בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אהוב לובש מעיל עבה אפילו שכבר חם

סתם, סתם. אין לי כוונה לצטט את שירה של איה כורם, אפילו שהנה הגיע היום הראשון של הקיץ. גם אם השיר חביב (נראה לי שהשימוש במילה "אהוב", ככה סתם, ללא ה"א הידיעה ובלא כינוי גוף גרמה לו להתחבב עלי), הרי הוא עדיין שיר פופ שנכנס לפלייליסט של תחנת אל מופז ועל כן ראוי לגנאי.

כן רציתי לכתוב כמה אני אוהב את הקיץ (זה בסדר, אני גם מאוד אוהב את החורף, הסתיו והאביב, במידה שווה. אני תמיד אוהב את העונה שאני נמצא בה).

אז יתכן ולפעמים חם מידי (וגם זה עניין של גיאוגרפיה ולא של עונה). ויתכן שיש מקומות שהשמש לא הולכת בהם לישון.

אבל קיץ זה נחמד.

אני מאוד אוהב את הקיץ. ים. רוח חמים.

יש הסובלים מחום. אך כל עוד אינני נדרש לפעילות פיזית מאומצת, החום לא מעיק עלי. ואם מחכה לי רחצה לאחר מכן, אז גם פעילות פיזית בהחלט באה בחשבון.

וה-21 ביוני, יום כניסת הקיץ הוא יום נחמד במיוחד.

ביום זה אני נהנה להקדיש חלק ממחשבותיי על אבות אבותיי הפאגאנים שהיו עכו"ם.

כמה הם היו מבסוטים ביום הזה, בו השמש מאיר את הרקיע לפרק הזמן הארוך ביותר.

חלקם אף בנו כל מיני מקדשים ומעגלי אבנים בצורה כזו שקרני השמש תעבורנה בהם ביום הזה ובמקבילה החורפית שלו, סתם כי הם יחסו ליום הזה איזו משמעות מיסטית דתית שלא מעט אנשים בימינו, שכבר שכחו כיצד נראה הטבע שלא מבעד לזגוגיות השמשה של מכוניתם, היו מבטלים בזלזול.

במיוחד היום, כשאנו לכאורה חכמים ומשכילים מאלו שקדמו לנו, קל להתנשא על הסוגדים לטבע בעבר. הרי יש לנו הסבר מכאני ומדעי מדוע היום הוא היום הארוך ביותר המיספרה הצפונית (והקצר בדרומית). – נטייה של ציר סיבוב כדור סביב עצמו לעומת מישור סיבוב סביב השמש.

אבל הבה נודה על זה, רובנו ככולנו, לא באמת היינו חושבים על ההסברים הללו לולא היו מאכילים אותנו בכפית עם ההסבר הזה. או כפי שנכתב בצדי המטבע על סך שני ליש"ט - standing on the shoulders of giants (ניצבים על כתפי ענקים).

ולכן, כה חבל שפסטיבלים שהולכים למלא את הקיץ, די מתעלמים מהטבע ובמקום מתרכזים בשיווק זבל תעשייתי והרבה מוסיקה רועשת.

עוד משהו מעניין בעונה הזו בסביבת קו הרוחב בו אנו נמצאים הוא האפיק העונתי, זה ההופך את גשמי הקיץ לעניין כה נדיר בישראל.

נדמה לי שקיץ יבש עדיף על גשמי מונסון, האנטיתזה לקיץ הישראלי השחון.

ואולי עדיפה איזו סינתזה של אקלים אירופי או טרופי.

אתמול החל החופש הגדול ללא מעט תלמידי תיכון בישראל.

כששוטטתי לי ברחובות העיר, ראיתי המוני ילדים חסרי מעש, יושבים על ספסלים, מתהלכים תוך כדי שיחות קולניות ובאופן כללי, כנראה מבלי שהם מודעים לכך, הם כמהים לשוב ללמוד.

ההופעה הפתאומית הזו שלהם ברחובות, כאילו צצו יש מאין, גרמה לי להיזכר כיצד בית ספר הוא מעין כלא והתלמידים הם למעשה אסירים. המורים הסוהרים, החננות ממועצת התלמידים הם המשת"פים וכל המערכת הזו בעצם נועדה להיות מעין קייטנה לילדים בזמן שההורים שלהם עובדים או הולכים לחתום בלשכה.

ה-20 ביוני הוא למעשה יום של חשבון נפש. מה נעשה אם לפתע נשחרר את כל האסירים מבתי הכלא?

הם יציפו את הרחובות, חסרי מעש ויעשו הרבה רעש.

מה שאני פחות אוהב בקיץ הוא היותו עונת המלחמות (אולי ביחד עם האביב).

בחורף, כאילו השלג הרוסי עוצר את נפוליאון או היטלר, המלחמות הן נדירות יותר.

אולי אנשים לא אוהבים להילחם בקור ובוץ ולכן מעדיפים לדחות את המלחמות לעונה היבשה.

אני דווקא סבור שהחורף הוא העונה בה הרבה יותר קל להילחם. בחורף, מזיעים פחות. וזיעה היא הרי הוכחה למאמץ. הלא כך?

אבל מה אני מבין? הרי כפי שנראה לי שמלחמות הן עניין מיותר כאשר הסוף שלהן די ידוע מראש ועדיין יש רבים ש"מתים" עליהן, כך גם כנראה יש את אלו שאוהבים להתכונן למלחמות בקיץ, בין אם תפרוצנה ובין אם לאו.

זה, כפי הנראה, הקיץ האחרון שלי איתכם.

הרבה לפני הגשם הראשון אני איעלם.

דמעותיי לא יזלגו במורד הרחובות.

ואני סמוך ובטוח שאחרי לכתי גם כן תמשיכו לחיות.

שיהיה קיץ נהדר ותזכרו – גם היום הארוך ביותר בא בסופו של דבר אל קיצו.

Dovidenia