בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ובכן, בפוסט הקודם שעסק בטיול שלי לסין, סיפרתי על הימים הראשונים של ההתאקלמות בסין, בהונג קונג.

אם הונג קונג מזכירה גרסא זו או אחרת של לונדון, עם הרבה כיתוב סיני ואנשים מלוכסנים, הרי שהעיר הראשונה שביקרתי בה בסין עצמה (מה שמכונה MAINLAND CHINA), הייתה שונה בתכלית השינוי.

כאשר חוצים את הגבול ברכבת, קודם כל המכוניות החולפות בחוץ, מחליפות כיוון נסיעה (בהונג קונג נוהגים בצד שמאל ואילו בסין, אמורים להקפיד לשמור על הימין), השילוט באנגלית ובסינית במקביל נעלם ומתחלף לשילוט אשר רובו ככולו בסינית וגם מבחינים בהמון איכרים העובדים למחייתם בשדות.

זהו השלב בו מתחילים החששות, אחרי כל האזהרות שקיבלתי על הפשיעה בסין, על קשיי השפה ועוד שלל תקלות צפויות, זהו השלב שהתחלתי לתהות האם כל הטיול הזה הולך להצליח, או שאשוב לארץ במהרה בבושת פנים ואזכר כ"איש שלא הצליח לטייל בסין".

במהרה פגשתי על הרכבת בחור אוסטרלי, דייויד שמו אשר מגואנזו, בירת מחוז גואנדונג (המחוז החביב בו התחיל כל סיפור ה-SARS לפני כשנה) והחלטנו לקנות יחדיו את כרטיסי הרכבת שלנו ליעד הבא - הוא שנגחאי במטרה לחפש עבודה ואני גואילין (GUILIN), על מנת להגיע ליעד התיירותי הראשון שלי בסין. הואיל ודייויד מדבר סינית, זה נראה לי הגיוני לסמוך על יכולתו להתמצא בסין, אך עד מהרה הסתבר שמנדרינית (קלוקלת יש לומר), לא בהכרח עוזרת בעיר הבירה של האזור בסין בו מדברים קנטונזית.

מפה לשם, משם לפה, אחרי כחצי שעה של שיטוטים בתחנת הרכבת, שכלל לא היה בטוח שהיא הנכונה (יש בעיר לפחות שתי תחנות רכבת) ואחרי שסירבנו באדיבות להצעות הלינה-תחבורה שהוצעו לנו מיד כאשר ירדנו מהרכבת (ככה זה בכל סין - עלוקות שמנסים למצוץ את דם התייר), תפסנו מונית לאי קטן על נהר ה-PEARL (אותו אחד הזורם לכיוון הונג קונג) בשם SHAMIAN, שם ישנו בחדר די נחמד, שעלה לנו כחמישים שקלים (או 100 יואן) ללילה יחדיו (במיטות נפרדות כמובן, לכל מי שחשב אחרת).

שני דברים לפני שאמשיך הלאה :

1. ביקורת הגבולות מהונג קונג לסין עברה חלק, ללא בעיות מיוחדות. אולם מה שהיה משעשע, היה טופס ביקורת ה-SARS אותו מילאתי עוד ברכבת.

בין כל השאלות באותו טופס, נשאל הנכנס לסין האם הוא מביא עימו כביסה מלוכלכת. אלעד התמים סימן וי במקום המתאים, שכן היה בתיקו זוג בגדים שטרם עבר כביסה.

אך אבוי, בעוד אלעד מגיש את הטופס לעלמה שבבודקה שבתחנת הרכבת שבגואנזו (אגב, העיר ידועה גם בשם קנטון), מסתכלת העלמה על אלעד בבוז ושואלת אותו בסינית כועסת, מדוע הוא סימן וי היכן שהוא נשאל האם יש לו כביסה.

לאחר שאלעד מסביר שיש לו כביסה בתיק, היא מגישה לאלעד טופס חדש, נקי וחלק, אשר אלעד אמור למלא מחדש, הפעם מבלי לסמן שיש ברשותו כביסה.

אכן דרך מקורית ומבריקה להלחם בסוגיית הסארס.

אני מוכרח לציין שאני מתפלא שה-SARS לא שב ומתפרץ במדינה הזו שוב, אם זוהי הביקורת...

2. הדבר השני שרציתי לציין, הוא העובדה שבסין מומלץ לא לשתות מי ברז.

לא מדובר בכלל קשה מידי ליישום, במיוחד לאור העובדה שבקבוק מים מינרלים ממוצע בסין, עולה כ-3 יואן (כשקל וחצי) ואם קונים במרכולים גדולים, אפשר לקנות בקבוק ליטר וחצי בפחות משני יואן.

מה שכן, ביום הראשון בסין, שטיפת המוח שעברתי באשר לסכנות הבריאותיות הצפויות לי בסין, לא הייתי בטוח אם מותר לי לצחצח שיניים ולשטוף את הפה עם מים מן הברז.

בסופו של דבר, ההגיון הבריא ניצח ולאורך כל הטיול השתמשתי במי ברז, על מנת לצחצח שיניים. יש גבול לפרנויות שהצליחו להטמיע בי...

יומי השני בסין עבר עלי בנעימים. לפחות באופן יחסי.

הסתובבתי באי בו לנתי בלילה, צפיתי במאות סינים משחקים בדמינטון (כדור נוצה), מתאמנים בטאי צ'י ומשחקים בכל מיני משחקים משונים. בצהריים תפסתי מונית (זה היה היום האחרון בטיול שהעדפתי לקחת מונית במקום אוטובוס, מפני שבכל זאת הסינית נתנה אותותיה וחששתי לקחת אוטובוס בעיר לא מוכרת, במדינה בה אני לא דובר את השפה) לכיוון תחנת הרכבת ולקחתי לי רכבת עם קרון שינה (HARD SLEEPER) ל-GUILIN.

ב-22 ביולי, התעוררתי ברכבת בשעה שש בבוקר, למשמע מוזיקה סינית ורחשים של אנשים מתעוררים, לקראת ההגעה לגואילין, בשעה שש וחצי.

לאחר שיצאתי מהרכבת, על הרציף פגשתי שלוש בחורות צעירות, מערביות ושאלתי אותן מהיכן הן. הן השיבו שהן מלונדון, אני אמרתי שאני מישראל ואז הן התחילו לדבר איתי בעברית...

הסתבר שאחת מהן נולדה בישראל והיגרה ללונדון בגיל 8, בעוד שתי האחרות הן בנות של הורים שהיגרו מישראל ללונדון, מה שאומר שאחת מהן דיברה עברית מצויינת ושתי האחרות עם מבטא אנגלו-סקסי כבד.

היה נחמד לדבר בעברית ולשמוע תשובות באנגלית. תפסנו אוטובוס (טוב, בעצם זה היה מיניבוס די עלוב, אבל ככה זה בד"כ בסין) מגואילין לינגשהו (YANGSHUO), כשבעים קילומטרים משם (העלות עשרה יואן, כלומר מעט מעל חמישה שקלים עבור נסיעה של שעה) וכבר באוטובוס התחיל להציק לנו סיני אחד, באנגלית רצוצה כמובן וניסה לשכנע אותנו לבוא למלון שלו, שנמצא ברחוב המלונות לדבריו (במקום אגב עשרות מלונות, אשר כולם נראים אותו דבר - שלטי זהב עם שם המלון בסינית ושעונים של מספר מקומות בעולם, כאשר במרכז שעון בייג'ינג).

רק בשל הפרינציפ, שהוא הציק לנו למעלה משעה ולא הפסיק להטריד אותנו ולהראות לנו את ספר המבקרים שלו, המלא המלצות בכל שפות העולם (ובהן גם עברית), החלטנו שאנחנו נלך לישון במלון אחר, כי הרי בתכלס, כל המלונות שם אותו הדבר (לפחות באזור הזה של הכפר).

לאחר שהתמקמנו במלון, יצאנו לסייר מעט בעיירה, לאכול צהריים ואז שתיים משלושת התיירות הבריטיות/ישראליות חזרו למלון, לישון (אחרי שבלילה, הן לא ממש הצליחו להירדם, מפני שהן היו בקרון עם המושבים ולא המיטות) ואחת מהן טיילה איתי בפארק ינגשהו וטיפסנו על אחת הגבעות המחודדות, המאפיינות את האזור (נראה לי שתמונות ימחישו טוב יותר, כיצד הנוף במקום נראה).

ביום המחרת נסענו ל-BUDDHA CAVE, רק מה, המערה שהולכים בה בתוך המים, הייתה סגורה באותו יום, כך שחזרנו לעיירה, שכרנו אופניים ומשם, נסענו מספר קילומטרים עד שהגענו לנהר סמוך (אחד היובלים של נהר לי), שם שטנו על גבי רפסודות במבוק.

לאחר מכן הסתובבתי מעט לבדי בעיירה, ערכתי "שופינג" וקניתי לאנה חולצה עם ציור של...

ציור של אנה...

עכשיו, אחרי שכבר נתתי לה את החולצה, אני חושב שהיא אהבה אותה.

בערב הלכנו ארבעתנו, יחד עם עוד שתי תיירות מגרמניה לראות "דיג קורמורנים".

דיג קורמורנים היא שיטה אכזרית בה קושרים לעוף המסכן את הצוואר ונותנים לו לדוג דגים להנאתו, כך כאשר הדגים מגיעים לגרונו, אין הוא יכול לבלוע אותם ואז ה"דייג" שולה את הדג מפיו של הקורמורן המסכן.

לסיכום - הדגים מפרפרים, הקורמורנים לא אוכלים את הדגים, הדייג מקבל 35 יואן על ההצגה לתיירים, מארגן הטיול לוקח לכיסו קצת יותר מזה וגם הסוכן שארגן את זה מקבל משהו.

אז רק בעלי החיים מפסידים, בעוד האנשים, שהם לא העשירים בעולם, מרוויחים משהו, מהסבל הזה של בעלי החיים.

זה המקום להתחכמות קטנה...

אם כאשר מוציאים דגים מהמים הם מפרפרים, האם כאשר מכניסים פרפרים למים הם מדגדגים?

(זהו אכן משפט השנה, אין ספק)

ביום המחרת, קמת מוקדם בבוקר ותפסתי את האוטובוס בחזרה מינגשהו לגואילין ומגואילין תפסתי רכבת לקונמינג - עיר האביב הנצחי - בירת מחוז יונאן.

את עלילותיי במחוז יונאן, בו ביליתי זמן די רב, זמן איכות כמובן, אספר בפוסט הבא.

אבל פה עוד אספר על המסע ברכבת, שהייתה משום מה בלי מזגן (חם, חם בטירוף!) וכלל התבוננות באישה צעירה עם תינוק, מיטה מתחתיי. כשהתינוק רצה להשתין, לא רק שהאמא לא ראתה עם זה בעיה, אלא להיפך, היא הפשילה את מכנסיו, על מנת שהזאטוט יוכל לעשות את צרכיו בניחותא.

הקרון היה גדוש באנשים שעישנו כמו קטר (מה שמתאים לרכבת, הלא כן?) והנסיעה בגדול, לפחות חלקה הראשון זכור לי כסיוט.

אולם בחלק השני של הנסיעה, פגשתי קבוצת אנשים מ-INNER MONGOLIA (אשר בצפון מזרח סין) שהייתה, כך התברר יותר מאוחר, קבוצה של אנשי צבא שעשו מסע בין כמה ימים מהמחוז בו הם גרים לדרום מחוז יונאן, על מנת להשתתף בכנס צבאי.

אחד הקצינים, עימו ישבתי ודיברתי די רבות, היה סגן צעיר, יליד 1981 כמותי. שנינו בני אותו גיל פחות או יותר ועולמנו כל כך שונה. אז גם אני הייתי בצבא, זה נכון. אבל עם כל הכבוד, צה"ל הוא לא הצבא הסיני (בקצרה אספר שהצבא הסיני הוא צבא התנדבות, אשר משרתים בו בעיקר אנשי הפריפריה הנחשלים ולא תושבי הערים המפותחות, אשר הממשלה רוצה שיעסקו בעבודה מכניסה) ואני לא זורק זבל מהחלון, כאשר הוא מפריע לי על השולחן שלפני (למעשה, כאשר אותו סגן סיני השליך פסולת מהחלון, שאלתי אותו מדוע הוא משליך אשפה מהחלון. הוא היה נבוך, לא היה לו הסבר טוב והוא הסכים איתי שזה לא בסדר).

לסיום רק אספר כאן על אישה אחת, מורה לאנגלית, אשר בעלה קולונל (אלוף משנה) בצבא סין. שאלתי אותה לאחר שדיברנו מעט כמה מרוויחים אנשי צבא סין.

היא השיבה שהשכר של קצינים בצבא סין לא רע בכלל, למשל בעלה, הקולונל, משתכר מידי חודש בכ-3,000 יואן, כלומר בערך 1,700 ₪, אולי קצת פחות.

וזה כאמור שכר טוב בסין (באזורים שהם לא הערים הגדולות שבמזרח), שהוא בערך מחצית משכר המינימום בישראל.

וכאמור, המשך סיפורי סין, יבוא גם יבוא, במהרה בימינו.

ואם תהיתם מדוע בכותרת נכתב על אנשים שאוכלים חיות אחרות, פרובינציית גואנדונג, בה ביליתי מספר שעות, ידועה בכך שאנשיה אוכלים כל דבר!

חרקים, כלבים ושאר דברים שלא הייתם מכניסים לפה הם חלק מהתפריט העשיר באזור דרום מזרח סין.

אלעד

נהר לי וגבעות בינגשהו

גבעת הירח (MOON HILL) בינגשהו

המתנה של אנה בשלבי הכנה

פסלים בגואנזו