בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

טוב, אני מניח שכם זוכרים את הלהיט של הדג נחש - מספרים (אם לא, הנה לינק לתמליל).

אז מסתבר שלא רק העם היהודי עסוק במספרים, גם החבר'ה פה בקוריאה, מאוד אוהבים מספרים...

הגיוני למספר קווי אוטובוס (ובכן, לפחות לרובנו זה נשמע הגיוני, כי בהירושימה שביפן למשל, ממספרים תחנות אוטובוס במקום קווי אוטובוס ועל כל אוטובוס פשוט כתובים כל היעדים שהוא מגיע אליהם. מישהו אמר שכל היפנים חכמים?!), הגיוני שממספרים בניינים ברחובות, רחובות, קווי מטרו, תחנות מטרו, יציאות בתחנות מטרו וכל מיני אמצעי תחבורה וניווט כאלה ואחרים...

אבל למה לעזאזל הקוריאנים האלה ממספרים עצים? זה מטורף לחלוטין! הכל פה ממוספר! בהתחלה זה נראה הגיוני, אבל העצים הם אלו ששברו את גבו של אלעד או גב הגמל.

טוב, אז כיצד נפתח היום שלי? בשעה 7:15 (בבוקר) צעדתי אל עבר השגרירות הפולנית, מפני שקבעתי עם חברה שמארגנת טיולים לצפון לאסוף אותי בשבע ועשרים.

חיכיתי וחיכיתי ומי לא בא?

בשעה שמונה ועשרים התקשרתי נזעם (טוב, קשה לי להיות נזעם, אבל התקשרתי) לחברה ושאלתי לגבי המצב שנוצר, שקבענו עשרים דקות לאחר שבע בשגרירות הפולנית ולאחר שעה הם לא הגיעו.

מסתבר שהם לא הבינו אותי כהלכה כשנרשמתי לסיור, הם חשבו שביקשתי שיאספו אותי מבית ההארחה שאני מתאכסן בו (הלינק הוא פרסומת טהורה ואין כל סיבה להקליק עליו, אלא אם אתם מתכוונים לבקר בסאול ואין לכם ממקום ללון) וכך נוצרה אי הבנה שבעקבותיה הם חיכו לי במקום אחד ואני חיכיתי במקום אחר.

לא נורא, הרי סיור נוסף יוצא בשתיים עשרה.

בינתיים צעדתי אל עבר "הבית הכחול" (THE BLUE HOUSE), הגירסה הדרום-קוריאנית לבית הלבן שבוושינגטון, שם משתכן נשיא קוריאה. המשכתי להסתובב בעיר, תפסתי סאבווי לבית העיריה, נישנשתי ארוחת צהריים (הנודלס הקר היה די מזוויע, המיסו שירו [מרק אצות] היה לא רע בכלל) ואבוי, השעה כבר חצות היום...

זה המקום לעשות הפסקה קטנה בגלגול מעללי היום ולציין כמה אני אוהב רכבות תחתיות.

נדמה לי שנעזרתי בשש מערכות רכבות תחיתיות בטיול הנוכחי - הונג קונג, שנגחאי, אוסאקה, טוקיו, בוסאן סיאול ויתכן ששכחתי אחת או שתיים ומן הסתם השמטתי עוד רבות שנסעתי בהן במהלך חיי.

בחיי, רכבת תחתית היא דבר גאוני! בלי פקקים, תדירות גבוהה, פשטות בתרשים של התחנות כך שכל אחד יכול להבין והכי חשוב - לא משנה היכן אתה בעיר, תמיד אתה יכול להגיע לכל חלק אחר באמצעות המטרו, ע"י רכבת אחת, מקסימום שלוש...

ותמיד גם יש לרכבות הללו שמות שונים ומשונים: SUBWAY, METRO, UNDERGROUND, TUBE, U-BHAN, כרמלית ועוד כל מיני שמות חביבים שמציינים דבר אחד - רכבת שנוסעת יותר קרוב לגיהנום...

בכל מקרה, נחזור לעניינינו, מיד לאחר שנכנסתי למכונית (היונדאי, בכל זאת קוריאה ואין כאן שום אלטרנטיבה בעניין המדינה בה מיוצר הרכב), גיליתי לתדהמתי במושב האחורי זוג שכבר פגשתי בעבר... ובכן, מדובר בזוג ספרדי, קטלוני ליתר דיוק, המתגורר בברצלונה ומטייל ברחבי העולם (רשימת היעדים שהם טיילו בהם מעוררת הערצה ולכן אמנע מכם את המידע הזה) ששהה איתי באותה מעבורת שלקחה אותי משימונסקי שביפן לבוסאן שבקוריאה...

אני כל כך אוהב את צירופי המקרים הקטנים האלה, אלו שגורמים להרבה אנשים לחשוב שיש "יד מכוונת" לכל דבר ולי פשוט לתהות כיצד הגורל מכווין אותי לפגוש את אותם אנשים שוב ושוב, כי מקרה דומה קרה לי בהירושימה, עם בחורה גרמניה חביבה.

בכל מקרה, אחרי ההתרגשות הזוטא שהייתה לנו, יצא לי להכיר גם את הזוג שישב לפניהם, זוג אמריקני חביב שמטייל בכל המזרח, בדיל מוזר של טיסות שיוצאות מקליפורניה ומאפשרות לטוס לעד תשעה יעדים במחיר של כ-1,000 דולר, בתנאי שכל הטיסות עוברות דרך הונג קונג. אה, כן, היא גם דיברה עברית, כי ההורים שלה היגרו מישראל ללוס אנג'לס ואם כבר מדברים על יהודים, אז גם הבחור הספרדי, הוא נכד של יהודי, כך התברר לבסוף - מישהו אמר מאפיה ששולטת על העולם ולא קיבל?

בכל מקרה, האנשים, לפחות בשלב הזה הם לא העניין, אלא היעד אליו נסענו...

ובכן, נסענו ל-DMZ או בעברית האזור המפורז, החוצץ בין קוריאה הצפונית שנתמכה בעבר על ידי ברית המועצות ולבין דרום קוריאה שעודנה נתמכת על ידי וושינגטון.

התחנה הראשונה שלנו הייתה מנהרה מספר 3 (TUNNEL NUMBER) שבדומה למנהרות שצה"ל חושף אחת לכמה זמן בין רפיח שברצועת עזה למצרים, נחפרה עמוק באדמה כך שיהיה קשה לאתר אותה ובשונה מהמנהרות שצה"ל חושף, היא ועוד שלוש מנהרות נוספות שנתגלו בין שנות השבעים לשנת 1990 (ממוספרות מאחת עד ארבע, לפי סדר הגילוי), רכבות ונועדו להעברים כוחות רגלים וכוחות משוריינים מהצפון לדרום במתקפת פתע ומי יודע, אם הן לא היו מתגלות, יתכן ואחת התוכניות להמשיך את המנהרה עד סאול בירת הדרום הייתה יוצאת אל הפועל...

בכל מקרה, כחובב מנהרות ידוע, מאוד נהנתי ממזג האוויר הקריר ששר בפנים, בעומק 73 מטרים מתחת לפני האדמה. כמובן שהמנהרה שרצה ילדים קוריאנים שבו לסייר באתר וכל מה שהם יודעים להגיד באנגלית זה HELLO, HI והמתקדמים שבהם גם יודעים להגיד NICE TO MEET YOU. אויש, אם לא הייתי שומע כל כך הרבה HELLO בסין, אולי הייתי חושב שזה נחמד.

לאחר מכן המשכנו למצפה הצופה אל צפון קוריאה. הנוף יפה, לא משהו מיוחד, אבל בהחלט מקום רגוע, שקט ופסטורלי, כיאה למקום מפורז בו אין צבא...

מה שהיה מעניין לדעתי, היה לראות את שני הדגלים משני צדיו של הגבול...

בתחילה בנו הצפון קוריאנים תורן שגובהו 100 מטרים ועליו הניחו את דגלם.

לאחר שראו זאת אנשי הדרום, החליטו לבנות תורן בגובה 105 מטרים, עליו מתנוסס דגל דרום קוריאה.

מספר ימים לאחר מכן, אנשי צפון-קוריאה, מדינה קומוניסטית גאה, ראו שהדרום מוביל במירוץ "הדגל הגבוה בעולם" ועוד באותו היום, הוכפל גובהו של העמוד וכעת הדגל הקוריאני, העצום יש לומר, מתנוסס לו בגובה 200 מטרים מעל לפני האדמה.

נכון שהעימות הזה נשמע מגוחך?

במיוחד לאור העובדה שאין היום דבר כזה קומוניזם, לפחות לא ברמה הפרקטית וגם איבה אמיתית בין הצדדים אין, כי הדרום קוריאנים שולחים עשרות משאיות אורז מידי יום, לתמוך בצפון העני. הרי סה"כ, מדובר באותו העם - קוריאנים.

היו עוד כל מיני דברים שראינו שם, אבל אני לא סבור שהם ראויים לאיזכור.

לאחר היום הזה, הלכנו חמשתנו לבר שאת שמו שכחתי (ואין לי כוח ללכת לבדוק במדריך כעת), אבל הוא משכנם של הרבה חיילים אמריקנים. טרפתי לי ווג' בורגר (המבורגר צמחוני) עם פטריות וישבנו ושוחחנו כמה שעות.

מתישהו הבחורה הספרדיה הפצירה בי לטעום מהיין האדום שהיא לא ממש אהבה ולכן היא הייתה שמחה להפטר ממנו. שיקשקתי מעט את הכוס (על מנת לאתר את כמות הסוכר ביין - או, כמה טוב שערכתי סיור יינות באפריקה) והרחתי את היין (או, כמה טוב שערכתי סיור יינות באפריקה) ולאחר מכן לגמתי מהיין. טעמו היה מעט חמצמץ, לא טעים במיוחד והנחתי בחזרה את הכוס. אך אבוי, כנראה שאדי האלכוהול הפכוני לשיכור, או שהשלוק המסכן שלגמתי הפך אותי למטושטש זמנית, כי כאשר הנחתי את הכוס, הכוס נפלה וכל היין שהיה בפנים נשפך...

כולנו שמחנו, כי הוא באמת היה די גרוע, אבל בכל זאת הרגשתי לא נעים, מפני שהפעולה שלי גרמה לאמריקני שאיתי להכתים את בגדיו ביין אדום.

טוב, בסופו של דבר היה ערב ממש מהנה, חשבתי ללכת להופעת ג'אז היום בערב, אבל הבילוי הזה היה מספק בהחלט, מאוד נהנתי ומתישהו הם עשויים לשלוח לי באי מייל את התמונה מהפאב.

אה, ובפעם הבאה שאני בברצלונה, יש לי חברים לבקר (היי, אנחנו כבר נפגשנו כמה פעמים)...

וזהו, היומיים האחרונים היו בלתי גשומים בעליל, כך שאם מחר בבוקר מזג האוויר יהיה טוב, אני כנראה אלך לטייל בשמורות הטבע ההריות שבאזור, אם לא, אז יום מוזיאונים ולונה פארק יכול להיות אלטרנטיבה מעניינת. בכל מקרה, יש לי רק עוד את מחר ומחצית היום שאחריו לבלות בקוריאה ולאחר מכן אני מפליג בחזרה לסין.

ובינתיים, שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה.

אלעד

סיאול

עריכה מאוחרת...
לפתע נזכרתי שהבלוג הזה בן שנתיים היום...
הוא כבר התחיל ללכת...
מה שאומר שהיום גם יום הולדת 24 לעינב, אז מזל טוב עינב, לא שכחתי, פשוט יקר להתקשר להגיד מזל טוב :)