בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

All my bags are packed I'm ready to go...

כן, בטח.

על אף שאני כבר אמור לארוז, לא התחלתי לעשות כן. וזה לא מטריד.

I'm leavin' on a jet plane

לונדון לא מחכה לי ובאמת אהיה שם פחות מיממה עד שאמשיך לדרכי.

כמה אנשים שיודעים על טיסתי, הספיקו להודיע לי בשמחה שהית'רו נסגר. אז מה, הוא נפתח.

מזג האוויר סגרירי ודאי לא מרתיע אותי, בהתחשב באלטרנטיבה של גל חום מתמשך.

אפילו כותרות מאיימות משהו בגארדיאן לא ממש מפחידות אותי.

אני מאושר לי. מאושר כפי שמזמן לא הייתי.

לכל היותר נשיר לנו בגשם, נקפץ בין שלוליות ויהיה לנו כיף.

היום היה היום האחרון שלי בחיפה לתקופה די ארוכה. קצת עמוס, אבל נחמד בהחלט.

זה התחיל באתגר קטנטן לשכל, לא מכשול בלתי עביר.

אח"כ נסעתי לביטוח לאומי, המוסד החביב עלי. הייתי צריך להסדיר איזה עניין.

כמו בכל פעם שאני שם, כלומר כשהם לא שובתים, הצוות האדיב הצליח להפתיע אותי לטובה.

אח"כ, באקט סימבולי, אבל גם כי יש לי צרכים אנושיים, שאלתי היכן השירותים. אמרתי שאם אני אף פעם לא משתמש בשירותים של ביטוח לאומי (מלבד החזרי מילואים) זו ההזדמנות...

חה!

אגב, בדרך לשם, נהג האוטובוס שכבר יצא לי לנסוע עימו כמה פעמים, הנהג שאני מכנה אנואר, בשל דמיוני המפתיע לאנואר סאדאת, שוחח עימי. לקחתי קו 3 מהדר העירה, קו שמימי לא נסעתי בו לפני כן ולכן שאלתי אותו על מסלולו.

אנואר אמר לי "מאז שהסתפרת, אתה כבר לא מתמצה באוטובוסים?".

חייכתי לעצמי.

הואיל ויש לי בלוג (בשלבי גסיסה), אני אמור להיות מלא בעצמי ולכתוב כמה אני נפלא, אהוד, מוערך ונערץ. זה הרי מה שבלוגרים עושים, לא? אבל אני לא אוהב לשקר לעצמי כאשר יש לכך עדים וזה נשאר בכתב.

לכן, כאשר הוא זכר שהיה לי שיער ארוך וזכר שהסתפרתי, הרגשתי מעט מוחמא.

הו, אתמול זה כבר חודש מאז שהסתפרתי

האוטובוס, היה מלא באנשים שתומי עין. טוב, שניים, אבל אני בטוח שזה הרבה מהיחס שלהם באוכלוסיה.

בשכונת הדר, היו פקקים נוראים. הנהג, זה שבאוטובוס שלפני זה של אנואר, סיפר לי שכך זה בימי ראשון בהדר. בשאר הימים פחות פקוק, אפילו בשעות הללו, שעות הבוקר המאוחרות או הצהריים המוקדמות.

אני האשמתי את העבודות ברחוב הנביאים, הרצל ובכלל, כל השיפוצים הללו שנעשים, כי מתקרבות הבחירות המוניציפאליות. יונה יהב אגב, אדם ממש גדול פיזית, בכל שלושת הממדים. פגשתי בו לא מזמן במעלית כלשהי.

חשבתי לי, מדוע שלא יוטל בחיפה מס גודש. מי שרוצה להיכנס להדר, לעיר ולעוד מקומות פקוקים בשעות היום, שישלם על כך, למשל 20 שקלים. רבים כבר יבחרו באוטובוסים או בכרמלית.

אם בלונדון זה עובד (בתעריפים גבוהים בהרבה), מדוע שבחיפה זה לא יעבוד?

מצד שני, היה יכול לעזור גם אם אנשים לא היו חוסמים את הצמתים ותוקעים את התנועה.

אבל ככה זה במזרח התיכון. אין מה לעשות.

עוד טיילתי בוואדי, שכל כך הרבה מקומות סגורים בו ביום ראשון. מזל שחנות הממתקים המזרחיים שרציתי, ממתקי עבד אלהאדי ברחוב שחאדה (הוואדי) הייתה פתוחה.

זה נחמד לבחור בקלאוות ולאסוף אותן עם כפפה.

בשלב מאוחר יותר של היום, עמדתי בשער הטכניון וחיכית לקו 11 לכיוון חוף הכרמל.

במשך כחמש או שבע הדקות שחיכיתי, חנה בתחנה האוטובוס רכב אחד, די ישן ומצ'וקמק, שמנועו דלק, בעוד הנהג שוחח בטלפון והביט באיזו מחברת.

על רכבו התנפנף דגל לבן ועליו בכחול הופיעו דמויות שלוש החיילים החטופים מזה כשנה והכיתוב "אל תתנו לאדישות להרוג אותם".

זה כל כך הכעיס אותי.

לא. אין לי משהו נגד אנשים שמביעים תמיכה בשחרורם. זה מובן מאליו. מה, האם אני לא מעוניין בכך? האם תליית הדגל, נחשבת לעשייה בתחום (כך שהנהג או בעל הרכב, פועל לשחרורם, בניגוד אלי)? או שסתם מדובר באיזה מס שפתיים להשקטת המצפון, שנעשה בידיעה שזה כלל לא משפיע על גורלם?

אבל זה כלל לא מה שהכעיס אותי.

הכעיסה אותי האדישות של הנהג.

על גורלם של החיילים הוא ודאי לא ישפיע. חייהם שלשלושת החיילים – גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר לא תלויים בו.

אבל, על החיים של הרבה יותר אנשים, דווקא כן הולכים ונהיים רעים בגללו, בגללו ובגלל שכמותו.

הוא ישב שם במזגן, מנוע דולק. אני יודע. אני נאלצתי לנשום את האוויר המצחין שיצא מהאגזוז.

והנהג?

אדיש.

כלום איכפת לו שהמנוע שלו פולט כ"כ הרבה רעלים לאוויר?

כלום איכפת לו שבגללו ובגלל מיליונים שכמותו, שסתם עומדים להם במכונית עם מנוע פועל (מעניין מה אחוז נהגי המוניות ביניהם. לדעתי די גבוה), שאוהבים לעמוד בפקקים עם הרכב שלהם, בגללם, אולי, כדור הארץ מתחמם עוד טיפ טיפה, טיפה שניתן היה לחסוך ואולי מצילה הייתה איזה כפר שהולך להיות מוצף בעולם השלישי?

האם איכפת לו, שהחלקיקים שנפלטים מהמנוע שלו, הם אלו שבסופו של דבר מכריעים את הכף לטובת האסטמה שתיווצר אצל עוד ילד קטן באזור חיפה?

הרבה יותר משלושה אנשים, לאו דווקא חיילים, מתים בשנה מזיהום האוויר והתוצרים הנלווים שלו...

אבל הרבה יותר נחמד לשים איזה דגל מכוער על המכונית, אגב עשוי פלסטיק שעוד הרבה שנים יישאר איתנו ולהטיף לנו, האנשים הרעים בישראל שלא רוצים שישחררו את החיילים, לא לתת לאדישות להרוג כמה אנשים שגורלם לא ממש תלוי של המתבוננים במכונית המצ'וקמקת של הבחור.

אני אפילו כמעט משוכנע שהבחור באוטו, הביע תמיכה, בינו לבין עצמו, בקונצרטים למען הסביבה לפני שבועיים.

אני משתדל לא לתת לאדישות להרוג אף אחד.

מעניין כמה באמת מתאמץ הנהג הזה לא לתת לאדישות לפגוע בחפים מפשע.

טוב. באמת הגיעה השעה להתכונן לטיסה מחר. לנחות בשלוליות ב-Heathrow. יהיה נחמד.

אסור לשכוח לארוז מטריה.

ומחרתיים.

טוב, אני מתחיל להזיל פה דמעות על המקלדת ואני עלול להתחשמל.

Ahoj

šťastnú cestu