלונן), יחשבו פעמיים אם שווה לעשות בנכסי ציבור כבשלהם על מנת להיטיב עם מקורביהם.

אבל היי. אני סתם מפליג לי כאן בחלומות באספמיא.

יעבור עוד הרבה זמן עד שנתקרב לרמה של סין...

אגב, באותו עניין, אם כי אינני בטוח (לאור ניסיוני האישי) שבסין המצב טוב יותר, אתמול הרכבת מת"א לחיפה בלילה איחרה ביותר משעה...

אמא שלי לקחה את הרכבת מנתב"ג לחיפה ב-23:23 והייתה אמורה להגיע לחיפה ב-00:45.

הרציף בתחנת ת"א האוניברסיטה שליד גני התערוכה היה הומה אדם, עמוס כמו רציף בתחנת רכבת הודית, בשל פסטיבל טעם העיר שמתקיים שם.

כאשר הרכבת הגיעה לשם, לא היה מקום למספיק אנשים על הרכבת וביקשו מחלק מהאנשים לחכות לרכבת הבאה, שעה אחרי...

אותם אנשים לא הסכימו להישאר, בצדק לדעתי, שכן מדוע אדם פלוני אמור להקריב עצמו בהתייבשות על הרציף, עבור אדם אלמוני שהצליח להידחק אל הרכבת?

האם מישהו יפצה אותו על הזמן שנשרף?

האם מישהו בכלל מבטיח לו שבאמת תגיע רכבת שיהיה בה מקום עבורו בעוד שעה?

וכך, הרכבת לא זעה ולא נעה ולחיפה חוף הכרמל היא הגיעה בכשעה או שעה וחמש דקות איחור.

בנסיעות שמאחרות בצורה כה חדה, אפשר לדרוש החזר כספי, אם כי בשעה שתיים, אין עם מי לדבר בתחנת הרכבת.

המנהל כבר מזמן הלך לישון... אולי הוא חולם על מקומות בהם הרכבת באמת מתפקדת...

במקום שרכבת ישראל תיערך בהתאם ותאריך את הרכבות או מראש תדאג לספק קרונות קומתיים, כפי שסופקו כעבור שעה, הרכבת לא נערכה בהתאם וכאשר הליקוי נתגלה, לקח לרכבת זמן רב מידי לתקן אותו.

הרי קשה להניח שבשעה הזו היה עומס רכבות שלא אפשר היערכות זריזה, אם רק היה רצון כן לעשות זאת.

אינני מתכוון לטעון שהפרטת הרכבת תעזור, שכן במקרה כזה, הניסיון במדינות אחרות מוכיח שההשקעה בתשתית יורדת לאפס ומספר התאונות גדל.

קצת קשה לקיים תחרות אמיתית בין מספר גורמים במספר כ"כ קטן של מסילות ברזל ולכן נקבל חברה פרטית שלא תורמת דבר.

מה שכן יש לעשות, במקרה של הרכבת, הוא לדאוג שהחברה הציבורית תתפקד.

שמנהליה יהיו אנשים מקצוע, שיש יעדים ברורים שהם אמורים לעמוד בהם (בין היתר, לדאוג למנוע את הביזיון של ימי ראשון (כותרת שנייה כאן).

אם לא, שילכו הביתה. לא צריך להרוג אותם כמו בסין.

והשאר טמון בפרטים.