| 6/2003
משפחת פאדיחה
אז כפי שכבר התחלתי לכתוב אתמול בפוסט על העניבות, אחותי הגיעה לחיפה על מנת לעזור לאח שלי למצוא בגדים לחתונה שלה בסוף החודש.
אז הלכנו לנו, משפחת יאיר באיחוד מרגש, אמא, אחות ושני אחים לגרנד קניון, מקדש הקניות של גד זאבי פ"ה (פשט הרגל) על מנת לעזור לאח שלי למצוא בגדים.
כמובן, שכמו בחלק ניכר מהמשפחות בישראל, יציאה משותפת, הופכת חיש מהר לאסון ידוע מראש. הביטוי "אמרתי לכם" פשוט מתבקש.
ומעשה שהיה כך היה.
בסביבות השעה תשע בערב, נסענו לקניון.
לפני שיצאנו, אח שלי דיבר בטלפון וחיכינו רק לו, דבר די עצוב בהתחשב בעובדה שכולנו נסענו כדי לעזור לו לבחור את הבגדים.
עת הגענו לאוטו, הויכוח הנושן - "מי נוהג". כל אחד נידב את השני, אח שלי את אחותי, אמא שלי אותי, ואחותי ואני את אח שלי. דמוקרטיה, הרוב קבע, אח שלי נהג.
נסענו, בכניסה לחניון של הקניון היה תור מטורף, אז המשכנו הלאה, עשינו סיבוב וחנינו בחוץ, בקושי מצאנו חניה...
סוף סוף, נכנסנו בשערי הקניון, אחרי שבדקו אותנו שומרים פעמיים (משום מה את אח שלי בדקו ואני עברתי באין מפריע, כנראה זה כי שאני עובר ליד מאבטחים אני אומר "אוף, שוב" ומשדר אווירה עויינת).
בקניון עברנו ליד חנות בה עובד בחור ששירת עם אח שלי. הוא קרא לו מרחוק, בדיוק שניה אחרי שאח שלי לחש לנו "אויש, הנה זה שאני לא סובל..."
חלפנו על פניו בזריזות, אחרי שאח שלי עשה לו פרצוץ ואמא שלי חייכה אליו.
ונכנסנו לחנות בגדים יוקרתית (שכחתי את שמה, כי הדברים הללו לא ממש מדברים אלי).
ראיתי חולצה חביבה בחנות, חולצה נעימה צווארון
תג המחיר על החולצה היה 570 ש"ח.
ואני, אני אדם שקונה בגדים בישראל, רק אם תג המחיר שלהם הוא בן שתי ספרות...
אמרתי בלחש שזה נראה לי יקר מידי עבור חולצה ואז, היישר ממעמקי אם כל הפאדיחות, אח שלי ניגש למוכרת וצעק "גנבים, מה זה המחירים האלו".
כמובן שאני ואחותי השתופפנו, הסמקנו ויצאנו מהחנות בבושת פנים.
אחרי שיצאנו מהחנות, שאלתי את אח שלי איך הוא העז לכנות בכינוי "אידיוט" אדם שכל פשעו היה להגיד לו שלום.
אח שלי השיב בתשובה הלא מספקת - "הוא צועק על אנשים שהוא מכיר, אני על כאלו שאני לא..."
בקיצור, היה לא נעים בעליל.
המשכנו לבנטון.
אח שלי אמר, תבחרו מה שאתם רוצים ואני אסע למצרים ואקנה לכם בשליש מחיר.
כמובן שהוא לא הסתכל על שום חולצה, כי הרי, אנחנו "נודניקים" ומפריעים לו.
אז יצאנו מהחנות של בנטון ונכנסנו למשביר לצרכן.
שם מאבטחת עם גלאי מתכות בדקה אותנו שוב.
אני חושב שזה די עצוב אם היא הייתה מגלה משהו, כי לפני זה כבר עברנו שתי בדיקות והיא הייתה מוצבת עמוק בתוך הקניון. בכלל, אף פעם לא הבנתי למה שמים מאבטחים בתוך חנויות בקניון עצמו.
בכל אופן, במשביר לצרכן, אחותי כבר איבדה את עצביה. היא צעקה על אח שלי ועלי, למה בכלל אמרנו לה לבוא לעזור לנו לבחור בגדים אם אנחנו רק אומרים שהכל יקר ולא מסתכלים על כלום.
לא רציתי להפריע לה, ולהגיד שאני בכלל לא רציתי ללכת לקנות איתה בגדים והצטרפתי אליהם כי הם כבר הלכו.
עזבנו את החנות כלעומת שבאנו, חלפנו על השומרת שרק לפני דקותיים פישפשה בתיקינו (לאלו מאיתנו שהיה להם תיק, כמו אמא שלי).
התקדמנו לכיוון היציאה.
עזבנו את הקניון, בלי לקנות דבר וחצי דבר.
הלכנו לכיוון מעלית שהייתה אמורה להעלות אותנו שתי קומות, אבל משום מה ירדה שתי קומות לפני שעלתה.
כן, אפילו עם המעליות לא היה לנו ממש מזל...
חזרנו, עייפים (בגלל זה הלכתי לישון בתשע וחצי בערך) וזועפים.
כל הנסיעה חזרה הבייתה השתרר שקט מחריש. לא דיברנו, הרדיו לא דלק ונהמת המנוע הידהדה חרישית.
כן, תם לו עוד יום נורא של איחוד משפחות.
בכלל, אני לא חושב שבמקרה הפרטי של משפחתי, יציאה משותפת היא דבר מבורך.
אנחנו רק עושים רעש ומטרידים את הסביבה.
אז בפעם הבאה שתראו אותי, כנראה זה לא יהיה עם המשפוחה!
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
