בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

להלן תמונה שצולמה הבוקר (ותודה ללנה על התצלום):

והנה תמונה שצילמתי בעצמי שעות ספורות לאחר מכן:

וואו, איזה אבסורד, אותו מקרר בגישה כל כך שונה

יש כמובן עוד סדרה של תמונות, אך לא נראה לי שיש טעם לפרוס כאן את כולן, במיוחד לאור העובדה שכולן נראות די רע.

הסתפרתי ב-21 ביוני, היום הארוך בחצי הכדור הצפוני והיום הראשון של הקיץ אהובי.

ומה מתאים יותר לקיץ מאשר להוריד רעמת שיער ולהסתפר קצר?

ואפילו לא באמת הקדשתי יותר מידי מחשבה לתאריך הסימבולי. הנסיבות פשוט הובילו לתאריך הזה, כי התכוונתי להסתפר כבר די מזמן ופשוט לא יצא.

היה קצת מוזר להסתפר, אחרי שכארבע שנים וחצי  לא ממש הסתפרתי מלבד גיזום הקצוות.

למעשה, הפעם האחרונה שבאמת הסתפרתי הייתי ב-17 בנובמבר 2002. אז גם כמעט דקרו את הספר.

למעשה, התקופה בה לא נכנסתי למספרה אמיתית, כלומר כזו שגם משלמים לספר, אף גדול יותר, בערך מאמצע שנת 2000.

למקרה שתהיתם, זה לא ממש חוסך כסף אם לא מסתפרים, כי המחיר על התספורת מתקזז עם הכמות הרבה יותר שמשקיעים במוצרים טיפוח לשיער, כלומר בכל חפיפה כמות השמפו שמתמשים בה גדלה ככל שגדל השיער.

כך שזה לא היה עניין כלכלי, אלא עניין של בחירה אישית.

בכל מקרה, עברו כשבע שנים בהן לא ביקרתי את סשה הספר שלי.

אתמול יצאתי לחפש אחריו.

זכרתי שהוא ברח מהארץ לגרמניה מכל מיני סיבות. אך גם זכרתי שפגשתי אותו מספר שנים לאחר מכן והוא ביקש ממני לחזור להסתפר אצלו, במספרה החדשה ולי לא היה נעים, כי לא הסתפרתי אז בכלל.

הלכתי למקום בו הוא אמר שהוא יהיה. והוא לא היה שם.

הלכתי ממספרה למספרה. נעזרתי באוטובוס כדי להגדיל את אזור החיפושים.

גיליתי שיש באזור מגוריי לפחות ארבע מספרות.

אבל את סשה לא מצאתי. אולי הוא היה ביום חופש, אולי הוא עבר למקום אחר, בארץ או בחו"ל. מי יודע.

הואיל וויתרתי בצער על הספר הוותיק, עברתי לשיקול הבא שמנחה אותי בבחירה לאחר נאמנות עיוורת - מחיר.

חשבתי להסתפר בהדר. אבל לא היה לי בדיוק מושג היכן.

שיתפתי את אמא שלי בלבטים והיא שלחה אותי לספר שלה.

זה נשמע לי מוזר כשהיא אמרה את זה, בדיוק כפי שזה הרגיש מוזר כשנכנסתי למספרה ברחוב הרצל.

הספר, דוד, היה נחמד.

רק מה, כיאה למספרה שאמי שעל סף הפנסיה המליצה לי עליה, המספרה הייתה מלאה בנשים מבוגרות שבילו במספרה בשנה האחרונה יותר משאני ביליתי במהלך כל חיי.

עבור חלקן זה היה אירוע חברתי. הן ישבו שם, מבלי כוונה להסתפר. או כך לפחות נדמה היה לי, שכן כשהגעתי, הספר לא היה עסוק בתספורת והן ישבו שם ודיברו עם האנשים במספרה.

תהיתי ביני לבין עצמי כמה מהן קשורות בקשרי נישואים לגברים המזדקנים שיושבים תמיד בחוף הים ומשחקים שש-בש.

תוך כדי שהסתפרתי, אישה שהסתפרה דיברה עם ספרית אחת על בנה שנמצא על סף גיוס.

שתי נשים היו שם, אחת עמדה וסיפרה (תרתי משמע), השנייה ישבה וסיפרה (ללא כפל משמעות).

איך בנוי הצבא. מה צריך לעבור. למי זה מתאים. מה עושים בסיירת הזו. כמה קשה ביחידה השנייה.

השיחה הייתה לכאורה נשית (על פי הסטריאוטיפ כמובן, אני לא אוהב את ההגדרות המגדריות הללו) ועסקה בבנים ומה שהם נאלצים להתמודד איתו בשירות הצבאי.

אך היא הדגימה לי היטב את הספרטאניות שבחברתנו, בה שיחה שלמה עוסקת בנושאי ביטחון, גם בקרב אנשים שהנושא כלל לא קרוב ללבן (הן לא דיברו על אקטואליה או נושאי ביטחון שלא קשורים בילדים שלהן).

אינני יודע אם אפשר לקבוע שהשיחות הללו מעניקות לגיטימציה לתפקיד הצבא או שאולי הלגיטמיות של הצבא בחברה מאפשרת את השיח הזה.

מה שבטוח, שאני את השיחה הזו לא נהניתי לשמוע.

כפי ששלשום עברתי ליד ספסל ועליו ילדים שזה עתה סיימו כיתה י"ב.

"לחיי צבא ההגנה לישראל" צעק אחד מהם ואז השיחה שזה עתה התחלתי להאזין לה התגלגלה לשיח על מה צופן העתיד הקרוב של אותם ילדים. מי יתגייס לאיזו יחידה. מי ג'ובניק, מי קרבי. מי קל"ב ומי בבסיס סגור.

הקבלה הזו, הכאילו מובנת מאליה, שנגזר עליהם לשרת בצבא, מטרידה מאוד בעיני.

האינדוקטרינציה הזו שבאה בשילוב עם כפיית השירות (על האוכלוסיה המתאימה כמובן. יש אוכלוסיות שרוצים להרחיק ממעגל הכוח) די מכתיבה לאותם ילדים לבחור בנתיב די אומלל של שירות צבאי בו יסכנו את חייהם בעבור מטרה לא ממש ברורה בשם הנאצל "הגנה על המולדת". לא ברור בעיקר כי היא נתונה למניפולציות שונות, כמו מה הם גבולותיה של המולדת, מפני מי בדיוק צריך להגן עליה, באילו תנאים צריך להגן עליה ואפילו מה בדיוק הכוונה בהגנה.

מגיל 0 מכתיבים לילדים הללו שאם הם רוצים לחיות כיהודים, הם צריכים מדינה יהודית (ושוב, מה זה בדיוק אומר לא בדיוק ברור).

אם הם רוצים מדינה יהודית, צריך להגין עליה מפני האויבים שרוצים להשמידה ו/או לבטל את היהודיות שבה.

הואיל וישנו איזה שרשור לוגי בין שני החלקים, זה אפילו מצליח לשכנע לא מעט, בעיקר כאשר ידוע שאצל ילדים מנגנוני ההגנה מפני תעמולה לא מופתחים ולכן המדינה עצמה אוסרת עליהם לרכוש מוצרי טבק ואלכוהול.

אך הרי אם רק יפקחו הילדים עיניים, יראו שקהילות יהודיות יכולות לשגשג במקומות אחרים. למשל בארה"ב בימינו ובכל מיני מקומות ברחבי העולם בכל מיני תקופות. נכון, לעיתים ישנן סכנות בהתאם לגחמותיהם של שליטים מקומיים. אך ככלל, רוב שנותיה, היהדות חיה, פרחה והתפתחה מחוץ לגבולות ישראל וללא ריבונות יהודית.

ובכלל, מדוע בכלל חשוב שיתוייגו כיהודים, אם לא ירצו בכך? ומה רעה בעצם אסימילציה, היטמעות בעמי העולם, עבור אדם שלא רואה בדת עניין חשוב בחייו? מה הפירוש של לאום המוכתב על פי דת כאשר הדת הזו אין לה משמעות עבור אותו בין לאום?

כמובן, אני אתן לילדודס את הכבוד הראוי להם ואצא מנקודת הנחה שהם התמודדו עם שאלות מסוג זה ובניגוד אלי הצליחו לגבש להן תשובות שגם תומכות בתמיכה בקו הרשמי של ישראל ובחיזוק הצבא שממילא יותר מידי שיש לישראל.

הרי לא יתכן שהם רוצים לשרת, סתם כי זה חובה, כי זה"מגניב", כי זה נותן להם רק אתגר אישי או מבלי שהרהרו על זה.

סך הכל בישראל יש דברים נהדרים שבאמת שווה להגן ולשמור עליהם. נכסי צאן ברזל שיהיה מאוד חבל אם יעלמו.

למשל השיר הנהדר "כוסית" של "השרוט".

יש לו גם קליפ שממחיש נהדר, למי שעוד קינן בו ספק, באיזה עילו מדובר.